אחד הדברים הכי מוזרים שגיליתי בגירושים שלי לפני כשבע שנים היה שגם אני וגם גרושתי חווינו חוויה זהה שבה כל אחת ניסתה נואשות לרצות את השנייה. אתם מבינים את האבסורד? בזמן שאני הייתי עסוקה בללכת לידה על ביצים וממש התאמצתי להיות קשובה לצרכיה ולממש לה כל חלום, מסתבר שגם היא, באותו הזמן בדיוק, הילכה בחיל ורעדה בסביבתי, מנסה ללא הצלחה לרצות ולספק גם אותי.
אני זוכרת שניסיונות הריצוי שלי היו כל כך גדולים עד שבאותה תקופה כיניתי את עצמי "אמבה", על שום הצורה הנוזלית וחסרת עמוד השדרה לה הפכתי. לא סתם הופתעתי כל כך כשגיליתי שגם היא הרגישה כך בדיוק. גם היא ויתרה על עצמה בניסיון לרצות ולהתאים את עצמה אליי, גם היא צברה קיתונות של מרמור ותסכול. ברגע ההוא הבנתי פתאום את המכניקה של הריצוי, ואיך באופן פרדוקסלי הוא בהכרח נידון לכישלון. על פניו, אנחנו מנסים שהאדם שמולנו יהיה מרוצה, אך בפועל ריצוי הוא מתכון לכישלון מהדהד עבור שני הצדדים. זה אומר שגם כשנראה לכם שאתם עושים טובה בכך שאתם מרצים את בן או בת זוגכם, קחו בחשבון שגם הוא מרגיש את אותו דבר בדיוק כלפיכם. אז איפה עובר הגבול בין ריצוי ובין נתינה? כיצד נישאר נאמנים לאני האותנטי שלנו, גם כשאנחנו חיים בשניים?
אחד הדברים המדהימים באהבת אמת הוא היכולת שלה לאפשר לנו לחיות באמת שלנו, לחדד את האותנטיות שלנו, בד בבד עם שינוי והתפתחות מתמדת. גם כאן האבולוציה פינקה אותנו בכך שהיא גורמת לנו כל הזמן להיות טובים יותר ביחס לעצמנו. אנחנו מתוכנתים לשאוף להרשים את מושא האהבה שלנו, ובדיוק כמו כל בעלי החיים בטבע, גם אנחנו פותחים את "מניפת הנוצות" והאיכויות שלנו במלוא תפארתה, ובכך אנחנו מאמצים לעצמנו עוד ועוד תכונות שאנחנו תופשים כאידיאליות ונשגבות. במילים אחרות: כשאנחנו רוצים לשמח את בן הזוג שלנו, אנחנו בהכרח הופכים להיות טובים יותר ביחס לעצמנו, וכך הרווח הכפול הוא לא פחות מגאוני.
לחיות באותנטיות
סיפרתי לכם רבות על אשתי שתחיה, שתמיד רוצה סקס. כל יום, כל היום, וכמה שיותר. אני, כידוע, קצת פחות, במיוחד בשעות הלילה המאוחרות שהן לא שעות השיא שלי. כמובן שאני לא מאמינה בלעשות אהבה בכוח, ובטח ובטח שלא לזייף. אז מה עושים? כיצד אוכל להיות אותנטית לתחושותיי ונאמנה לעייפותי, ובו זמנית לתת מקום לליבידו הפעיל והנמרץ שלה? לכאן נכנסת האבולוציה והשאיפה להתפתחות, שכן אין סיפוק גדול יותר מתחושת "האישה האצילית" שאני מרגישה בכל פעם אחרי שאני יוצאת מאזור העייפות שלי במטרה לספק את זו שאהבה נפשי. זאת תחושה נשגבת שקשה לתאר במילים. יהיו שיגידו שזה אף מתגמל יותר מלעשות איתה אהבה כשאני חושקת בה, שכן אז אני בעצם מספקת את עצמי. משהו בתחושת ההתעלות כאשר אנחנו מצליחים להיות האני האידיאלי שלנו, מתגמל לשני הצדדים. במילים אחרות: ככל שאנחנו חיים באותנטיות, כך אנחנו מצליחים להיות שם גם עבור אחרים.
בכלל, החיים באותנטיות הרבה יותר קלים ופחות מתאמצים. משהו בנונשלנטיות שבה אנחנו מתייחסים לעצמנו, מקרין גם אל בני זוגנו ואל חוסר השיפוט דרכו אנו לומדים לראות גם אותם, כך שבפעם הבאה שתרגישו שאתם מרצים את בני זוגכם, קודם כל עצרו את האוטומט. זכרו שאתם יכולים לבחור אחרת. בו זמנית, אל תכעסו "עליהם" ובטח ובטח שאל תתנצחו איתם. זכרו שאחרי הכל, הם רק מראה המשקפת את חוסר הדיוק בתוככם. כשאתם מרצים, אינכם מרוצים, מה שמייצר את המראה לא מרוצה בהתאמה. התייחסו למאבק הזה כאל נורת התראה שנדלקת ומסמנת לכם שאתם כנראה עדיין לא מחוברים עד הסוף לרצונות הפנימיים שלכם.
התכנסו פנימה, בררו לעצמכם את הרצון האמיתי שלכם והתחברו אליו. רק כשתהיו מחוברים לעצמכם תוכלו לבחור מה בא לכם לתת ולהעניק לאחר, לא מתוך ריצוי אלא מתוך נתינה ללא תנאי. ברגע שתעשו את זה תגלו שכל המאבקים החיצוניים פשוט נעלמים, שכן מלכתחילה הם הופיעו כדי להתריע בפניכם על המרחק שאתם הולכים ותופסים מעצמכם.
היו בטוחים שאם תמשיכו לרצות את בני זוגכם שום דבר טוב לא יצא מזה. ריצוי ימשוך ריצוי, זיוף ימשוך זיוף. באחריות, כך מגיעים למדרגות הרבנות או למחלקה האונקולוגית. וכאן נכנסת הבחירה: איפה אתם מוכנים לבוא לקראת אהוביכם מתוך אהבה והבנה, ולא מתוך ויתור ותחושת פשרה. אל תשכחו שיש לכם לא מעט זהויות, שהן כולן אתם. אתם בוחרים איזו זהות אתם מאמצים בכל רגע, כך שברגע שתעשו את הבחירה, היא תהפוך להיות חלק בלתי נפרד ממי שאתם.
מזמינה אתכם לקחת את הרעיון העמוק הזה ולהכניס אותו היישר למעבדת הזוגיות שלכם. לכבוד חג הפורים הבא עלינו לטובה, אווררו מסכות מיותרות, ונקו הסתרות מעיקות, המירו את הריצוי ברצון, וזכרו כי אהבת אמת היא המצע המושלם לדיוק הפנימי שלכם ולמימוש רצונותיכם האותנטיים.
חג שמח ואהבת אמת!
