אני מניחה שיצא לכם לפחות פעם אחת בחיים לנהל שיחה עם אדם קרוב שבה שאלתם אותו, "למה אתה נשאר בקשר שעושה לך רע?". כצופים מהצד קשה לנו להבין כיצד ייתכן שלמרות שיש לאותו אדם אפשרות לנסות לשפר את מצבו, הוא מוסיף להיאחז בקשר הרסני ולא בורח ממנו.
לתופעה הזאת יש שם. היא נקראת "חוסר אונים נרכש". אחרי שילד למד שהבריון השכונתי ירביץ לו גם אם הוא לא יעשה לו דבר, אחרי שאישה למדה שבעלה יכה אותה בלי שום קשר למה שהיא תגיד, ואחרי שקשיש למד שללא קשר למעשיו המטפל יתעלל בו, קורבנות אלו מפסיקים לנסות. מבחינתם, אין להם אפשרות לשנות את הסיטואציה ולכן בעתיד, גם כשתהיה להם אפשרות לשנות את המצב, הם לא יטרחו לנסות. במלים אחרות, אנשים אלו למדו להיות חסרי אונים.
ב-1967 נערך ניסוי פרובוקטיבי כאשר פסיכולוג יהודי אמריקאי בשם מרטין זליגמן נתן לכלבים שוקים חשמליים ללא התראה מוקדמת (כיום ניסוי זה לא היה עובר את ועדת האתיקה). לא הייתה לכלבים כל דרך לנבא מתי יגיע השוק החשמלי. להבדיל מהכלב של פבלוב שלמד שהצליל שהוא שומע מנבא את הגעתו של אוכל, או לחולדות של סקינר שלמדו ללחוץ על דוושה כדי לקבל מזון, הכלבים בניסוי של זליגמן למדו שאין שום דבר שביכולתם לעשות על מנת למנוע את השוק או לנבא את הגעתו.
בשלב השני של הניסוי זליגמן הכניס מחיצה קטנה לתא, והכלב יכל לעבור בקלות מצד אחד של התא לצדו השני. בצד שבו שהה הכלב ניתנו שוקים חשמליים, והצד מעבר למחיצה שימש כאזור מוגן שבו לא ניתנו שוקים חשמליים. באופן מפתיע, למרות שהכלבים יכלו לשנות את מצבם ולהימנע מכאב דרך קפיצה לצד השני של המחיצה, הם בחרו שלא לעשות כן. הסיבה לכך היא כי הפנימו את חוסר האונים של מצבם, למדו שאין ביכולתם לשנות את המצב ולכן הרימו ידיים.
למעשה, הכלבים הפנימו שאין בכוחם להשפיע על המצב והכלילו תובנה זו למצבים אחרים בחייהם, כלומר הכלבים למדו לא רק שהם חסרי אונים בסיטואציה מסוימת, אלא שהם חסרי אונים באופן כללי גם במצבים חדשים. למידת חוסר האונים מובילה לייאוש ותסכול בנוגע לאירועים עתידיים. חשוב להדגיש שכלבים שכן למדו לנבא מתי מגיע השוק, באמצעות צליל שנשמע לפניו, דילגו בקלות לחלק המוגן של התא.
איך זה בא לידי ביטוי בבני אדם?
כשילדים או מבוגרים לומדים שאין להם יכולת שליטה בחייהם, ושאין בכוחם להשפיע על מה שקורה להם, כמו במקרה של פעוטות שעברו התעללות, נשים מוכות או אנשים מבוגרים שעוברים השפלות חוזרות ונשנות, הם סבורים כי הם אינם מסוגלים לשלוט במצב הנתון או לשנותו, ולכן הם גם לא מנסים - גם כשזמינות בפניהם הזדמנויות לשינוי.
אתן דוגמה אחרת: אם למשל נכשלת במבחן במתמטיקה, אתה יכול להגיד לעצמך, "אני טיפש", ואתה גם יכול להבין שאולי לא התכוננת מספיק. אנשים שלמדו להיות חסרי אונים מייחסים לרוב את התוצאות השליליות לעצמם, מכלילים אותן על פני מצבים שונים וסבורים שאין בכוחם לשנות את המצב. "נכשלתי כי אני טיפש" הוא ייחוס יציב, כי טיפשות לא תשתנה בין מצבים שונים.
אך אם נכשלת כי לא למדת מספיק, זה לא ייחוס יציב, כי בפעם הבאה אתה יכול ללמוד יותר ולהשיג תוצאה טובה יותר בבחינה. בנוסף, טיפשות היא ייחוס מוכלל שנכון לא רק לגבי שיעורי מתמטיקה אלא גם לגבי כל שיעור אחר, ולכן אנשים אלו יסיקו שהם לא יכולים להצליח בשום דבר אחר בחייהם.
חוסר אונים נלמד מוביל להתפתחות ייחוסים פנימיים, יציבים וגלובליים שמקדמים נטיות דיכאוניות, ובלא מעט מקרים גורמים לחיפוש הקלה ובריחה מהמצב על ידי סמים ואלכוהול. החדשות הטובות הן שיש מה לעשות. אם אתם שומעים על אישה או גבר המצויים במערכת יחסים מתעללת, הבינו שכדי שמצבם ישתנה, עליהם לחוש מסוגלות עצמית שתאפשר להם את הכוח להתמודד.
על מנת להחזיר את האמונה בעצמם ולמתן את השפעת ההתניה השלילית שנרכשה במקרים של התעללות,, יש לדאוג שהם יחוו הצלחות קטנות בסביבה מכילה ומקבלת. הצלחות אלו יחזירו להם את תחושת השליטה בחייהם ויגרמו להם לאמץ סגנון הסבר חיובי שמייחס את התוצאות החיוביות לעצמם.
באופן זה תסייעו להם לשנות את דפוסי החשיבה השליליים ולהחליפם בחיוביים. בכך למעשה ניתן לייצר תחושת מסוגלות המאפשרת התמודדות והבנה שהם לא תלויים באדם שמתעלל בהם, ושבהחלט יש בידיהם את הכוח להשפיע ולשנות את גורלם.
ד"ר לירז מרגלית היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, המרכז הבינתחומי.
