איך זה מרגיש לפגוש את אהבת נעוריך לפתע פתאום, 50 שנה אחרי שלא הראיתם? כי זה בדיוק הסיפור שקרה לראובן מינץ (72), אלמן שהיה מאוהב בצעירותו בבחורה בשם מירה, ויום אחד פגש בה במקרה בחנוכת בית אצל חברה משותפת. "התחבקנו והתנשקנו ואני זוכרת שכבר אז חשבתי שהוא לא מחבק אותי כמו סתם חבר", נזכרת מירה. "הוא גם הסתכל עליי וכרכר סביבי כל הערב. הרגשתי שבא לו עליי".
כשהערב הסתיים, תפסה החברה המשותפת בידה של מירה ואמרה לה, "שמתי לב שאת לבד וראובן לבד, בואי נעשה שידוך", אך מירה פסלה את הרעיון על הסף מכיוון שראובן התאלמן רק חודשיים לפני כן. "אל תהיי מטומטמת", אמרה לה החברה. "אם את לא תיקחי אותו, מישהי אחרת תיקח".
"ישר ידעתי שהיא תהיה שלי", מודה ראובן. "לפני שמונה שנים הייתה פגישת מחזורים של בית הספר היסודי שבו למדנו, ובכל התמונות רואים אותי עומד ליד מירה. לאחרונה אפילו מצאנו תמונה שלנו מגיל 16, כשאנחנו עומדים מחובקים בחוף הים, והבן שלי אמר לי, 'תגיד את האמת, אבא, לא היה לך משהו איתה קודם?', אבל התשובה היא לא. כל השנים הייתי נאמן לאשתי, אבל מירה תמיד נותרה לי בראש".
עוד כתבות על אהבה בפרק ב':
למרות הקראש של ראובן וההבנה שהוא ומירה חייבים להיות יחד, כשהסתיימה חנוכת הבית וכולם יצאו לדרכם, הוא לא הזמין את מירה קולסקו (67) לדייט וגם לא ביקש את מספר הטלפון שלה, אבל הוא כן הזמין את הילדים שלו לשיחה צפופה. "כינסתי אותם ואמרתי להם, 'תדעו שאני לבד לא אשאר'".
אתה יכול להרחיב לגבי מטרת השיחה?
"מירה הייתה בראש שלי, למרות שאף אחד, כולל היא, לא ידע מזה, ורציתי להכין את הילדים. אני שומע על הרבה מקרים שבהם הילדים ממש כועסים כשההורים שלהם יוצאים לפרק ב'. זה לא מדבר עם זאתי וזאתי לא מדברת עם ההוא, ואני רציתי לקבל מהילדים שלי ברכה, וקיבלתי. אמרתי להם שאני מבטיח לחכות שנה בשביל אמא שלהם, אבל שאם זה היה תלוי בי, הייתי הולך עם מירה כבר אחרי חודשיים. אלמנות זה לא כמו גירושים, זה לא מבחירה. אחרי שאשתי נפטרה, הייתי נכנס הביתה ויושב מול הקירות. אפשר להשתגע. גם הזיכרונות הרגו אותי".
"היא יצאה עם חבר שלי אז לא התקרבתי ולא נלחמתי עליה"
מירה וראובן גדלו יחד באותו הכפר, כפר מעש שליד פתח תקווה, והשתייכו לאותה חבורה מגיל 14. וכן, כפי שכבר הבנתם, ראובן היה מאוהב במירה בסתר. "היא הייתה ילדה יפה, רזונת, רגליים ארוכות, שיער ארוך וחלק, עיניים ירוקות וחיוך משגע", הוא נזכר בעיניים בורקות. "אבל הייתה רק בעיה אחת - היא יצאה עם החבר הכי טוב שלי, והיות ואני לא פוגע באנשים ובטח שלא בחברים, לא התקרבתי ולא נלחמתי עליה".
42 שנים היה ראובן נשוי. "חיי הנישואים שלנו היו בסדר גמור. לא היו ויכוחים או ריבים. כל החיים עבדתי כמו חמור, 30 יום בחודש, משבע עד שבע ולפעמים גם יותר, ובעשר השנים האחרונות שלנו אשתי, זיכרונה לברכה, הייתה עם מחלה קשה ואני טיפלתי בה, סעדתי אותה ועשיתי כל מה שצריך".
באותן שנים גם מירה הייתה נשואה, לבחור שהכירה בגיל 18. "כל יום הייתי נוסעת איתו באוטובוס לתיכון, נדלקתי עליו ואחרי שנה התחתנו", היא נזכרת. "לא ידעתי כלום מהחיים שלי, וכשילדתי את בתי הבכורה בגיל 20, אמא שלי אמרה, 'ילדה ילדה ילדה', וזה נכון".
"היינו נשואים 30 שנה, הייתה בינינו אהבה והיו לנו חבר'ה שהיינו מטיילים יחד, יוצאים, נפגשים בימי שישי וילדתי ממנו שלושה ילדים מדהימים", היא מספרת, "אבל באיזשהו שלב התחלתי להתפתח ולרצות דברים נוספים, והוא לא רצה להיות חלק מהדבר הזה".
כמו מה למשל?
"זה התחיל בחברה מהעבודה שעשתה סדנת התפתחות והעצמה ששינתה אותה מהקצה לקצה וזה סקרן אותי. אז נרשמתי, ובמשך שלושה-ארבעה ימים רצופים עברתי תהליך והתחלתי להבין שיש עוד מירה שהיא לא רק 'אשתו של' או 'מירה עקרת הבית', או 'מירה של העבודה'.
"התחלתי לעבור עוד ועוד סדנאות של התפתחות ותקשורת, הכרתי אנשים חדשים והתחילו ליפול לי אסימונים, שבעצם יש חיים מעבר לחיים הרדודים שאני חיה. לאורך השנים, לפני שהתגרשנו, הצעתי לגרוש שלי ללכת לייעוץ נישואים ולטיפול זוגי וגם להצטרף אליי לסדנאות, אבל הוא לא הסכים בשום פנים ואופן".
בסביבות גיל 50 גייסה מירה מספיק אומץ כדי להודות בפני עצמה שהיא מעוניינת בחיים אחרים. "אני זוכרת שאחותי אמרה לי, 'נפלת על הראש? ממה תחיי? איך תסתדרי?' אבל הכול הסתדר לי. שכרתי דירה, התחלתי לעבוד בשתי עבודות ואפילו נהייתה לי רווחה כלכלית גדולה יותר, כי עכשיו הייתי צריכה לנהל רק את עצמי. היה לי קל כי מבחינה קארמתית, עשיתי את מה שהייתי צריכה לעשות".
"הייתי לבד במשך 20 שנה עד שהגיע ראובן", היא מוסיפה. "אומנם היו לי במהלך השנים ארבעה בני זוג, אבל עם אף אחד מהם זה לא התפתח לקשר רציני".
מדוע?
"פשוט כי זה לא היה מה שחיפשתי. אמרתי לעצמי שעכשיו כשאני בפרק ב', אני יכולה לבחור בלי להתפשר, וגם לא הייתה לי בעיה להיות לבד. החיים שלי היו מלאים והסתדרתי מעולה גם כלכלית וגם חברתית. מאז הגירושים אני לומדת במכון אבשלום וגם תמיד התנדבתי, אם זה בבית תמחוי בתל-אביב ואם זה בבית חולים שניידר בפתח תקווה. עד לא מזמן עוד עבדתי בשתי עבודות ורק עכשיו הורדתי לעבודה אחת. גם יש לי ילדים מדהימים ונכדים, אז לא חסר לי דבר ולא רציתי להתפשר".
הקלפים לא משקרים
חצי שנה חלפה מאז המפגש המקרי אצל החברה המשותפת, ובין מירה לראובן שררה דממת אלחוט, עד שיום בהיר אחר הלכה מירה לבקר חברה טובה שלה שמתעסקת במיסטיקה. "התיישבנו במרפסת והיא הציעה לקרוא לי בקפה, כי היא מתעסקת בטארוט וכאלה. פתאום היא אומרת לי שיש איזה גבר שיש בשם שלו את האותיות אלף וריש, ואני ישר זורקת לה, 'ראובן!', בלי לחשוב פעמיים", היא מספרת בהתרגשות.
החברה בישרה למירה שראובן מחכה לה ממש מעבר לפינה, ושבקרוב הם יהיו יחד, ומירה השתכנעה והחליטה להרים את הכפפה ואת הטלפון, והתקשרה אליו עוד באותו הערב. "החברה לחצה עליי, וגם רציתי לבדוק האם בכלל שווה לחכות לו, כי אולי הוא כבר בזוגיות אחרת".
ראובן ענה לשיחה והשניים החלו לנהל יחד קשר טלפוני צמוד, וכשהסתיימה שנת האבל, ראובן התייצב אצל מירה בתל-אביב עם מזוודה. "היום ראובן לא נותן לי לנשום", היא צוחקת. "אפילו כשאני מבשלת, הוא עומד לידי במטבח. זה לא פשוט כי 20 שנה חייתי לבד עם הרבה ספייס ובלי אף אחד שיגיד לי מה לעשות. תמיד גם אמרתי שלא אגור יותר עם בן זוג, אבל ראובן ישר התלבש עליי ומכיוון שאני אוהבת אותו, אני לומדת מחדש לחיות בשניים, ואם צריך, אני לוקחת את הזמן שלי ופשוט יוצאת מהבית לנשום אוויר".
מירה מספרת שהיא וראובן הולכים כל יום אחר הצהריים לחוף הים, יושבים על בירה בשקיעה, ובימים נטולי סגר הם נהנים לקפוץ לאיזה בר ולשתות כוס יין יחד. כשאני מציינת שהם נשמעים כמו פרסומת לגיל השלישי, מירה מחייכת ואומרת, "אוי, זה נהדר. שנינו פנסיונרים, אין לנו ילדים בבית, אין משכנתאות ואין מחויבויות. יש לנו זמן, וכל מה שאנחנו רוצים זה לחיות טוב, ליהנות האחד מהשנייה, לטייל יד ביד ולשבת בבית קפה או במסעדה".
"תראי", היא מושיטה לי את ידה, "אפילו עשינו קעקוע משותף על היד של 'חלומות מתגשמים'. אנחנו מרגישים שחזרנו הביתה".
מה המסר שלכם לאנשים שחולמים על פרק ב' מוצלח?
"לא סתם אמרו שלא טוב היות האדם לבדו", אומר ראובן ומירה מוסיפה, "קיבלתי בדיוק מה שרציתי. הסבלנות משתלמת".
