לא קל לוותר על פנטזיות שטיפחנו כל חיינו מבלי שבאו קודם על סיפוקן. אולם סיפוקן לא תמיד מרגש אותנו כפי שחשבנו, כיוון שאנו מגלים שמה שתמיד רצינו הוא לא בהכרח מה שאנו זקוקים לו כעת.
המיתולוגיה היוונית מיטיבה לתאר זאת דרך סיפורו של המלך מידאס, שביקש מדיוניסוס שכל מה שהוא יגע בו יהפוך לזהב. בהתחלה היה מידאס מרוצה מיכולתו. הוא הפך מספר דברים לזהב, והיה נרגש מהתעשרותו הקרבה. אך במהירה החל להתחרט על משאלתו מכיוון שלא היה יכול עוד לאכול או לשתות. כל משקה או מאכל שנגע בו הפך לזהב. כאשר ניגשה בתו לנחמו, הרג אותה מידאס כשנגע בה בטעות והפך גם אותה לפסל זהב. כיצד אם כך ניתן לדעת מתי המשאלות או הפנטזיות שלנו על אחרים הן ביטוי לתקווה ורצון אמיתי לשינוי, ומתי הן משמרות מצב אשלייתי וילדותי שרק גורם לנו "לחיות בסרט" ולפגוע בעצמנו? בטורי זה אדבר על תקווה ואשליה.
פנטזיות אשלייתיות נולדות מתוך פחד עמוק. הן מייצגות את הרצון להחיות בהווה מערכות יחסים מהעבר שנכשלו ואינן קיימות עוד, אלא בדמיוננו. גבר שעבר חרם בילדותו, מנסה לתקן את עברו על-ידי כך שהוא יוצא לדייטים רק עם נשים יפות ודומיננטיות שמזכירות לו את "מלכת הכיתה". אישה שנפגעה מינית בילדותה יוצאת רק עם גברים שמשתמשים בה לקיום יחסי מין. שניהם מיוסרים כיוון שאינם מצליחים לבנות מערכת יחסים יציבה ובטוחה.
טראומות ילדות שוכנות במקום הנסתר מהעין – כאב של גבר הנובע ממה שחווה מאימו השתלטנית, הופך ללא ידיעתו לנקמה זועמת בנשים, וגעגועים כרוניים של אישה לאביה הופכים לפנטזיות הצלה של גברים בבגרותה. כמבוגרים אנו נוטים לפנטז על תחליפים שיתקנו את מה שלא קיבלנו בילדותנו. בלבול עמוק בין מה שאנו רוצים לבין מה שאנו צריכים באמת הוא מסימני ההיכר הבולטים של כל פגיעה פסיכולוגית בילדות. הוא משאיר את האדם נבוך וחסר כלים לזהות מה היה אז ומה כעת, מה הוא רוצה ומה הוא צריך.
כדי שתבינו את ההבדל בין צורך למשאלה, אספר לכם על הבת שלי שלמדה ממש לאחרונה לנסוע על אופניים ללא גלגלי עזר. המשאלה שלה הייתה שאחזיק אותה כשהיא נוסעת כדי שהיא לא תיפול, וזה גם היה הצורך שלה מאחר שהיא הבינה כי אינה מיומנת מספיק כדי לנסוע לבדה. לעומת זאת, הצורך ההתפתחותי שלה היה שאשחרר מדי פעם את האחיזה ושאתן לה להתנסות בעצמה.
ניתן, אם כן, להסתכל על צורך כעל תקווה אמיתית ועל משאלה כעל אשליה ילדותית. לפיכך, פנטזיות אשלייתיות הן בעצם תקווה לדבר הלא-נכון כיוון שהן חונקות את האפשרות לצמיחה והתפתחות, בעוד שתקוות (הבאות לידי ביטוי בדרך דומה של חלומות בהקיץ או פנטזיות), מגלמות את הצורך שלנו לגדול. אז איך נבדיל בין השתיים?
נוקשות, שליטה ואשליות
סימן ההיכר של פסיכופתולוגיה הוא נוקשות ושליטה. אנשים בעלי הפרעות אישיות לדוגמה משתמשים בדפוסים ובמנגנוני הגנה נוקשים בהווה, בכדי להגן על חרדה גדולה שמקורה בעברם הרחוק. הכפייתי מחפש להימנע מטעויות על-ידי שליטה בכל דבר קטן, הנרקיסיסט מחפש לשמור על ערכו העצמי על-ידי שליטה בדימוי שהוא מקרין, והפרנואיד מחפש לשמור על בטחונו על-ידי שליטה בכל פיסת אינפורמציה.
באופן דומה, הפנטזיות האשלייתיות שלנו מגלמות כמיהה עקשנית, תובענית ונוקשה באופן בלתי מתפשר לקשר עם מישהו שהוא התגלמות עברנו. פנטזיות אלו, בדומה לדפוסים פתולוגיים, הן בסך הכל תוצר נפשי בתחום השליטה המאגית שלנו. אנו למעשה נסוגים לתוך עצמנו ומתענגים בדמיון על קשר עם אדם אידיאלי שהשליטה בו מוחלטת, והוא מספק לנו את כל מה שאנו צריכים מבלי שנצטרך להתאמץ. לכן אפשר לראות בפסיכופתולוגיה גם כשל של הדמיון המייצר פנטזיות אשלייתיות שמשתקות את חיינו, כיוון שהן נועלות בפנינו את הדלת להתנסויות חדשות ומצבי תודעה חדשים.
לעומת זאת, אם הייתי צריך להגדיר בריאות נפשית במילה אחת, הייתי בוחר במילה 'תנועה'. החיים קורים במקומות שבהם אנו מוכנים לשחרר שליטה. זוהי המוכנות לחוות את עצמנו בצורות אחרות מאלו שהורגלנו אליהן, לנצל הזדמנויות חדשות הנטועות בפצעים ישנים, לקחת סיכון ולפעול. בהיבט הזה, התקווה, שגם היא פרי הדמיון, שונה מהאשליה מכיוון שהיא מייצרת את האפשרות לתנועה מיטיבה בחיינו.
החיים הם מה שקורה בזמן שאנחנו מתכננים תוכניות אחרות
האמרה המיוחסת לג'ון לנון "החיים הם מה שקורה לנו בזמן שאנו מתכננים תוכניות אחרות", מגלמת את שתי האפשרויות – הפנטזיונר אינו מרפה מהתוכניות האחרות שלו ומשחזר אותן בפנטזיה, בזמן שהמקווה פועל על מנת ליצור עתיד שאינו בשליטתו, אינו בטוח ואינו ודאי. הוא מוכן לאמץ לחיקו את הספונטניות, הסיכון והשבריריות של החיים עצמם בשביל האפשרות לזכות בדברים אותם הוא צריך.
במובנים רבים, תקווה דומה לאהבה, מאחר שהזולת האהוב שהוא מקור לסיפוק אך גם לתלות ופגיעות, עלול לנטוש, לבגוד או לאכזב אותנו בכל רגע נתון. לכן לאהוב לאורך זמן משמע לקוות. האהבה והתקווה שתיהן מסוכנות, ודורשות מאיתנו אומץ רב ומאבק. לקוות פירושו להסתכן באכזבה, בתסכול ובטינה, בעוד שלחיות באשליות משאיר אותנו באזור הנוחות. אשליה מייצרת עונג, בעוד שהתקווה היא מקור למשמעות ולחיים של חופש פנימי.
תקווה גם מייצרת פחד מהעתיד הלא-נודע, בעוד שאשליה מנציחה את ההווה המוכר. תקווה היא לאהוב את העתיד ולעזור לו להיות הטוב ביותר בעזרת שני דברים עיקריים: בחירה ועשייה. בחירות הופכות את הפנטזיה לכדי מציאות ממשית, ועשייה מוציאה לפועל את הבחירה. לא סתם בשביל לקוות אתה צריך תעוזה, אומץ, אמונה ומוכנות להתמודד גם עם כישלונות.
ניקח לדוגמה אדם מסוים ששוגה באשליות: הוא הפסיק לאהוב את בן-זוגו לפני שנים או אולי מרגיש כי יכול להיות לו טוב יותר עם אדם אחר. הוא חולם בהקיץ על זולת אחר, מפנטז על חיים שלמים איתו ומתנחם בהם, תוך כדי שהוא מנהל במשך שנים מערכת יחסים כפולה עם בן-זוגו הממשי והמדומיין. בינתיים, הוא אינו עושה שום צעד בכדי לממש את התשוקה שלו ורק מקווה שבן-זוגו יזום את הפרידה ראשון.
לעומתו, אדם אחר נמצא בזוגיות חדשה ומחזיק בתפיסה לגבי איך בן-זוגו אמור להתנהל. כיוון שבן-זוגו אינו מתנהל על-פי ציפיותיו, הוא מאוכזב מאוד ומתקשה להרפות מציפיותיו (אשליותיו) האפריוריות. המשאלה שלו היא שבן-זוגו ישתנה, אולם הצורך שלו הוא להרפות מהאמונות על איך הקשר "אמור" להתנהל, וזאת בכדי שיוכל לחוות את עצמו באופנים חדשים בקשר. לכן, אם אדם זה יחזיק בתקווה כי הקשר יכול להצליח למרות האכזבות, הוא יבחר ויפעל באופנים שיקדמו את הזוגיות שלו במקום לחכות שהאחר יעשה את הצעד הראשון.
ואולי נסיים כפי שהתחלנו במיתולוגיה היוונית: פנדורה נתבקשה על-ידי בעלה שלא לפתוח את התיבה שקיבלה מזאוס לעולם. אולם סקרנותה גברה, היא פתחה לבסוף את התיבה ושחררה את כל הייסורים שזאוס הכניס לתוכה: עצב, קנאה, פחד ועוד. כשמיהרה לסגור חזרה את התיבה נשארה בתחתיתה רק התקווה. מדוע הכניס זאוס דווקא את התקווה לתיבה ועוד בתחתיתה? מכיוון שהתקווה היא צרה צרורה. היא מעבירה אותנו דרך שאר הייסורים בתיבה, ומכריחה אותנו להתמודד עם פחדים, ספקות, אכזבות וכישלונות. את האשליה המענגת לעומת זאת, זאוס כלל לא חשב להניח בתיבה.
