"במלחמת יום הכיפורים פינו אותי ואת הילדים מתל-נוף, בסיס חיל האוויר שבו גרנו, לבית הוריי שבאבן יהודה. רעייתו של מפקד טייסת אחר הצטרפה אליי יחד עם ילדיה, ואחר הצהריים אחד ישבנו שתינו במרפסת. הילדים שיחקו במגרש המשחקים מאחורה, כשלפתע הגיחה מכונית צבאית וחנתה ליד הבית. גם לבעלי וגם לבעלה הייתה בדיוק אותה מכונית, אז חשבנו שאחד מהם הגיע לביקור, אבל פתאום נפתחה הדלת ויצא ממנה ראש להק כוח אדם. ניסינו לראות אל מי משתינו הוא מישיר מבט והוא הסתכל עליי", נזכרת תמי שלח, יו"ר ארגון אלמנות ויתומי צה"ל וכוחות הבטחון.
סא״ל אהוד (אודי) שלח, בעלה של תמי, היה מפקד טייסת קרב. מטוסו נפגע ליד מוצב המזח מול העיר סואץ, וחצי שנה הוא נחשב לנעדר, עד שהמצרים מצאו את גופתו והוא הובא לקבורה בישראל. תמי, אלמנתו, נשארה לבדה עם שני בנים בני 4 ו-7.
מה קרה לך באותם רגעים על המרפסת?
"את מאבדת את הדם, את מתאבנת. את בעצמך צעירה וחושבת מה יהיה עם הילדים? כשהם חזרו הביתה מגן השעשועים, לקחתי אותם הצידה וסיפרתי להם מה שחשבתי שמתאים לגיל שלהם. בחרתי טוב-טוב את המילים, כי זה לא פשוט", היא נזכרת ודמעות מציפות את עיניה. "בהתחלה הייתי עדיין במצב של תקווה, אולי הוא הצליח לצנוח, אולי אף אחד לא ראה. ואז ההורים של אודי, שגרו קרוב להוריי, הגיעו לבקר. הם עוד לא ידעו מכלום והבן שלי צועק להם מהחלון 'אודי נהרג!'. זה היה נורא".
לאחר המלחמה חזרו תמי והילדים לבסיס שבתל-נוף. "הייתה לי תמיכה מכל עבר", היא מספרת. "מהחיל, מהמשפחות, מהשיכון ומהטייסת, וזה נתן לי כוח, אבל אחרי חצי שנה, כשבאו והודיעו שנמצאה גופתו, הבנתי שאני לא יכולה יותר להישאר בשיכון.
"זה קשה לראות את האבות האחרים חוזרים הביתה במדים. גם היה לנו בית פתוח, כל הטייסת תמיד הייתה אצלנו בבית ואף פעם לא נעלנו את הדלת. אחרי מותו של אודי הבית אומנם נשאר פתוח ואנשים נכנסו, אבל זה כבר היה למטרות אחרות. נכנסו כדי להיות איתי ועם הילדים, להשתתף בצער, לעזור ולסייע. זה לא אותו דבר".
בלית ברירה, החליטה תמי להתארגן ולעבור עם הילדים לרמת השרון. ממש במקרה, באותה תקופה בדיוק, פקדה את בנצי יוזנט, בן זוגה הנוכחי של תמי, טרגדיה פרטית משלו. "אני ואשתי דאז, פנינה יוזנט ז"ל, יצאנו לנופש", הוא מספר. "השארנו את ארבעת ילדינו אצל סבא וסבתא ונסענו למלון בירושלים. אני ירושלמי במקור ולא יודע לשחות, אבל אשתי נכנסה לבריכה ופתאום אני רואה שהיא שוקעת במים. לקחו אותה לבית חולים, אבל כבר לא יכלו להציל אותה", הוא מספר ומשתתק.
תמי שולפת טישו מהקופסה שמונחת לידם ומגישה לו. הוא מנגב את הדמעות וממשיך: "אחרי שעתיים הודיעו לי שהיא נפטרה. ככל הנראה זה היה שבץ והיא טבעה. הייתה בסך הכל בת 38".
מה קורה לך באותם רגעים?
"באותו רגע אני לא מצליח להבין דבר. אח שלה בא לירושלים ולקח אותי הביתה, אבל אני לא זוכר לא את הנסיעה ולא את הדרך. הגענו להורים של אשתי, שם היו הילדים. הקטנה הייתה רק בת שנתיים. סיפרתי להם מה קרה, אבל עד היום אני לא יודע מה הם הבינו או לא הבינו".
כשאני שואלת את תמי ובנצי אם אפשר להמשיך בשיחה ולשאול מה קרה בהמשך ואיך הם הכירו, תמי מחייכת: "עכשיו אנחנו עוברים לחלק השמח של הסיפור. משפחות שכולות לומדות לעבור במהירות מבכי לצחוק ומצחוק לבכי. כל פעם אני נדהמת מחדש מכך שהדמעות עוד מציפות את עיניי כשאני מתחילה לצחוק. לזה מתכוונים כשאומרים 'ציוו לנו את החיים'".
אז איך נפגשתם באמת?
"אחרי המלחמה התחלתי ללכת לקבוצת תמיכה לאלמנות מלחמת יום הכיפורים שארגן משרד הביטחון. זו הייתה הזדמנות בשבילי להיפגש עם חברות, כי אז לא הלכו לבתי קפה כמו היום. לא חשבתי בכלל על זוגיות חדשה, אבל מסתבר שהזמינו למפגשים האלה גם את מי שנקראו 'גברים בודדים'. ממש בדקו את תעודות הזהות שלהם ואפשרו רק לרווקים, גרושים או אלמנים להיכנס".
בנצי, שנתקל במודעה שהזמינה גברים בודדים להגיע לאירועים הללו, החליט ללכת. "היה לי מאוד קשה באותה תקופה עם ארבעה ילדים והחלטתי שאני חייב לשקם את עצמי, אבל לא רציתי גרושה שיש לה עוד בעל שיהיה בתמונה ושהילדים הולכים מפה לשם ומשם לפה. רציתי מישהי שאני אוכל להעניק לה את מה שהיא מעניקה לי".
נשמע שחיפשת איזושהי סימטריה.
"כן, ואחרי שראיתי את המודעה אמרתי 'סטופ'. רציתי אלמנה שיהיו לה לפחות שניים-שלושה ילדים ושביחד ננסה להקים את הכל מחדש".
אתה זוכר את הרגע שהבחנת בתמי?
"כן", הוא עונה מיד ועיניו נוצצות. "זה היה במרתף בתל-אביב, והיא רקדה שם עם מישהו. הסתכלתי עליה ואמרתי לעצמי, 'זהו. זאת צריכה להיות בת הזוג שלי'".
איך ידעת שהיא הבן אדם בשבילך עוד לפני ששוחחתם?
"כשמישהו מתאהב בבחורה הוא יודע איזה קלפטע היא?", הוא אומר וצוחק. "ראיתי איך היא מתנהגת, ואיך מתנהגים אליה. ראיתי שהיא חברותית, מחייכת לכולם ורוקדת יפה. רק אחר כך נודע לי שהיא הייתה רקדנית בלהקת ענבל".
"הוא קרא לי הצידה והתחלנו לדבר", תמי ממשיכה. "כשהוא סיפר שהוא אלמן עם ארבעה ילדים אמרתי לו שזה גדול עליי. פחדתי לקחת את זה על עצמי כי הרגשתי שאני עדיין ילדה. עוד לא הייתי בת שלושים. אחרי שבועיים נפגשנו עוד פעם בקבוצה, ושוב הוא ניגש אליי. עכשיו כבר אמרתי לעצמי, 'וואלה, זה בן אדם שיש על מה לדבר איתו. בואי תראי קודם אם אתם מסתדרים, אולי לא תגיעו לשלב של הילדים בכלל?'"
מפעל השידוכים של מדינת ישראל הצליח, ובגדול. תמי ובנצי יחד משנת 1975 וביחד הם גידלו כאחים לכל דבר את שני בניה ואת שלוש בנותיו ובנו, בביתם שברמת השרון. "גידלנו פנימייה", הם צוחקים. "בבוקר הייתה מחכה לכל ילד כוס עם המזל שלו. לזה שוקו, להוא תה, לזה קפה וליד הכוס היה סנדוויץ', כל אחד עם מה שהוא אוהב. השקענו בזה את הנשמה במשך שנים".
הילדים גדלו וההשקעה השתלמה. שלושת הבנים הם טייסי קרב, הבת הגדולה מנכ"לית של חברה גדולה במשק, בת נוספת אמנית ומעצבת תכשיטים והבת הקטנה מצליחה בהייטק. כולם נשואים באושר וחברים טובים. "בכל שנה ששת הזוגות טסים ביחד לחו"ל וכל הנכדים באים אלינו לישון", מתגאה תמי. "יש לנו 18 נכדים. אחד מהם טייס קרב אף הוא, והוא ישתתף השנה במטס ההוקרה לצוותים הרפואיים ביום העצמאות".
מה הסוד שלכם? אתם יכולים לחשוף את הנוסחה?
"במבט לאחור, זה לא רק שאני התאמתי את עצמי לתמי ותמי התאימה את עצמה אליי", אומר בנצי, "כי זה רק חצי מהסיפור. הסיפור המלא הוא שגם הילדים שלה וגם הילדים שלי ידעו וחשו שאם אנחנו נבנה את הכל ביחד, יהיה להם טוב. הם עזרו לנו. אם הם לא היו עוזרים לנו, זה לא היה הולך. הילדים שלנו הם מיוחדים ואני לא מתבייש להגיד את זה. אחרי שלוש-ארבע שנים ביחד התחילו לשלוח אלינו ממשרד הבטחון אלמנות שעשו את אותו צעד שאנחנו עשינו וזה התפרק להן, כי מספיק שיש ילד אחד שלא מרוצה מהמצב כדי שהדבר הזה לא ילך".
"זה לא שלא היו קשיים", מוסיפה תמי. "בהתחלה, כשהבנות הגדולות היו לוקחות לי בטבעיות בגדים מהארון, היה לי קשה, כי לי לא היו לי בנות שחלקתי איתן את הבגדים שלי. אבל מצד שני, אמרתי שאם הן לוקחות את הבגדים שלי, הרי שזאת מחמאה. וזה סוד ההצלחה, הבחירה איך לראות את הדברים".
"אני גם חושבת שבגלל שכל הילדים חוו אובדן, הם הבינו אחד את השני בצורה הרבה יותר טובה", היא מוסיפה. "אני כל הזמן אומרת שאם אודי היה רואה אותי היום, הוא היה טופח לי על השכם ואומר, 'כל הכבוד לך, לא רק שנתת לילדים בית בריא, גם ארגנת להם אחים לכל דבר'".
את מנהלת שיחות בראש עם אודי?
"בטח. עד היום. אני כל הזמן שואלת אותו שאלות וגם מקבלת ממנו תשובות".
ואתה, בנצי? גם אתה מדבר עם פנינה?
"כן", הוא לוקח רגע וממשיך: "אני מספר לה על ההצלחות של הילדים בעיקר. תראי, אני שומר בזיכרון את פנינה ותמי שומרת בזיכרון את אהוד. כנראה שמראש, בלי שנדבר על כך האחד עם השני, קיבלנו החלטה משותפת טובה מאוד שנצעד בשתי מסילות מקבילות".
למה הכוונה?
"יש מסילה אחת שבה תמי ואני הולכים ביחד כל הזמן, ויש מסילה שנייה שבה צועדים בני הזוג שלנו שהלכו מן העולם. בימי זיכרון הילדים שלי לא עולים לקבר של אודי, והילדים של תמי אף פעם לא עלו לקבר של פנינה. לכל צד יש גם את המשפחה הגרעינית שלו, ובמקביל עשינו חיבור חדש. זה חלק מההצלחה שלנו. לא עשינו בבית חדרי זיכרון בגלל האווירה שזה משרה, אבל הם כל הזמן איתנו".
"לא התנתקנו מהעבר", מאשרת תמי. "אודי חי איתנו כאן, אנחנו מדברים עליו חופשי לגמרי וגם על פנינה".
בארבע השנים האחרונות תמי היא יו"ר אלמנות צה"ל וכוחות הבטחון. "אני אומרת היום לכל האלמנות שהצליחו לקום מהשבר הנוראי הזה ולגדל ילדים שהן הגיבורות האמיתיות ושאני מצדיעה להן. ולמי שרוצה להקים זוגיות, אני אומרת שזה אפשרי. אפשר לאהוב עוד פעם בעוצמה רבה, אבל זה לא 'במקום'. זה תמיד הולך ביחד וזה קשה, את צריכה לעבוד על עצמך כדי שזה יקרה".
- רוצים להשתתף בפרק-בתניקים? כתבו לנו
