כשהתחתנתי בפעם השנייה היה ברור לי, ולמזלי גם לבעלי, שאנחנו רוצים לעשות עוד ילדים ביחד. זה היה על השולחן מההתחלה בפול ווליום, כך ששאלת המגורים הנפרדים לא עלתה כלל על הפרק. אבל זוגות רבים בפרק ב׳ בוחרים היום לתחזק בתים נפרדים, אפילו אחרי שהתחתנו זה עם זו, ולמרות שהסיבה המוצהרת היא "הילדים", יצאתי לחקור מה עוד מסתתר מאחורי ההחלטה לגור בשני בתים נפרדים.
פריידי מרגלית היא אושיה בעולם התודעה והרוח ומייסדת שיטת המטאיזם. היא נשואה לאלימור הניג שממנכ"לת את העסק המצליח שלהן, והשתיים גרות בבתים נפרדים כהחלטה מודעת והדדית. "אנחנו מאוד צריכות את הספייס שלנו ודווקא בגלל שאנחנו עובדות יחד ונמצאות כל היום ביחד, המגורים הנפרדים מאפשרים לכל אחת את הפינה שלה", היא אומרת ומוסיפה, "׳לגור בנפרד׳ תמיד הייתה הפנטזיה שלי, גם בנישואים הראשונים, אבל זה נהיה בעייתי כשהגענו לשלב של ׳עושים ילדים׳. בזוגיות השנייה, כשלכל אחת כבר יש ילדים משלה, זה כבר הפך להיות הרבה יותר פשוט".
למה זו תמיד הייתה הפנטזיה שלך?
"כשהייתי ילדה ההורים שלי התחתנו והתגרשו כל אחד מהם מספר פעמים. זה גרם לי לעבור עשרה בתים עד שיצאתי לחיים עצמאיים. כשבגרתי ידעתי שהדבר הראשון שאני עושה כשיהיה לי כסף, זה לא לקנות עוד בתים אלא לקנות את הבית שלי ולהתיישב בו. זה מגיע אצלי ממקום של ילדות מלאת ארגזים, מעברים ותהפוכות. רציתי את המקום שלי ששום דבר לא יאיים עליו".
"בפרק א׳ שלי גרנו יחד והסיפור של הבית היה אישיו דומיננטי בינינו", היא מוסיפה. "אני חושבת שאפילו נפרדנו הרבה בגללו. וכשבנינו את הבית מההתחלה דיברתי על זה שהבית הוא שלי. זה הגיע מהמקום שלי כילדה שרוצה לדעת שהיא מתיישבת פה ולא משנה מה קורה - גירושים, עוד נישואים - היא לא זזה. בדיעבד, יכול להיות שזו הפכה להיות נבואה שהגשימה את עצמה, שכן שנה אחרי שבית החלומות עמד על תילו, התגרשנו".
איך בת זוגך הנוכחית קיבלה את הרצון הזה שלך?
"מלכתחילה באנו עם שני בתים, ומהרגע הראשון שמתי את זה על השולחן ואמרתי לה שאין מצב שנגור ביחד. אלימור בהתחלה לא הבינה את הקונספט. היא חשבה שאולי זה רק לעכשיו, אבל אני דיברתי על זה כעל אידיאולוגיה, ולאט-לאט היא מצאה את עצמה מתאהבת בזה לא פחות ממני".
אידיאולוגיה?
"אני מאמינה שאנחנו אומנם יצורים חברתיים, אבל אנחנו גם צריכים את הספייס שלנו. בית הוא הרבה יותר מארבע קירות ורישום בטאבו. בית הוא מקום לצמיחה והתפתחות, קרקע להתפתח ממנה ולעוף על כל החלומות שלנו".
אז זה לא בגלל הילדים…
"נכון, את צודקת לגמרי. אלימור קנתה בית חדש בשנה האחרונה, בית מקסים, והילדים כל הזמן אומרים לנו 'בואו נגור ביחד' כי נורא כיף להם ביחד. יש משהו הרמוני בסופי השבוע כשאנחנו מתעוררים לריח הפנקייקס שהם מכינים כבר לבד, אבל אני מזכירה לעצמי שהאידיליה הזו נוצרה בגלל הדרך שבה אנחנו שומרות על הספייס והמרחב בינינו, כך שמצאנו את עצמנו מסבירות לילדים למה עדיף לנו להתארח שבת אחת כאן ושבת אחת שם ולהרגיש געגוע, מאשר להיכנס לתחושה של מיאוס.
"אבל שוב, הכל יכול להשתנות. אני יכולה לראות אותנו בעוד עשר או חמש עשרה שנה, כשהילדים כבר גדולים ומחוץ לבית, מזדקנות באיזה מקום קטן ביחד. בתחילת הקשר גם היה לי מאוד חשוב לשמור על הממלכה שלי לעצמי, שלא יווצר מצב שאני מרגישה כלואה בתוך הבית שלי ולא יודעת איך להגיד לה ללכת. אני זוכרת שפעם, לפני אלימור, כשהייתי יוצאת לדייטים וכאלה, הבוקר למחרת הדייט היה סוג של תיק מבחינתי".
מה היה לך קשה שם?
"שפתאום מישהי נמצאת לי בשירותים ובמטבח ורגע, אני צריכה את הספייס שלי. היום הכי כיף לי להתעורר עם אלימור ביחד או ללכת לישון מחובקת איתה, אבל בעקשנות רבה אנחנו שומרות על הסידור הזה. יש בדיחה על לסביות שבדייט השני הן כבר עם המזוודה ובדייט השלישי הן עוברות לגור ביחד", היא אומרת וצוחקת. "זו בדיחה סטריאוטיפית אומנם, אבל יש בה מן האמת ואני לא מצליחה להבין את זה".
5 צפייה בגלריה
פריידי מרגלית וזוגתה. גרות באותו רחוב ומצליחות להתגעגע
(צילום: מילי סדנאות השראה צילום)
אילו יתרונות יש לזוגיות שמתנהלת בשני בתים?
"לעומת אנשים שנפגשים בערב, מנהלים תקשורת פונקציונאלית ומעבירים אחד לשני טו-דו ליסט למחר, המפגשים שלנו הם זמן איכות של שיח ושל חיזוק הזוגיות. הוצאנו מהמרחב הזוגי שלנו, מתוך החלטה, את כל התקשורת הפונקציונאלית של ׳צריך להסיע לפה וצריך לקחת משם׳. אין לנו ריבים על משכנתא ואין לנו ריבים על ׳למה הוצאת יותר בכרטיס אשראי׳. מה שנשאר הוא נקי, טהור ומרגש, ומכיוון שאנחנו לא גרות יחד, אז אנחנו מתגעגעות יותר האחת לשנייה. כל בוקר מחדש, כשהיא מגיעה לפה, אני מתרגשת כמו ילדה".
איך מנהלים את זה ברמה הפרקטית?
"אנחנו גרות בהבדל של רחוב ואנחנו כל היום ביחד כי העבודה שלנו יחד. אבל עדיין יש את המקום הנפרד. יכול להיות שאלימור תישן שם רק בסוף שבוע, ועדיין המקום הזה קיים ואפשר ללכת אליו אם רוצים ואם צריכים. בהתחלה אנשים מסביבנו הרימו גבה בקטע של 'או-קיי, יעבור לכם עוד שנה-שנתיים', אבל מאז הספקנו להתחתן והקשר בינינו הוא הכי רציני, אוהב ומחייב שיש. אנחנו גם שותפות בעסק וזה לא פחות מחייב משותפות על בית, אבל עם זה לא הייתה לי שום בעיה. רק אל תזיזו אותי מהקרקע שלי".
ומהם החסרונות של קשר כזה?
"ברור שלפעמים ממש כואב לי שהיא לא ישנה איתי, אבל זה געגוע מתוק. יש חסרון נוסף גדול והוא שזה נורא יקר. רואה החשבון שלנו צעק עלינו היום, ׳מה זאת השטות הזאת שני משקי בית?!', אבל אני תמיד אומרת לתלמידים שלי שעדיף להם להשקיע בעוד בית ולא בגירושים ומזונות. בעיניי, זה מתכון לזוגיות מנצחת. יש לי תלמידה שהייתה על סף גירושים. הילדים כבר ידעו שההורים מתגרשים, ופתאום המעבר לבתים נפרדים הצליח לאוורר ולאפשר מרחב של בחירה. היום היא באה אליו בתשוקה, והוא הולך אליה אחרי שהוא מחכה לפגוש אותה. יש משהו בחיים המשותפים שהופך להיות מעמסה, ופה זה שומר על החגיגיות, זה נקי".
"בבית שלך - סבבה. לא אצלי"
"כשמדובר בפרק ב׳ עם ילדים אז לפעמים בוחרים לגור בנפרד בגלל סיבות של היעדר מקום, כי איפה נשכן את הילדים?", אומרת סמדר סלע, פסיכותרפיסטית, מאמנת אישית ומנחת הורים. "סיבה שנייה היא סוגיית החינוך. כל משפחה באה עם ההרגלים שלה ועם דרכי החינוך שלה. ׳עכשיו פתאום הוא יתחיל לחנך לי את הילדים'? 'הוא יגיד לילדים שלי אם אפשר לאכול בסלון או אי אפשר לאכול בסלון'? 'המתבגר שלי מתעורר מאוחר וזה מוציא אותו מהכלים' וכולי. סיבה שלישית", אומרת סלע, "קשורה לסוגיות של רכוש ונדל"ן. אנשים שעברו תהליך של גירושים לא רוצים שאף אחד יתערב להם. 'מה ששלי - שלי'. וסיבה רביעית מאפיינת, מהניסיון שלי, בעיקר נשים בוגרות, שברגע שהן יצאו לדרך עצמאית, הן לא מוכנות יותר לדאוג לאף אחד. 'גמרנו. בבית שלך סבבה, לא אצלי'".
מהם החסרונות של מגורים בנפרד?
"קודם כל, כלכלית זה נטל מטורף, הרי יש אנשים שחוזרים האחד לשני רק מסיבות כלכליות. ושנית, יש אנשים שרוצים חיי זוגיות מלאים, לישון ביחד, ארוחות ערב ביחד, להתעורר ביחד ולהרגיש קרבה".
והקרבה נפגעת לדעתך?
"לפעמים כן ולפעמים זה דווקא שומר על האינטימיות. הרבה פעמים פרקי ב׳ שכוללים הסדרי ראייה, מייצרים ימים שגרושים מכנים 'הימים שלנו' - אלו הם ימים שהם בלי הילדים, וזה מאפשר להם להפוך לסוג של זוג צעיר. זוגיות כזו יכולה להיות פנטסטית ולהימשך גם 30 שנה, כאשר כל אחד שומר על המשפחה הגרעינית שלו וכולם מכירים את כולם".
את מכירה זוגות שחיים בנפרד גם בפרק א׳?
"לא, אבל יש אנשים רווקים שמראש קשה להם להכנס לזוגיות כי הם צריכים את הספייס שלהם. ככל שאנשים מתבגרים ומתרגלים לחיים בנפרד, כך יותר קשה להם שמישהו ייכנס ויגור איתם בתוך הבית, גם כשאין ילדים ברקע".
מי הצד שבדרך כלל יוזם את רעיון המגורים בנפרד?
"רוב מקרי הגירושים הם יוזמה של נשים, כי הסיבה המרכזית לפרידות היא חלוקה לא צודקת של נטל התפקידים בתא המשפחתי. לכן, הרבה פעמים נשים לאחר גירושים, גם אם הילדים גדלו ולא גרים בבית, כבר לא רוצות יותר לטפל באף בן אדם. הן אומרות ׳אני לא רוצה יותר לכבס לו, לא רוצה יותר לבשל לו, לא רוצה את זה יותר על הראש שלי'. יש ממש ריאקציה.
"לעומתן דווקא הגברים, בטח בגילאים יותר מתקדמים, כן רוצים לגור ביחד כי עדיין יותר קשה להם להסתדר לבד, אם כי אני חושבת שהמגמה הזאת תשתנה. בכלל גברים מכוונים ליעד אחד בלבד שזה פרנסה, ואז המון ׳שרירים׳ שלהם מתנוונים ופרידה שומטת להם את הקרקע מתחת לרגליים, בעוד שנשים הן יותר ורסטיליות כי הן מחזיקות מראש בהרבה תפקידים בחיים. בממוצע, אחרי גירושים נשים ייכנסו לזוגיות שנייה תוך שלוש שנים וגברים תוך חצי שנה. זה לא נובע מפינוק של הגברים, אלא באמת ממקום של קושי אמיתי והיעדר skills".
היית אומרת שכשגרים בנפרד, מתעוררות יותר שאלות כמו: כמה אני בוטח בבן הזוג?
"לבגוד אפשר גם כשגרים באותו בית, לכן לא שם עובר קו פרשת המים. יש אנשים שאפילו לא יודעים שבן הזוג שלהם הולך לטיפול כי אין שם שיתוף. הם לא יודעים כלום האחד על השני, למרות שהם ישנים באותה מיטה. אז לא המגורים המשותפים הם שמעידים על אינטימיות או על קרבה.
"קשרים יכולים להיות משמעותיים וקרובים מאוד גם עם בן אדם שגר במדינה אחרת. מה שקובע זה השאלה האם הוא החבר הכי טוב שלי, האם אליו אני אפנה, האם אותו אני אשתף, האם איתו אני אתייעץ, האם איתו אני רוצה להיות והאם הוא איש סודי. לכל אחד יש מדדים סובייקטיביים לזוגיות מיטבית, אבל בגדול זה אינטימיות והדדיות גם בתקשורת וגם בגוף, והתחושה שבן הזוג הוא מקום מיטיב, מגן ובטוח".
מעניין.
"חוץ מזה, מגורים משותפים דורשים יכולת רבה יותר לשתף פעולה, הם יותר מצריכים התגמשות ו׳ללכת לקראת׳, מה שפחות נדרש כשכל אחד גר בבית משלו כי הווליום הוא שונה. זה כבר לא ׳מי נכנס קודם למקלחת׳, ׳כמה זמן את מדברת בטלפון׳ ו׳מי עשה קניות׳. המון דברים לא קיימים. בגדול, מה שזוגיות יודעת לעשות זה להוות קרקע לצמיחה ולהתפתחות אישית, וכשחיים בחיכוך גבוה, יש יותר פוטנציאל להתפתחות אבל גם לפיצוץ. כל אחד בוחר אם להדליק אש שתחמם או אש שתשרוף".
"רציתי לחסוך מהילדים דברים שאני בעצמי עברתי"
פלג בכור ולילך רודני שהשתתפו בעונה הרביעית של "בואו לאכול איתי", נמצאים בפרק ב׳ חם ואוהב של חייהם, אבל בעוד שפלג מתגורר בקיבוץ חוקוק שבצפון, לילך גרה בבת-חפר שבמרכז הארץ. "אנחנו ישנים יומיים בשבוע יחד במרכז וכל סוף שבוע שני אנחנו בחוקוק. מה שנקרא ׳נוסעים לצימר בצפון", מספר פלג.
מדוע בחרתם לגור בנפרד?
"לשנינו יש עדיין ילדים שגרים בבית ואי אפשר לקרוע אותם מבית הספר ומהחיים החברתיים. בנוסף, למרות הקשר הטוב שיש לילדים שלי עם לילך, הם עדיין מרגישים תחרות סמויה על ׳איפה אבא מעדיף להיות - איתנו או איתה'. אגב, אני בעצמי בן להורים גרושים שנישאו פעם שנייה וחשוב לי לחסוך מהילדים שלי דברים שעברתי בעצמי בגלל זה. ילד תמיד יעדיף את ההורה הביולוגי שלו על פני ההורה החורג, גם אם ההורה הביולוגי לא מתפקד, וגם אם הוא מתעלל או מכה. כשהייתי ילד אבא שלי התחתן עם אישה מקיבוץ אחר, אבל למרות שהם היו נשואים, הוא לא עזב את חוקוק עד שהתגייסנו לצבא. אני חושב שהוא המודל שלי בעניין הזה".
האם מגורים בנפרד יוצרים אתגרים שקשורים לאמון?
"לפעמים עלולות לצוץ בעיות אמון כמו ׳מה היא עושה כשאנחנו לא יחד?׳ אבל זה מאוד אינדיבידואלי וקשור למי אתה ולכמה אתה סומך על בן הזוג שלך. במקרה שלנו אנחנו סומכים האחד על השני בצורה מלאה, למרות שאני אומר שקנאה במינון הנכון זה לא תמיד דבר רע וזה אפילו טוב לזוגיות. מה שכן גרוע לזוגיות זה שאננות או להתייחס לבן הזוג כאל מובן מאליו".
ואיך אתה עם מטלות הבית? זה לא קשה?
"גם בפרק א׳ אני זה שתמיד נשא במטלות הבית, כך שמבחינתי דבר לא השתנה. אני מגיע הביתה לחוקוק ועושה את הכביסות, את הניקיונות, את האוכל ואת הכלים. אני מתחזק את הבית לגמרי לבד".
אתה חושב שזה קשור לשיטת החינוך בקיבוץ?
"כן, לגמרי. מגיל צעיר חינכו אותנו לעצמאות טוטלית ולעשות הכל לבד. גם לא הייתה חלוקת תפקידים מגדרית בקיבוץ, כי מטשטשים את המגדריות לגמרי".
הבית בצרפת שינה את הפרדיגמה
איילת ובן זוגה כבר 15 שנים ביחד, לפני כמה שנים הם אפילו התחתנו, אבל עדיין גרים בבתים נפרדים. ״כשהכרנו הילדים שלי היו בני 9 ו-11. ולברק היו ילדים גדולים שחיו מחוץ לבית. אז גם בגלל הילדים שלי וגם בגלל העצמאות שלנו, רצינו להישאר בבתים נפרדים", איילת מספרת. ״בהתחלה גרנו באותה עיר, אבל אחרי כמה שנים ברק קנה משק. הוא אמן ורצה להקים לעצמו גלריה, להתעסק באמנות וגם לעשות קצת חקלאות וזה יצר מצב שהיינו רחוקים מרחק של שעה נסיעה".
איך קיבלת את השינוי הזה?
"בהתחלה חששתי שזה יעשה שינוי בקשר, אבל די מהר יצרנו שגרה חדשה".
ומה קרה אז?
"אחרי כמה שנים ביחד, בהם לא היינו יותר מלילה אחד או שניים ברציפות, העזנו לנסוע לחו״ל לתקופה של שבועיים ללא מילוט וזה היה פשוט מופלא. ואז, בצרפת, ראינו בית ישן למכירה, עם נחל שחצה את העמק. מתוך זה נולד לנו רעיון, והחלטנו לחפש בית ביחד. במשך שנתיים חיפשנו בית וזה הפך להיות חלום משותף שפנטזנו סביבו המון. אחרי עשרות בתים פגשנו את הבית שהיה ברור שהוא שלנו, עם הנחל שרצינו. קנינו אותו בשותפות מלאה, ומאז אנחנו משקיעים בו ומטפחים אותו. אז מצד אחד לכל אחד מאיתנו יש את הבית שלו בארץ ומצד שני כשאנחנו שם, באיטליה, אנחנו כל הזמן ביחד, וזה קורה לפחות שישה חודשים בשנה".
איך זה נראה בנתב״ג כשאתם חוזרים לארץ?
"כל אחד לוקח מונית בנפרד לבית שלו או שהבן שלו אוסף אותו. המעברים הם קצת קשים, אבל זה יום-יומיים של הסתגלות והכל טוב. אנחנו בשגרה הזאת כבר ארבע שנים".
ומאז נולדו מחשבות חדשות על צורת המגורים שלכם?
"גילינו קסם בצורת החיים יחד בחו״ל, כי זה רק אנחנו בלי מחויבויות, משפחה וילדים. אנחנו חיים שם קצת כמו אדם וחוה, מדליקים קמין והולכים עם מריצה לאסוף עצים מהיער. היום אנחנו כבר מתכננים את השלב הבא, שיהיה בית קטן בארץ שבו נגור ביחד. אנחנו מתחילים להתכנס בזוגיות עוד פעם, גם כי הילדים גדלו וגם כי הניסיון בבית הזה שיש לנו באיטליה הוא נפלא.
"מגורים בשני בתים זו פריבילגיה מאוד גדולה, כי זה עולה יותר. אבל אם יש את האפשרות הזאת, אני בתחושה שזה שומר על הקשר וגם על העצמי. לשנינו זה התאים מאוד, כי לאף אחד מאיתנו אף פעם לא דגדג לעבור לגור ביחד. גם לברק לא הייתה מעולם בעיה לגור לבד, לכבס לעצמו, לבשל לעצמו, לנקות".
ברק קיבוצניק במקרה?
"כן! איך ידעת? מה לעשות, בקיבוץ אתה גדל לעשות הכל".
