אחרי 32 שנות נישואין, חמישה ילדים ו-11 נכדים, בני ואילה פרקש, בעל ואישה חרדים מבני-ברק, מחליטים להתגרש. לא עובר חודש, ובני, איש עסקים מצליח, מתחיל לקבל הצעות לשידוכים. "אני זוכר שנפגשתי עם מישהי ששידכו לי, גרושה עם ארבעה ילדים. אנחנו יושבים על קפה בלובי של מלון בתל-אביב, והיא מתחילה לספר לי על הילדים שלה – זה לא ישן בלילה, ההוא לא קם, זאתי רוצה ככה וזה רוצה ככה. אני זוכר את עצמי יושב שם, כאילו מקשיב, אבל כל מה שעובר לי בראש באותם רגעים זה מה אני צריך לשמוע על הצרות של הילדים שלה? לא מספיק לי הצרות של הילדים שלי?".
מצחיק. מה מתבהר לך?
"אני מבין שהדשא של השכן רק נראה ירוק יותר, ובפועל זה לא כך. בהתחלה אני מבין את זה בראש, אבל לאט-לאט אני גם מרגיש את זה בלב. זה קורה בעקבות פגישות שידוכים עם נשים אחרות, אבל גם כתוצאה משיחות עם חברים גרושים אחרים".
חברים גרושים? חשבתי שבחברה החרדית כמעט ולא מתגרשים.
"זה היה אולי נכון לפני 40 שנה, אבל לא היום", הוא אומר וצוחק.
הרבה סטיגמות מתנפצות לי בשיחה עם אילה ובני, מי שהתגרשו והתחתנו בשנית האחד עם השני. הם מגדירים את עצמם 'חרדים מודרניים', ואכן מהר מאוד אל תוך השיחה אני נשאבת לשיח פתוח, אותנטי ומלא הומור עם זוג ותיק שעבר משבר, צלח אותו ואזר מספיק אומץ כדי לדבר עליו בפתיחות. אם יש דבר אחד עיקרי שמתחדד לי בשיחה איתם, הוא שגם במגדלים של תל-אביב וגם בסמטאות של בני-ברק, על המרחב הזוגי אחראים שני אנשים בלבד.
בואו נחזור לתחילת הדרך, לפרק א'. הכרתם בשידוך?
"ברור", אומרת אילה. "כבר אחרי שלוש פגישות בני אמר לי בטלפון שהוא מעוניין להתחתן איתי. לי לקח קצת יותר זמן, אבל בני שבה אותי בקסמיו והסכמתי. תוך כמה ימים התארסנו ותוך שלושה חודשים התחתנו. הוא היה בן 19 ואני אפילו לא 18".
האם חוויתם התאהבות? יש בכלל אופציה להתאהב כשמכירים בשידוך?
"שידוך מבוסס על התאמות", אומר בני. "יש אפשרות להתאהבות, אבל זה לא קורה בכל שידוך. אין 100 אחוזי הצלחה". ואילה מוסיפה: "היינו ילדים וגדלנו ביחד. מבחינתי הייתה פחות משיכה אולי אבל הרגשתי קשר נשמתי אליו".
מה זה אומר "קשר נשמתי"?
"מההתחלה הרגשתי שבני הוא הנפש התאומה שלי. היה לי כיף וטוב איתו והיינו מסורים האחד לשנייה. זה יותר מסתם התאהבות".
ואז אתם מתחתנים ויוצאים בעצם לחיים משותפים.
"וארוכים!", צוחק בני. "היינו יחד 32 שנים. אני איש עבודה. עבדתי הרבה מחוץ לבית, גם בחו"ל. היו תקופות שהייתי נוסע כל ראשון וחוזר בחמישי, אבל הייתה הרבה אהבה בינינו".
אז למה להתגרש?
"עד לפני ארבע שנים החוזה הלא מדובר בינינו התבסס על העובדה שבני נמצא בתפקיד המפרנס שדואג לצד הכלכלי, ואני בתפקיד הילדה המתפנקת", משיבה אילה בכנות נוגעת ללב. "למרות שגידלתי את הילדים, עדיין מול בני הייתי סוג של ילדה בעצמי. חיינו יותר כמו אבא ובת ולא כמו שני שווים. הבעיה היא שבמשך השנים, הסטטוס-קוו הזה יצר פער בינינו, ואני הרגשתי שבני רוצה לשמר את הפער הזה. היה לו נוח איתי כילדה הקטנה. הוא חשש שאצא ללמוד ושאשתנה, וגם אני רציתי להחזיק את מה שיש".
עולמות נפרדים
אבל זו לא הסיבה היחידה שעיכבה את ההתבגרות של אילה בתוך הזוגיות. "כשהייתי בערך בת 16, אבא שלי החליט שהוא לא רוצה יותר לחיות עם אמא שלי, שהייתה תלותית וחלשה, ועזב אותה ואותנו. ייתכן שהאמונה שנצרבה אצלי בתת-המודע הייתה שבזוגיות האישה פחות שווה מהגבר, ויכולים לעזוב אותה מתי שרוצים. להעברה בין-דורית יש כידוע כוח רב".
אילה מספרת שעם השנים, היא החלה להרגיש עד כמה בולט הפער בינה לבין בני, איש העולם הגדול, ועד כמה קשה לה לשוחח איתו על ההרגשה שלה. "כשדיברתי, הוא שתק", היא מספרת, ובני מוסיף: "זה לא קרה ביום אחד, אבל אני התקדמתי, נחשפתי להרבה דברים, התפתחתי, היה לי עולם משלי והרגשתי שאילה נשארה מאחור ושאי אפשר לחבר בין העולמות שלנו".
איך מתקבלת ההחלטה לפרק את התא המשפחתי?
"כל שנה נהגנו לטוס לקוסמוי לתקופה ארוכה, רק שנינו. אני זוכרת את הנופש האחרון שלנו בתאילנד כנקודת מפנה", אילה נזכרת. "הרגשתי שמשהו לא טוב קורה. יישבנו על חוף הים במלון רציני שחבל על הזמן, הכול מסביב רומנטי ומפנק, אבל אני מרגישה שבני לא שם איתי באמת. אני מנסה להתקרב, אבל הוא מנותק ממני מבחינה רגשית".
"בטיסה חזרה לארץ", אילה ממשיכה בסיפור, "ישבתי ובכיתי. ובאמת אחרי איזה יומיים שחזרנו לארץ, בני פשוט קם ואמר שהוא לא רוצה להיות כאן יותר. גם לא היה עניין של לשבת ולדבר כי הוא לא האמין שיש סיכוי שמשהו ישתנה. הוא הבין שאם הוא רוצה לחיות טוב, הוא חייב להתנתק ממני ולהמשיך הלאה בחיים שלו".
איך זה הרגיש מהצד שלך, בני?
"אני כבר הייתי עמוק בתוך תהליך ארוך עם עצמי של למעלה משנה, שכמובן לא התחיל בתאילנד. כבר תקופה ארוכה חיינו ביחד אבל לחוד. עברנו לישון בחדרים נפרדים ובקושי היינו נפגשים, עד שבוקר אחד אמרתי לעצמי, 'תראה איזה פערים יש ביניכם. למה אתה ממשיך לחיות את החיים איתה? בוא תתקדם הלאה'".
איך הגבת, אילה?
"מצד אחד, אני מרגישה כאב גדול, כאילו כרתו לי יד או רגל מהגוף, אבל מצד שני אני מבינה די מהר שבני כבר לא איתי ושאני צריכה להתעשת ולהתחיל לבנות את עצמי מחדש. החלטתי לעזוב את הבית בעצמי ושכרתי דירה. הזמנתי מוביל, ארזתי לבד ועברתי לבד. רציתי שבני יתעסק עם המכירה של הבית הגדול וראיתי בזה הזדמנות לבנות את החיים שלי מחדש בכוחות עצמי.
"למזלי, בדיוק באותה תקופה גם יצאתי ללימודים. למדתי ייעוץ זוגי, הדרכת הורים ואימון רגשי, ואף עברתי אימון בעצמי, כך שהיו לי כלים להתמודד והייתה לי את התמיכה שנזקקתי לה, כי המשבר הציף איתו פחד נטישה גדול מהילדות. כל בוקר הייתי קמה, מקיאה ומשלשלת".
אוי. מה קרה בילדות שצף פתאום?
"כשהייתי בת שבע אמא שלי הייתה מאושפזת לתקופה ארוכה, ושמו אותי אצל איזה משפחה. לא סיפרו לי מתי והאם יבואו לקחת אותי. לא אמרו לי כלום. אני לא זוכרת אפילו שהתקשרו אליי בכל התקופה הזאת. כשבני עזב, הזיכרון הזה חזר. הרגשתי שבלעדיו אין לי זכות קיום פה בעולם. הכול נהיה לי שחור. פחד קיומי".
6 צפייה בגלריה
למרות החיים המשותפים והטיולים ביחד, השניים הרגישו שהפער ביניהם הלך וגדל
(צילום: אלבום משפחתי)
תהליך השינוי של אילה
אילה ובני יצאו לחיים נפרדים. אילה התמקדה בחיים החדשים שלה, שכללו בתוכם תחושת שליחות עמוקה לאמן נשים שחוות משברים בזוגיות, ובני, שכל כך רצה את הפרידה, התחיל לקבל ריקושטים מהסביבה על כמה אשתו לשעבר מצליחה ועושה חיל.
"פתאום אני שומע מכל מיני אנשים, 'תשמע, זו לא אותה אישה שאתה מספר עליה, זו מישהי לגמרי אחרת'. גם ראיתי איך היא מתמודדת עם הפרידה, איך היא עברה לבד לרמת-גן וכמה שהיא עצמאית, והתחלתי להבין שבאמת חל פה שינוי שלא הייתי מסוגל לראות מקרוב, כשהייתי בתוך הסביכות של היחסים. זה לא לוקח שבוע, זה גם לא לוקח חודש, אבל כעבור ארבעה-חמישה חודשים התחלתי לחזר אחריה".
"בני התחיל לשלוח לי הודעות בוואטסאפ שאולי זו הייתה טעות, ושאנחנו נצטער על זה", אומרת אילה. "אומנם חייכתי כשראיתי את ההודעות שלו, אבל בעיקר חששתי. חברים אמרו לי, 'תיזהרי, אל תמהרי ואל תהיי פזיזה כי מי יכול להבטיח לך שלא ייכנס לו עוד פעם איזה ג'וק והוא שוב יעזוב?'. פחדתי מעוד טלטלה".
מה גרם לך בכל זאת לנסות?
"היינו גרושים כמעט חצי שנה, ובדיוק חגגנו את פורים והחלטתי לתת לזה צ'אנס. הוא רצה לבוא לבקר אז הזמנתי אותו אליי לדירה. הוא בא, ישבנו, דיברנו, אני זוכרת שבכיתי, סיפרתי לו את כל מה שחוויתי והוא הבין ותמך. פתאום ראיתי שבשונה מפעם, יש אפשרות לתקשורת רגשית בינינו, שמשהו השתנה. אם קודם דיברתי מתוך קורבנות או ילדותיות, בשיחה הזאת דיברתי מתוך כאב והאותנטיות שלי ביטאה עוצמה".
אילה מספרת שהשניים חזרו בהדרגה להיות בקשר, ושבני היה זה שהציע שהם יתחתנו מחדש. "מכיוון שלא הייתה אצלי אופציה לגעת אפילו לא באצבע הקטנה עד שאין חופה וקידושין, מקווה וכול המשתמע מכך, בני השתגע, וכמובן שהוא יודע ללחוץ כשהוא רוצה משהו", היא אומרת משועשעת.
"בסוף העמדנו חופה מרגשת בבית עם הילדים, אבל התהליך שהתחלתי לא נעצר. הוא המשיך גם אל תוך הנישואים. בהתחלה התעסקתי בלשחרר את כל הכאב שהצטבר בי, את כל הכעס ואת כל המטענים. הייתי יושבת במרפסת שעות ובוכה עם עצמי".
על מה בכית?
"על כל מה שהיה, על כל התסכול שאגרתי. היה לי המון כאב לשחרר".
במה שונה החיבור שלכם היום?
"היום החיבור בינינו בריא יותר כי גם אני מאוד עצמאית. יש לי עסק משלי שאני אוהבת והוא מעניק לי תחושת משמעות בעולם הזה, שלא תלויה בזוגיות או בבני. יחד עם זאת, בני תומך בי ואני בו. הפכנו להיות צוות לעניין".
יש לכם סיפור אהבה מפרק ב' של החיים? ספרו לנו
