אז אחרי כמה חודשים שאני שופך כאן את הקישקע וחולק אתכם את המסע המפרך שלי להקמת משפחה, הגיע הזמן לחשוף חתיכה ממני שעד כה, דאגתי להצניע: אומנם אני מאמין גדול באהבה ובקשר אנושי אמיתי, אבל מעולם לא הייתי מונוגמי. כאילו, ניסיתי, אבל ברוב הפעמים נכשלתי לתפארת.
בהיותו אופטימיסט, המשכתי לנסות ולנסות, וכך מצאתי את עצמי מתנייד בין זוגיות לזוגיות בידיעה שעוד מעט תגיע השיחה שבה אשים על השולחן את החלק הכי פגיע בי ואת הרצון הכי כן שלי, רק כדי שהיושבת מולי תיעלב ותרגיש שהיא יוצאת עם בוגד בפוטנציה.
אחסוך מכם את הבבל"ת הפילוסופי ואת כל הפרטים המלוכלכים שהביאו אותי עד הלום. אני כאן כדי לספר לכם חדשות טובות ומרגשות: נראה לי שסוף-סוף מצאתי. מצאתי את האיזון, האהבה ואת האנשים הטובים שתוך כמה חודשים הפכו את החיים שלי ואת התקופה האחרונה לגוש שמחה רוטט וצבעוני.
הראשונה שאחראית לכך היא מיכל (שמות הנשים בכתבה שונו כדי לשמור על פרטיותן), חברה טובה שהכרתי עוד כשהייתי חייל משוחרר שחוסך שקל על שקל לפסטיבל. מאז הפעם הראשונה ששכבנו, עבר יותר מעשור, ובשנים שעברו הספיקה מיכל להפוך לאישה לתפארת עם בעל מקסים ושני ילדים, שלא יביישו יחידת גרילה דרום אמריקאית. אבל מה שהכי חשוב הוא שמיכל מעולם לא נכנעה למה שכל העולם ואחותו ניסו לכפות עליה, ונשארה א-מונוגמית שעושה מה שבא לה, כמה שבא לה ועם מי שבא לה, וכך גם בעלה שיחייה.
אחרי שהייתה שם בשבילי בכל פרידה וסטוץ, ואפילו זכתה לכינוי "הווינג-וומן הטובה בעולם", הידידות שלנו עשתה פנייה פתאומית לכיוון רגשות קצת יותר מורכבים וחמימים. אז ישבנו אני, היא ובעלה, ודיברנו על זה. וכך הפכתי מ"דוד קובי" שבא לבקר, לזה שאימא אוהבת מאוד ולפעמים הולכת לישון אצלו. הייתי מצפה שהמצב החדש יחולל שינוי דרמטי בחברות שנוצרה, אבל לכולנו זה הרגיש טבעי ומרגש באותה המידה. כהרף עין הפכתי מחבר של ההורים לחלק מהמשפחה הלא קונבנציונלית והנהדרת שהם יצרו.
אל תגלו לה, אבל אחד החלקים האהובים עליי הוא הקשר עם בעלה. אני מרגיש שיש לי אח גדול חדש, לשבת ולשחק איתו פלייסטיישן, לצאת איתו לבירה וליפול מצחוק כשהוא מספר לאנשים את המשפט, "הוא שוכב עם אשתי", והם מביטים בו ובי במבט מזועזע. אני אפילו זוכר ערב אחד שידעתי שיש משבר קטן בבית, וכששאלתי אותו אם להחזיר את אשתו הביתה, הוא הגיב ב"לא, אחי. זה הזמן שלכם", ודאג להוסיף כמה סמיילים חיוביים. אלא שאז הגיע החשש, פחד אמיתי שעד שאמצא את מי שתהיה בקטע של בית ומשפחה, היא תתקשה להכיל את מערכת היחסים הפורחת שלי עם אותה חברה. מצד שני, ברור לי שרק אני מחליט עליי ומי שלא רוצה לקבל אותי, לא חייבת.
דוד קובי צריך משהו אחר
חלפו להם מספר חודשים של בילויים משותפים, ופתאום הגיעה הודעה. לא אפרט מה נכתב בה, אבל זו הייתה ההזמנה הכי אלגנטית שקיבלתי לבוא למישהי הביתה. כל כך אלגנטית שהייתי צריך להתייעץ עם מיכל ובעלה לגבי טיבה. הם הביטו זה בזה מחויכים ואמרו ביחד, "לך אליה, אידיוט". כך נכנסה לחיי יונית, פלא תל-אביבי חד כתער, שמציף בי מחשבות על בית, קריירה יציבה, צאצאים ועדר חיות מחמד.
התחלנו הכי קז'ואל שיש, אבל אחרי כמה מפגשים של שליחת ידיים ואינטימיות של בני עשרה, הגיע הזמן לפתוח את הכול בלי פילטרים. תארו לכם את ההלם שהמוח שלי חטף כשסיימתי להסביר לה את המצב והיא פשוט אמרה, "סבבה". במחשבה לאחור, הייתי צריך לראות את זה מגיע.
כבר יצא לנו לראות אחד את השני בקבוצות פייסבוק שמתעסקות ב"מערכות היחסים החדשות של העידן המודרני". אותן קבוצות שמלאות בנאומים מייגעים על פשיטת הרגל של מוסד הנישואים ועל פתיחות, כשלמעשה הן מלאות בפרופילים בדויים של בוגדים ובוגדות שתרים אחר הרפתקאות בגיל 40 פלוס.
מה שחשוב הוא שלפתע, בטבעיות ובשמחה, מצאתי את עצמי אוהב ונאהב על ידי שתי נשים מהממות, שתי יצורות ייחודיות ונוצצות, שמקבלות אותי כמו שאני ומפרגנות על הבחירה שעשיתי. אחת שתמיד תישאר חברה, גם אם זה לא ילך בינינו יותר, ואחת שאשכרה רואה אותי כחלק מהעתיד שלה. המצב הזה לימד אותי שתקשורת, כבוד הדדי ועבודה עם לוח זמנים הם קדושים ביחסים א-מונוגמיים – ומדובר בדברים שהכי חששתי מפניהם.
בתור בעל הפרעת קשב שלא תבייש כלבלב על חמש כוסות אספרסו, קשה לי עם לוחות זמנים והתקשורת איתי תמיד הייתה מאתגרת, וכאן, בעולם הלא מונוגמי, תקשורת היא 80 אחוז מהמאמץ. ובואו, מי מאיתנו מספיק אמיץ כדי לשבש לאימא לשניים את לוחות הזמנים? אני מודה שהייתי בחרדת אימים בהתחלה – ש'אשתבלל' כשאצטרך לדבר על הרגשות שלי ושאשכח מה תיאמתי עם מי, אבל למרבה ההפתעה, מסתבר שאני אפילו די טוב בזה. כל מה שהייתי צריך זה את הנשים הנכונות.
הרבה יותר קל לנהל את מערכות היחסים האלה כשכל הצדדים בעניין באותה מידה, וכשכולם מודעים ומכבדים האחד את השני. חוץ מזה, כל עוד יש לנו יומן בטלפון, כולם יודעים מה קורה ומתי. יותר מזה, יש מצב שהן כבר מזמן החליטו לתאם את הכול האחת עם השנייה, וכעת הן סתם משאירות לי את היכולת ליהנות מהאשליה שאני הוא זה שמחליט מה קורה ומתי. והתקשורת? הכול זורם הרבה יותר חלק כשאתה לא מסתיר מעצמך חלקים. אגב, זה תופס על כל מערכת יחסים אינטימית - פתיחות וכנות תמיד ינווטו את היחסים למקום טוב יותר, גם אם זה אומר שאין ברירה אלא להיפרד כידידים.
אני מודה שבהתחלה רציתי לדבר על היתרונות מול החסרונות של המצב החדש שנכנסתי אליו. לשים את הטוב מול הרע ולתת לכם נקודת מבט מאוזנת, אבל למרבה השמחה (שלי! השמחה שלי), מצאתי מעט מאוד חסרונות. כל עוד כולם מתקשרים בפתיחות ובכבוד הדדי, עימות הוא דבר נדיר. וכשכולם מתאמצים יחד למען מטרה משותפת, יכול לצאת מזה רק טוב.
החיסרון הכי בולט שאני יכול לדבר עליו הוא הסביבה. זה לא שמישהו מעקם את האף עלינו, חס וחלילה, ותאמינו לי שהשמות הבדויים בטור הזה נובעים נטו מצנעת הפרט ולא מבושה, אבל אין ספק שזה קשה לחלוק ולדבר על זה עם מי שלא מבין, בלי להישמע כאילו שאתה משתחצן.
"כן, אחי. אני נשוי ומאושר עם אשתי. ומה איתך?"
"וואלה, אני כרגע נמצא במערכת יחסים עם שתי נשים שונות וממש טוב לי".
בואו נגיד שצנוע - זה לא נשמע. אז פשוט אסיים בכך שאומר שלשם שינוי, העתיד שלי נראה טוב מתמיד. המנוחה והנחלה ומיליציית הילדים הפרטית שלי כבר לא נראות כאלה רחוקות. נכון, החיים האלה לא מתאימים לכולם, וזה בסדר. אם מצאתם את האושר שלכם במונוגמיה וזה כל מה שאתם צריכים, אשריכם. אבל "דוד קובי" צריך משהו קצת אחר, והמשהו הזה מדהים.
