כשריקי כהן התגרשה, בתום שבע שנות נישואים, היא מצאה את עצמה עם מעט מאוד חברים. "כשמסיימים נישואים, אנשים נאלצים לבחור צד, ואני מצאתי את עצמי עם מעט חברים", היא מספרת על מה שהוביל אותה לעשות מעשה. "יום אחד הגעתי לאספת הורים של הבת שלי, הסתכלתי סביבי, פניתי לאחת האימהות מהכיתה ואמרתי לה ששמעתי שהיא התגרשה. כשהיא ענתה שכן, שאלתי, 'מה את עושה ביום חמישי?'".
השידוך הצליח ותוך זמן קצר ריקי מצאה עצמה מצוידת בשלוש חברות חדשות וגרושות ובנהג מונית, שלקח אותן מדי שבוע למועדון ריקודים בתל-אביב. יום אחד היא פגשה שם את יניב. "זה היה הערב האחרון בליין הריקודים הזה ובקושי הגיעו אנשים, אבל מכיוון שבאנו לרקוד ולצחוק ולא למצוא דייטים, זה לא הפריע לנו", היא נזכרת.
מה שכן היה חשוב לריקי, שמשלבת פרקטיות עם קלילות, זה למצוא מישהו שישמור לה ולחברותיה על התיקים. "איך שנכנסנו אני רואה בחור עם רגליים ארוכות שיושב עם הגב אליי. נקשתי לו על הגב ושאלתי אם הוא מוכן לשים עין על התיקים שלנו, והוא הנהן בלי להסתובב".
משוחררות וחופשיות, פיזזו ריקי והבנות על הרחבה כאילו אין מחר, וכשהערב הסתיים הן הלכו בלי לראות את פניו של הזר. "למחרת הרמתי טלפון ליחצנית של המקום, שהייתה חברה שלי, כדי לשחזר חוויות מהערב כפי שנהגנו לעשות תמיד", מספרת ריקי. "את חייבת להכיר את יניב. ראית אותו אתמול? אתם ממש מתאימים", אמרה החברה. "'מה? מי זה? אני לא זוכרת אף גבר שהיה אתמול'", ענתה ריקי, אבל כשהחברה תיארה בפניה בחור ממש גבוה, האסימון נפל.
"באותו לילה הייתי עם כאבי שיניים מטורפים", יניב נזכר, "ובגלל שתפסתי את הלסתות לא הסתובבתי אל ריקי כשהיא דיברה אליי, אבל כן זכרתי אותה וכן חשבתי שהיא חמודה, למרות שמי שעניינה אותי יותר זאת דווקא אחת החברות שרקדה איתה", הוא מודה משועשע.
אז למה הסכמת לשידוך?
"כי החברה המשותפת הכירה את ריקי ולא את השנייה. היא גם התעקשה שאנחנו מתאימים ואמרתי לעצמי, להפסיד אני לא אפסיד. חוץ מזה, היא נראתה טוב".
"החזקתי לה את היד והרגשתי שאנחנו כבר זוג"
עוד באותו היום ריקי הרימה אליו טלפון. "דיברנו שלוש שעות ברצף, עד שאמרתי שאני צריכה לסיים כי בערב יש יומולדת לחברה במסעדה ועליי להתארגן". הם סיכמו שהיא תסמס כשייגמר האירוע, וכשהיא עשתה זאת וכתבה, "אתה ישן?", הוא ענה, "חמש דקות אני אצלך".
"חיכיתי מחוץ למסעדה על שפת המדרכה. הוא ירד מהרכב והתקרב כדי לתת לי חיבוק ונשיקה על הלחי, אבל הוא התכוון ללחי אחת ואני נתתי את הלחי השנייה, כך שיצאה לנו נשיקה לא מתוכננת על השפתיים", מתארת ריקי בחיוך את המפגש הראשון שלהם. "בשנייה שירדתי מהאוטו והיא עמדה מולי עם מעיל הצמר האדום והארוך שלה, ידעתי שהיא תהיה שלי", מתגאה יניב. "כשנכנסנו לאוטו החזקתי לה את היד והרגשתי שאנחנו כבר זוג. אי אפשר להסביר את הדבר הקוסמי הזה, את הכימיה הזאת בין אנשים, אבל כשזה קורה - אתה יודע".
איך העברתם את המשך הערב?
"לאן לא הלכנו?", צוחקת ריקי. "זה היה לילה חורפי של אמצע ינואר, ובכל פעם כשהחנינו את המכונית, יניב יצא החוצה, הקיף את האוטו מקדימה והגיע לפתוח לי את הדלת. אני זוכרת שמיד אמרתי לעצמי, 'וואו, איזה רומנטיקן הוא'. רק לימים גיליתי שהדלת פשוט לא נפתחת מבפנים", היא מספרת משועשעת.
השניים טיילו ברגל בכל מיני מקומות וכשהגיעו לשדרות רוטשילד, החליטו להיכנס לבר שריקי מכירה. "נכנסנו בסביבות 11 בערב ויצאנו משם בארבע לפנות בוקר".
על מה דיברתם כל כך הרבה שעות?
"אמרתי ליניב שמה שהכי חשוב לי במערכת יחסית זה כנות, זה להגיד האחד לשני את האמת הטוטלית בפנים", ריקי מסבירה את הרקע לשיחתם באותו לילה גשום. "ויניב היה כן איתי. הוא אמר שהוא לקראת סוף תהליך הגירושים שלו, שהוא עדיין פרוד, שכבר שנה הוא גר אצל ההורים, שהוא נכנס לפשיטת רגל וכינוס נכסים ושהוא עם חובות של לא מעט כסף".
וואו. זה לא הרתיע אותך, ריקי?
"זה יישמע קצת הזוי, אבל עצם זה שהוא פתח בפניי את האמת העירומה, גרם לי להתפעל ממנו", היא מסבירה. "הרבה אנשים במצבו היו משקרים, היו אומרים, 'אני במעבר, אני ליד, אני פה ואני שם'. גם אם זה היה קורה לי, הייתי מסדרת את הסיפור בצורה אחרת שיהיה לי יותר נוח, אבל יניב בא עם האמת הפשוטה ואני הערכתי את הכנות. הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי, 'אני רואה את הניצוץ הזה בעיניים שלך שרוצה לחיות!'".
לחזור אל ההורים בגיל 40
"שנה אחורה הייתי על פסגת האולימפוס", יניב מתאר. "ילדים, בית, רכב, עבודה, הכול התנהל על מי מנוחות, ובשנייה אחת הכול השתנה. עזבתי את הבית וחזרתי לגור עם ההורים כאילו שאני בן 16, רק שהייתי כבר כמעט בן 40".
לא פשוט.
"אני אגלה לך שאני לא היחידי, זה דבר שקורה להרבה אבות גרושים שלא יכולים להרשות לעצמם לשכור דירה עם המזונות והכול. אני חלק מקבוצה שנקראת 'א' זה אבא' שנלחמת להגיד בקול רם מה קורה לאבות. רק השבוע התאבדו שניים ולא שמעת על זה בעיתון או בחדשות. בשנה מתאבדים קרוב ל-150 אבות גרושים".
היו לך מחשבות אובדניות?
"כן!", הוא עונה בלי למצמץ. "בחודשיים הראשונים אחרי הגירושים הייתי במצב נפשי מעורער. חזרתי להיות תלוי בהורים שלי, ישנתי בחדר של האחים שלי שהתחתנו ועזבו את הבית, הייתי בבלגן מטורף, מסובך בהוצאות לפועל ובעיקולים ובלי כסף. זה היה משבר נפשי ענק. הייתי מוצף מבחינה רגשית ובכיתי מכל דבר".
אוי. איך הרמת את עצמך מהמקום הזה?
"בהתחלה היה קשה, אבל עם הזמן המצב רוח השתפר. למזלי יש לי משפחה תומכת, הורים ואחים, ולאט-לאט התחלתי לצבור בחזרה כוח וביטחון וחזרתי לעשות את מה שצריך – לחיות".
יניב מספר שבבסיס הוא אדם אופטימי שאוהב לעשות חיים, לבלות וליהנות. "בשלב מסוים אמרתי לעצמי, 'די, אתה צריך לצאת החוצה ולחזור למסלול החיים, להכיר אנשים וחברים חדשים'. ידעתי שדרושים יחצנים למסיבות, אז אמרתי, 'או-קיי, הנה דרך מיוחדת גם להכיר אנשים, גם לעשות השלמת הכנסה וגם לא לשלם כסף שאין לי על מסיבות'".
"נלחמתי על האישה של חיי"
אבל למרות ההתלהבות של ריקי מהכנות ומהניצוץ של יניב, היא לא מיהרה להתמסר למערכת היחסים שביניהם בשל סיבה הרבה יותר פרוזאית. "הוא אומנם נורא מצא חן בעיניי, אבל לא אהבתי את זה שהוא צעיר ממני בכמעט ארבע שנים", היא מודה בחיוך.
למה זה הפריע לך? זה יכול להיות דווקא פלוס.
"היה לי קשה לקבל את זה. כל החיים יצאתי עם גברים יותר גדולים ממני בגיל, גם אם לא בהכרח יותר מבוגרים באופי", היא צוחקת. "האמנתי שגברים הם קצת אינפנטילים ומתבגרים בדיליי מבחינת תובנות וראיית עולם, והרגשתי כמו קוגרית. אמרתי לעצמי, 'מה עכשיו אני מחפשת לי נער שעשועים'".
ריקי אמרה ליניב שזה לא ילך, שאין לקשר הזה סיכוי, אבל יניב נלחם. "הוא לא הפסיק להתקשר והמשיך להסביר את עצמו ולדבר על הדברים", אומרת ריקי ויניב מוסיף, "נלחמתי כמו אריה שנלחם על הלביאה שלו. כל החיים אני לוחם. עברתי חיים לא קלים, גדלתי בשכונת התקווה, ביליתי בפנימיות והייתי בחוות השומר בצבא, אבל כל זה הפך אותי למחושל. אני ריאלי ויודע מה אני רוצה, אז ברור שנלחמתי על האישה של חיי".
אגב, גם אחרי שריקי אמרה לו כן, המבחנים לא הסתיימו. "אני גרה ברחוב שאין בו כביש, זו שדרה של הולכי רגל. במשך חצי שנה יניב ואני יצאנו ערב-ערב. הוא היה אוסף אותי במקום שהכביש מתחיל ולא ידע איפה אני גרה. היינו מבלים בחוץ ומוצאים דרכים יצירתיות לעשות הכול".
מדוע לא העלית אותו הביתה?
"מה פתאום שאני אביא אותו הביתה? זה המבצר שלי. יש לי ילדים בבית", היא עונה בנחרצות.
יום אחד ישבו אצל ריקי במרפסת זוג חברים ואמרו לה, "אנחנו שומעים על יניב כל כך הרבה זמן, איך זה שעוד לא ראינו אותו?". היא הסתכלה עליהם ואמרה, "אתם יודעים מה? אתם צודקים, זה מרגיש לי נכון עכשיו". היא התקשרה אליו, הוא הגיע ומאז כבר שבע שנים שהם בלתי נפרדים.
מה המסר שלכם לאנשים שחולמים על פרק ב' מוצלח?
ריקי: "דברים טובים קורים לאנשים שמאמינים שזה יכול לקרות להם".
יניב: "גם מהמשברים הכי גדולים אפשר לקום, ולכן לעולם אל תוותרו על החיים ותמיד תאמינו שיהיה טוב".
