"מרוב שאנחנו מנסים להתקרב אנחנו רק מרחיקים את הצד השני", היא אומרת בראיון. אני צופה בו בעניין ומקשיב לכל מילה שיוצאת לה מפה. אני מסתכל עליה מעבר למסך ומתפעל מהעובדה שהבחורה המהממת שמדברת אל המיקרופון, זיכתה אותי לא מזמן בתואר "בן זוג".
בזמן שאני מרותק למסך היא יושבת לידי על הספה הקטנה שלה, זו שמספיקה לשני אנשים וכרית, וזה מרגיש כאילו שהיא יושבת בקצה השני של אולם כדורסל עירוני. בימים האחרונים היא מרגישה לי רחוקה, מנותקת, מהורהרת, כאילו תוהה למה הכניסה את עצמה ועוד בכאלה עוצמות. אחרי מספר שבועות שבהם אי אפשר היה להפריד בינינו, היא פתאום התנתקה ממני. ברגע אחד לקחה חמישה צעדים אחורה והשאירה אותי לתהות מה השתנה.
אני שומע אותה אומרת את המשפט הזה, וזה מרגיש כאילו שהיא נתנה לי לצפות בראיון רק כדי להשמיע לי את מה שהיא לא מסוגלת לומר לי ישירות בפנים. אני מסובב את ראשי אליה והיא מהנהנת. לפעמים אנחנו לא צריכים לדבר כדי להבין זה את מחשבותיה של השנייה. הריאיון מסתיים, ובמשך דקות ארוכות אנחנו לא מוציאים מילה עד שהיא לוחשת, "אני מפחדת. מפחדת לחזור על טעויות העבר שלי. מפחדת שהתעלמתי מנורות האזהרה שנדלקו מולי רק כי האמנתי וקיוויתי שהזמן יעשה את שלו ושיהיה בסדר".
אני מכיר את המטענים האלה, סחבתי הרבה כאלו בעבר, את חלקם אני עדיין סוחב על גבי, אבל בוחר בכל יום מחדש שלא להכניס אותם אל הקשר שלנו. כשמאחוריך כמה וכמה מערכות יחסים, כשאחת מהן נמשכה שלוש-עשרה שנים שבמהלכן גידלת שלושה ילדים שאינם שלך, אי אפשר שלא יהיו מטענים.
פצעים ונשיקות
בכל יום אני מזכיר לעצמי שמה שהיה אינו רלוונטי למה שקורה עכשיו. אני לא מי שהייתי פעם, היא לא כמו אף אחת שהייתי איתה בעבר, ובכלל, לכל מערכת יחסים יש את הסיפור שלה. זה לא קל, לפעמים אני לא מקשיב לעצמי, ולא פעם הדיון שמתנהל בתוך ראשי הופך במהרה לשיח חרשים, אבל אני עובד על זה. אני חייב לעשות את זה כי אני לא מוכן לוותר עלינו, לא מוכן שזה יתפספס, בטח ובטח לא בגלל פצעי העבר שלנו.
כבר עשיתי את הטעות הזאת פעם, נתתי לחוויות שלי מקשרים קודמים להפריע לקשרים החדשים, ותמיד התחרטתי על זה אבל זה כבר היה מאוחר מדי. החלטתי שהפעם אני לא נותן לזה לקרות. "אני מבין ואת יודעת, גם לי יש את הפחדים שלי. אבל תסתכלי עלינו רגע, הגוף שלנו מלא צלקות", אני אומר ומעביר אצבע עדינה על הצלקת הקטנה שלה, עדות לניתוח שעברה כשהייתה צעירה. "לך יש כמה, לי יש כמה, אבל את יודעת שבסופו של יום אלו רק צלקות, תזכורת לכל מה שעברנו בחיים, אבל זה נגמר. אלה רק צלקות, לא פצעים פתוחים שעוד מדממים על הסדינים שלנו".
אני מסתכל עליה וממתין לאישור שהיא מבינה ומסכימה עם אופן החשיבה שלי. אך אף שריר בפנים שלה לא זז והיא נראית כמו הציור היפה בעולם, מאלה שמציגים במוזיאונים ולא נותנים לאף אחד להתקרב אליהם. שלא לדבר על לגעת. היא תופסת לי את כף היד ואני מרגיש את חום הגוף שלה, זה שכל כך התגעגעתי אליו בימים האחרונים כשהייתה בעולם אחר, משלה. במהלך הימים האלה ניסיתי לעשות כל מה שאני יכול כדי לקרב אותה בחזרה, אך ללא הצלחה מרובה.
2 צפייה בגלריה
"כבר עשיתי את הטעות הזאת פעם, נתתי לחוויות שלי מקשרים קודמים להפריע לקשרים החדשים"
(צילום: שלי אבידור)
אנחנו חוזרים לשתוק האחד מול השנייה, כשברקע המוזיקה שממלאת את החדר משתנה בסדר אקראי. פתאום מתחיל השיר שהפך להיות "השיר שלנו", אותו שיר שהתנגן בדיוק ברגע שבו רכנתי אליה ונישקתי אותה לראשונה, והוא מעלה חיוך קטן על פניה. כמוני, גם היא מסמנת רגעים בחיים על פי שירים, גם היא נותנת משמעות מוגזמת למילים שבוקעות מהרמקולים. זה מה שחיבר בינינו מלכתחילה.
"אני יודעת שאתה צודק ואני רוצה להאמין בזה, אבל הפחד, אתה לא מבין מה הוא עושה לי. אני גם יודעת שאני מרוחקת ואני מצטערת, זה לא מגיע לך. אני רוצה לחזור, אני עובדת על זה, באמת, אבל כל מה שאני יכולה להגיד עכשיו זה שאני בדרך", היא אומרת כשהשיר מסתיים אבל לא מסתכלת לי בעיניים.
אני מחפש את המילים לענות לה אבל אין לי מה לומר. אני יודע שעכשיו זה הזמן שלי לתת לה את הביטחון שהבטחתי לה כל הזמן, להוכיח לה שכל ההבטחות שנתתי לה לא היו לחינם. איך אוכל להצהיר שחשוב לי לגרום לה להרגיש בטוחה, אם ברגע הראשון שהיא חווה משבר, אני עוזב אותה להתמודד איתו לבד? איזה מן גבר אהיה עבורה, אם במקום לתמוך בה ולהזכיר לה שזה בסדר לפחד, אכעס כי היא מרוחקת וזה לא עושה לי נעים?
אני מסתכל עליה ורואה שקשה לה עם המצב, שהיא ממש מנסה להילחם בו, אבל למעשה כל מה שהיא צריכה זה את המרחב שלה רגע בשביל לנשום, לסדר את המחשבות ולהתחבר אלינו מחדש.
"אני שמח שאת בדרך, ואם את צריכה שאאסוף אותך, רק תגידי", אני מנשק לה את גב כף היד וחותם את השיחה שלנו. זה לא מצב פשוט לטיפוס חסר סבלנות שרוצה את הכל אתמול, אבל אני מכריח את עצמי לזכור שלפעמים צריך לדעת מתי לעצור, לשחרר ופשוט לתת לזמן לעשות את שלו, כי כמו שמישהי חכמה לימדה אותי - ככל שאנחנו מנסים להתקרב, אנחנו רק מרחיקים.
