מאז התפרצות וירוס הקורונה בישראל בחודש מרץ האחרון, שמי הארץ נסגרו לזרים. לכאורה, צעד מובן מאליו ואפילו הכרחי. אלא ש"שמיים פתוחים" אינם רק סלוגן לצורכי תיירות. בעידן הגלובלי שבו אנו חיים, זוגיות בשלט-רחוק היא מזמן עניין שכיח, וכעת ישראלים רבים שמתחזקים זוגיות כזו מרגישים שהמדינה שכחה אותם ושאיש לא מתייחס למצוקתם.
פליאה (35) ובן זוגה אריק (56) מנהלים זוגיות מרחוק מזה כשנה. היא גרה בארץ והוא בשבדיה. בפעם האחרונה הם נפגשו בחודש מרץ, ומאז הם נאלצים להסתפק בקשר דרך מסכי הטלפון. "בפברואר הייתי אצל אריק ותכננו שהוא יגיע לכאן לליל-הסדר כדי להכיר את המשפחה שלי. פתאום, תוך כדי שיחה, הוא נעמד ואמר שהוא ממש מפחד שלא יהיו טיסות. אני זוכרת שהסתכלתי עליו וחשבתי שזה לא הגיוני. חזרתי לארץ ונוכחתי לדעת שהוא צדק, המצב הידרדר. למזלי, הספקתי לתפוס את הטיסה האחרונה אליו במרץ.
"היה לי ביטוח לחודש מתוך מחשבה שתוך חודש המשבר יחלוף, אבל אחרי שבועיים, כשהבנתי שאני חייבת להאריך את הביטוח, כבר לא היה עם מי לדבר, ובלית ברירה חיפשתי טיסה חזרה ארצה. הטיסות מסטוקהולם כבר התבטלו ובדרך לא דרך מצאתי בסוף טיסת קונקשן. ממש לפני העלייה למטוס, אריק אמר לי שאת חג המידסמר השבדי כבר נחגוג ביחד. לפני כמה ימים הוא חגג עם משפחתו בלעדיי, והיה לו נורא עצוב".
איך זה מרגיש להיות רחוקה מאריק?
"פשוט נורא, כאילו שחלק מהגוף שלך לא פה. לפני הקורונה היינו נפגשים מדי חודש ובכל פעם למשך שבוע-שבועיים. הבעיה היא שמשאירים אותנו באוויר. כרגע מדובר על פתיחה של השמיים ליוון באוגוסט, אבל פגישה במדינה שלישית זה משהו שאי אפשר לעשות ליותר מפעמיים. זו הוצאה כספית גדולה, ואי אפשר לחיות עם זה".
8 צפייה בגלריה
פליאה ואריק. פתחה קבוצת פייסבוק אחרי שהבינה שהסיפור שלה אינו נדיר
(צילום: אלבום משפחתי)
מה עושים עם הגעגוע?
"מדברים הרבה בשיחות וידיאו, ושולחים האחד לשנייה תמונות. אני רגועה לגבי הקשר שלנו. הדאגה היחידה היא שאין מועד לפתיחת השמיים. זה גם לא סיפור אזוטרי של כמה זוגות. יש כמות גדולה של אנשים שסובלים מהמצב ומרגישים שהמדינה דורסת אותם. הקמתי קבוצת תמיכה בפייסבוק בשם 'משפחות רוצות להתאחד' שכבר תופסת תאוצה, ופניתי גם לשרים בממשלה, אבל זכיתי להתעלמות", היא אומרת בכעס.
"אי אפשר לנהל קשר בשיחת וידיאו"
מעיין היא סטודנטית שמזדהה מאוד עם תחושותיה הקשות של פליאה. היא פגשה את בן זוגה, בני, בפסטיבל בברלין לפני שנה וחצי, ומתארת את המפגש ביניהם כאהבה ממבט ראשון. היא אפילו תכננה לעבור לגור איתו הקיץ, אך בפועל הם לא התראו מאז יום ההולדת שלה בתחילת פברואר.
"לפני שהכרנו הייתי במצב מאוד קשה נפשית, ועל סף עזיבת הלימודים. בני תמך בי מאוד, ויש לו חלק גדול בכך שאני מסיימת את התואר. ציפיתי שהוא יהיה איתי כדי לתמוך בי גם במעמד המרגש והמלחיץ של טקס הסיום. אין לי דרך לתאר עד כמה זה קשה לי שהוא לא יוכל להיות כאן כדי לחוות את זה איתי", היא משתפת בעצב.
נשמע מאוד קשוח.
"הקשר שלנו מאוד חזק. אנחנו רגילים למרחק, התקופה הזו אפילו חיזקה את הקשר כי ראיתי את המאמצים והרצון שלו שניפגש, אבל זה כבר יותר מדי. בשבועות האחרונים מאז שבני חזר לעבודה אינטנסיבית, אנחנו לא תמיד מספיקים לדבר בבוקר, ובערב הוא כבר שפוך מעייפות. גם החיבוק והמגע חסרים, אין דרך אפילו לתאר עד כמה. אי אפשר לנהל קשר בשיחות וידיאו. כל הזמן ניסיתי לראות את האור בקצה המנהרה, אבל היום אני מרגישה אבודה בחשיכה. זו תחושה של חוסר אונים בשילוב חוסר ידע. אני מרגישה שלמדינה לא אכפת מאיתנו".
"הגעגוע שורף וקשה ואין תאריך יעד"
מנשה ותמרה הכירו דרך חברים משותפים לפני שנה וחצי, שעה שתמרה ביקרה בישראל. בשונה מהזוגות האחרים, השניים גרו בארץ ביחד במשך כשנה, ואפילו התחילו להסדיר את מעמדה החוקי של תמרה. "בינואר תמרה נסעה לגיאורגיה למשפחה שלה, יש לה שם ילדה בת 22. חודש לאחר מכן נסעתי אליה לטיול, וזו הייתה הפעם האחרונה שהתראינו", מספר מנשה. "קיבלנו הבטחה מהרשויות שהיא תוכל לחזור להמשך התהליך בארץ, ואפילו נקבע לנו מועד לראיון באוגוסט הקרוב, אבל כשניגשתי למשרד הפנים אמרו לי שאי אפשר לסייע לנו מפני שאנחנו לא נשואים".
איך אתה מרגיש עם המצב?
"החיים שלנו נעצרו. רצינו להמשיך לבסס את הזוגיות שלנו. גם השעון הביולוגי נושף בעורפנו, תמרה תכף בת 40. אם לא ניפגש בקיץ, אני דואג שזה כבר לא יקרה בחורף. היא מתגעגעת גם לחברים שלה פה והיא מאוד חסרה להוריי. אבא שלי בן 92 ואמי סיעודית בת 76. כשאמי רואה את תמרה חוזר לה האור לעיניים. הגעגוע שורף וקשה. אם היה תאריך יעד היינו עושים טבלת ייאוש, אבל זה לא המצב. אחת ליומיים אני שולח לה תמונה מהעבר רק כדי לשמור על הגחלת".
"נאלצתי ללדת לבדי, כשאהובי בלוס אנג'לס"
אביה וריצ'רד גרו יחד בלוס-אנג'לס. לקראת החגים אביה שבה לביקור בארץ, ובינתיים גילתה שהיא בהיריון. בהחלטה משותפת משיקולים כלכליים, הם החליטו שאביה תישאר בארץ ושריצ'רד יגיע לישראל סמוך למועד הלידה.
"הבקשה הראשונה שהגשתי למשרד החוץ כדי שריצ'רד ייכנס לארץ, נדחתה כבר למחרת. הנחו אותי להגיש בקשה נוספת חמישה ימים לפני מועד הטיסה וכך עשיתי, אלא שבינתיים מועד הטיסה חלף מבלי שקיבלתי כל תשובה. את הבקשה השלישית הגשתי כשכבר הייתי מאושפזת בבית חולים. השיבו לי שלא ברור מה מועד הלידה, וביקשו ממני לשלוח מסמכים נוספים. אחרי הלידה פניתי שוב, אבל אז כבר שלחו אותי להתחיל את התהליך מחדש מול משרד הפנים".
מתסכל.
"לגמרי. אומנם למשך ההיריון ריצ'רד לא היה איתי מבחירה, אבל מאז חודש מאי התסכול גדול. הוא לא אמור להגיע לחופשה בארץ אלא להיות עם הבת שלו שרק נולדה. אנחנו מוכנים לעשות את כל הבדיקות ולשתף פעולה. אפילו דאגנו לדירה שהוא ישהה בה בבידוד, והוא בעצמו נשמר ועובד מהבית, אבל אנחנו נתקלים בדלת סגורה. אולי אם הוא היה עובר גיור רבני היו מתייחסים אלינו אחרת. אני ממש מרגישה כמו אזרחית סוג ז'".
איך היה לעבור את הלידה בלעדיו?
"לא קל. הייתי 30 שעות בחדר לידה. אמא שלי ואחותי תמכו בי, וריצ'רד היה איתנו בוואטסאפ. היום אני גרה אצל אמא שלי וזה מה שמחזיק אותי שלא ליפול לדיכאון, אבל זה לא אותו הדבר כמו שבן הזוג שלך, האבא של הילדה שלך, נמצא איתך. אני בוכה המון בלילה".
אביה מספרת שהתסכול גדול מפני שבמשך שנה היא ניסתה להיכנס להיריון, וכעת ריצ'ארד, שחיכה כל כך לילדה, מפספס את הרגעים הראשונים שלה. "כשהוא יגיע לישראל הוא יצטרך לעבור בדיקת אבהות ונצטרך לשלם כספים לבדיקות די.אן.איי שונות. זו בירוקרטיה שהייתה נחסכת אם הוא היה כאן בלידה. בינתיים אני שולחת לו תמונות, מעירה אותו איתנו בלילה. הוא איתנו על הקו בזמן שאני מניקה ובהחתלות. אני משתדלת שהוא יהיה כמה שיותר מעורב, ושהיא תשמע את הקול שלו", היא אומרת. "צריך להפעיל כאן היגיון וקצת רגש, להיות יותר אנושיים. זה ענין הומניטרי. לא הגיוני שמאפשרים לפתוח מקומות בילוי אבל לא נותנים לאב להתראות עם הבת שלו. כאילו שרק הוא יביא איתו קורונה".
"מאוד קשה לשנינו, היא בוכה לי כל יום בטלפון"
ג'וש, בחור על הרצף האוטיסטי, פגש את אסתר במסיבה באנגליה לפני כשנה. "ידידה משותפת הכירה בינינו, ולמרות שיש בינינו פערים, למשל היא דתייה ואני רפורמי, נקשרנו מהר מאוד באהבה גדולה. בפברואר האחרון טסתי אליה לאנגליה ליום הולדתה, וכשישבתי במטוס החלטתי שבפעם הבאה שאטוס אליה באפריל, אציע לה נישואים. כמובן שזה לא קרה", הוא משתף בצער.
"לפני הקורונה הייתי טס אליה כל חודש לסוף שבוע. עכשיו אנחנו בקשר רק דרך שיחות טלפון. כיוון שאסתר סובלת מעיוורון חלקי, גם אי אפשר לנהל שיחות וידיאו. מאוד קשה לשנינו, היא בוכה לי כל יום בטלפון. לפני שבועיים דיברתי עם בכיר במשרד הבריאות, אבל התשובה שקיבלתי הייתה שאין כרגע מה לעשות".
