"רק דגים מתים שוחים עם הזרם". מלקולם מאגרידג'
מגורים משותפים לפני הנישואים נפוצים היום הרבה יותר מבעבר, ולמעלה מ-70 אחוזים מן הזוגות בארצות הברית גרים ביחד לפני שהם מחליטים למסד את הקשר. הטיעון המרכזי בעד מגורים משותפים כאלה הוא כי הדבר מאפשר לבני הזוג להכיר זה את זה ולגלות אם הם מסתדרים טוב מספיק כדי להינשא. עם זאת, למרבה ההפתעה, מחקרים רבים גילו כי מגורים משותפים לפני הנישואים קשורים בדרך כלל לעלייה בסיכון לגירושים, איכות נמוכה יותר של חיי הנישואים, תקשורת גרועה יותר ורמות גבוהות יותר של אלימות במשפחה. אף על פי שיש גם מחקרים (מעטים יותר) השוללים קשר בין מגורים משותפים לפני הנישואים לבין גירושים.
מדוע תופעה זו, שהפכה כה נפוצה ונועדה לשפר את ההתאמה, מניבה תוצאות כל כך שנויות במחלוקת? התשובה נעוצה במנגנון קבלת ההחלטה לעבור ממגורים משותפים לחיי נישואים — שהוא לא פעם מנגנון של היסחפות, שלא בהכרח מבטא אהבה גדולה.
היסחפות רומנטית
"יבשות נסחפות, וכך גם לבבות”. ג'ון מארק גרין
אצל רבים, ההתנהגות הרומנטית לאורך זמן דומה לזו של דגים מתים, הצפים עם הזרם ונסחפים אט-אט לאורכו. ולמרות שההיסחפות הרומנטית היא לא בהכרח שלילית, הרי שההקשר של ההחלטה לעבור ממגורים יחדיו לנישואים, נראה שהיא לעיתים קרובות מזיקה.
המערכת השכלית והמערכת הרגשית הן שתי מערכות של קבלת החלטות. כשאנו משתמשים בשכל, אנחנו שוקלים את עמדתנו בתהליך מודע שאורך זמן, לעומת הרגש המקבל החלטות מהר ובאופן אינטואיטיבי. תהליך קבלת החלטות נוסף הוא ההיסחפות האיטית. למעשה, מדובר במנגנון הימנעות הכולל אי-החלטה או החלטה שלא להחליט. ביסוד היסחפות רומנטית איטית ישנו מעבר הדרגתי ממצב רומנטי אחד לאחר, מבלי שהאדם לגמרי מודע לכך או בוחר בכך מפורשות.
המעבר ממגורים משותפים לנישואים לעיתים קרובות (אך לא תמיד) מבוסס על היסחפות רומנטית. כדי להבין את השפעתו של תהליך קבלת החלטות שכזה על נישואים ארוכי טווח, עלינו להבין מה עומד ביסוד מחויבות רומנטית.
תיאוריית המחויבות הפסיכולוגית מתייחסת לשלושה גורמים עיקריים הקובעים את רמת המחויבות הרומנטית: דרגת האהבה, מחיר הפרידה וזמינות החלופה. מחויבות רומנטית מתחזקת לא רק כאשר האהבה חזקה, אלא גם כשמחיר הפרידה גדול; המחויבות נחלשת כאשר ישנן חלופות רומנטיות זמינות יותר. איכות מערכת היחסים האוהבת היא בעלת ההשפעה הגדולה ביותר על המשך היחסים, גדולה בהרבה מהגורמים החיצוניים של מחיר הפרידה או זמינות החלופה.
עם זאת, כשהאהבה אינה חזקה, מחיר הפרידה ומידת המשיכה לחלופות עשויים להוות ביחד גורמים רבי משקל. למשל, כשבן הזוג סובל ממחלה קשה כלשהי, מחיר הפרידה גבוה מאוד, כי במצב זה פרידה היא כמו הפקרת פצוע בשדה הקרב. הבושה וביקורת הציבור על פרידה במקרים אלו יכולות להיות כה חריפות, עד שברור כי ברוב המקרים לא תהיה פרידה, ולא כל כך משנה מהי דרגת האהבה. באופן דומה, כאשר ישנן הרבה חלופות רומנטיות סביבך, הרי קשה יותר להיות שמח בחלקך הרומנטי.
איך מתקבלת ההחלטה להינשא?
"בימים שעוד הייתי בדייטינג, המילה המפחידה הייתה: 'מחויבות'. ברגע שמרבית הגברים שמעו שיש לי ילד, הם ברחו. אם הייתי קרובה מספיק להגיד את המילים 'אני אוהבת אותך', הם ברחו מהר יותר". רגינה ברט
במחקרים שנערכו על ידי סקוט סטנלי ועמיתיו, נמצא כי ההחלטה להינשא בזמן שגרים ביחד מתקבלת באמצעות תהליך של היסחפות איטית, שכמעט איננו כולל קבלת החלטה שכלית או רגשית שקולה. כך, למעלה ממחצית הזוגות החיים ביחד לא דנו על ההשלכות של מעבר לחיי נישואים, אלא פשוט נסחפו לכך. בהשוואה לרומן רגיל, או למערכת יחסים שאין לה מסגרת מחייבת, מגורים משותפים כרוכים במחיר גבוה יותר במקרה של פרידה (למשל, מחויבויות כלכליות, חוזה שכירות משותף, חיית מחמד משותפת, היריון, מבוכה), אך אינם כוללים בהכרח עלייה משמעותית בעוצמה ובעומק האהבה. החוקרים טוענים כי המשקל הנמוך יחסית המוענק לאהבה עשוי להפוך לבעייתי אחרי הנישואים, כשהזוג ייאלץ להתמודד ביחד עם מכשולים שונים.
מעניין לציין כי ההשפעות השליליות של מגורים משותפים על הנישואים פוחתות באופן ניכר אם המגורים המשותפים מתחילים לאחר האירוסים, כלומר אחרי שההחלטה להינשא כבר התקבלה. במקרה כזה, ההחלטה להתחתן התקבלה כשמשקל האהבה ולא מחיר הפרידה הוא שהיה המשמעותי ביותר.
גורם נוסף המגביל את היכולת במגורים משותפים לקבל החלטה אופטימלית אם להינשא, הוא העובדה שזוגות המתגוררים יחד נוטים להמעיט בהבדלים שבין מגורים משותפים לנישואים, ובעיקר בכל הנוגע למחויבויות ואתגרים לטווח הארוך. זוגות רבים המתגוררים ביחד ומחליטים להינשא, מניחים שהדבר יתבטא בהבדל זעיר בלבד באורח חייהם.
הנחה זו מוטעית ביותר: מגורים משותפים לפני הנישואים נראים אומנם כמו נישואים, אבל הם שונים בתכלית. מגורים שכאלו לא כוללים את כל היקף המגבלות שבנישואים (כמו למשל, בלעדיות ופחות חופש), ואת האתגרים (כמו גידול ילדים). נדמה שמגורים משותפים הם סוג של מבחן בתנאים משופרים, שיש בו פחות מחויבות ופחות אתגרים. במבחן זה, לכוח האינרציה יש משקל משמעותי.
זאת ועוד, כשזוג מתחתן אחרי שהתגורר ביחד, התשוקה של בני הזוג אינה בשיאה. אם אנשים הגיעו לשיא התשוקה שלהם במהלך המגורים המשותפים, הם מגיעים לשנים הראשונות המאתגרות של הנישואים ללא מנוע התשוקה המספק להם את האנרגיה הדרושה כדי להתגבר על אתגרים במערכת הנישואים. אפשר גם שאחרי מגורים משותפים אנשים יתייחסו לגירושים בקלות רבה יותר, משום שהמגורים המשותפים גרמו להם להתנסות ולחשוב על פרידה כטבעית יותר.
תיאוריית המחויבות רואה בקיום חלופות רומנטיות קלות להשגה כגורם המפחית את המחויבות בנישואים. מגורים משותפים אומנם מפחיתים את מספר החלופות האיכותיות, ובמובן זה מחזקים את מערכת היחסים הנתונה, אך מאחר שמגורים משותפים הם שלב בבחירת בן זוג, מגבלה זו עלולה לפגוע באפשרות למצוא את בן הזוג המתאים ביותר. זו סיבה נוספת לכך שמגורים משותפים עשויים להיות רבי ערך אחרי שההחלטה להינשא כבר התקבלה - והמטרה העיקרית היא כעת לחזק את הקשר.
מגורים משותפים עלולים להזיק אם אתם עדיין מחפשים את בן הזוג הרומנטי הטוב ביותר. נראה שהמעבר למגורים משותפים לא מלווה בהגדלה משמעותית של המחויבות, אך בדרך כלל הוא מוביל לחיזוק האילוצים המעודדים הישארות ביחד של בני הזוג, ללא קשר למידת המחויבות או האהבה שלהם.
דעה מנוגדת
"ניתן למצוא אישה שמעולם לא ניהלה רומן אסור, אבל נדיר למצוא מישהי שהיה לה רק רומן אחד כזה". פרנסואה דה לה רושפוקו
בניגוד לשיקולים שתיארתי כאן, יש חוקרים המדגישים את ערכם של המגורים המשותפים בטרם הנישואים כסוג של "ניסוי" המאפשר לבני הזוג להכיר טוב יותר זה את זה לפני שהם מתחייבים ונישאים. תומכי תפיסה זו טוענים כי מי שמתגוררים יחד לפני הנישואים נמצאים בסיכון גבוה יותר לפירוק הנישואים, לא משום שהתגוררו ביחד, אלא מסיבות כמו האישיות וההיסטוריה שלהם, המובילות אותם מלכתחילה להתגורר ביחד ללא נישואים. מגורים משותפים כאלה, לעומת נישואים, הם בחירה של אנשים שבפועל הם פחות מחויבים. יש לציין שסקוט ועמיתיו טוענים שהתחשבו גם בגורם זה ובהבדלים אישיים ונסיבתיים אחרים.
מחקר חדש יותר מציין שמגורים משותפים לפני הנישואים משפיעים באופן שונה בטווח הקצר והארוך. בשנה הראשונה לנישואים, זוגות שגרו לפני כן יחדיו הם בעלי אחוזי פרידה נמוכים מאלו שלעולם לא גרו יחדיו, וזה כנראה נובע מהיתרון של התנסות בחיים יחדיו שהם כבר חוו. אלא שיתרון זה מחזיק מעמד רק בשנה הראשונה, ולאחר מכן הוא נעלם. החיסרון בהקשר ליציבות הנישואים של מגורים משותפים עולה בצורה חזקה ביותר לאחר חמש שנים של נישואים, ונשאר פחות או יותר קבוע לאורך זמן.
לסיכום, הדיון כאן לא עסק בשאלה הערכית של יחסי מין ומגורים משותפים לפני הנישואים; עבור מרבית האנשים השאלה הזו הוכרעה כבר. הדיון התמקד בהיבטים מעשיים יותר המתייחסים לסיכונים אפשריים לאיכות הנישואים כתוצאה ממגורים משותפים, ולדרכים האפשריות להפחית סיכונים אלו. ראינו שיש גורמים כבדי משקל הקשורים לתהליך קבלת ההחלטה לעבור ממגורים משותפים לנישואים, המשפיעים לעיתים קרובות לרעה על איכות הנישואים.
בכל מקרה, ברור שלא מדובר כאן על החלטה האם רק להוסיף פיסת נייר ליחסים קיימים, אלא בהחלטה האם לשדרג משמעותית את המחויבות ההדדית שביסוד היחסים שבמגורים משותפים. מכאן שההחלטה לא צריכה להתקבל מכוח האינרציה, אלא להיעשות בכובד ראש ובלב שלם.
אהרון בן-זאב הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה. הטקסט לקוח מתוך ספרו החדש, "אהבה, כמעט כל הסיפור", שיצא בהוצאת ידיעות ספרים/אוניברסיטת חיפה.
