הבחירה לחיות ללא ילדים, שעשויה להיתפס כטריוויאלית למדי במדינות כמו בריטניה או נורבגיה, עדיין נתפסת כחריגה במדינה כמו ישראל, שבה אפילו הבחירה להוליד שניים ולא שלושה ילדים גורמת לאנשים להרים גבה. למרות זאת, יותר ויותר ישראלים בוחרים באל-הורות, ולאט-לאט היא נכנסת לשיח כאופציה ראויה לא פחות מהבחירה בהורות.
בניגוד לסברה הקיימת, אין מדובר דווקא באנשים צעירים ש"ישנו את דעתם כשיגדלו", או ברווקים "שעוד לא מצאו את האדם הנכון", טיעונים ששמע כל אל-הורי באופן חוזר ונשנה מסביבתו, כאמצעי להפחית מהלגיטימיות של בחירתו. בחברה הישראלית של ימינו יש גם אנשים לא מעטים שחצו כבר את גיל 30 או 40, חולקים משק בית משותף עם בן או בת הזוג שלהם מזה שנים רבות, ומנהלים אורח חיים שנחשב לנורמטיבי בחברה הישראלית, מלבד פרט אחד: הם אינם מעוניינים להוליד ילדים.
"מעדיפה להתחרט על זה שלא עשיתי ילדים מאשר להתחרט על ילדים שכבר עשיתי"
"במשך שנים חשבתי שמשהו אצלי לא בסדר, שזה לא נורמלי להגיד שאני לא רוצה ילדים. לא חשבתי שזאת בכלל אופציה לגיטימית, אופציה שניתן לבחור בה", מודה אנה יגודוב (32) שחיה עם בן זוגה חיים אוחיון (41) מזה חמש וחצי שנים. השניים מגדלים יחד את אוליבר, הכלב שלהם, ומצהירים שאינם מעוניינים בילדים.
סיפורם של אנה וחיים, יחד עם סיפורם של ארבעה זוגות נוספים, מופיעים כאן בכתבה, אבל הם טיפה בים האנשים שפנו וביקשו להתראיין. רגע לאחר שהודעתי על כוונתי להכין כתבה בנושא בקבוצת אל-הורות, הם החלו לזרום לפתחי, ולכולם בקשה דומה: להציג את סיפורם על מנת שאנשים יקראו ויבינו שהתחושות הללו אינן חריגות, שזה בסדר לא לרצות בילדים ושמדובר בבחירה לגיטימית ככל הבחירות.
אנה וחיים הכירו דרך קבוצת רוכבי אופני שטח, תחביב משותף לשניהם. "התחלנו לתאם ולצאת יחד לרכיבות. באותו הזמן כבר הבנתי שכל רצון הוא לגיטימי ושזה בסדר לא לרצות ילדים, והבנתי שאל-הורות זו ההחלטה הנכונה בשבילי", נזכרת אנה. "תמיד ידעתי שאהיה אל-הורי", ממשיך חיים, "אבל בהתחלה לא כל כך הבנתי את זה וגם לא היה את המושג הזה עדיין. כולם אמרו לי, 'אתה תגדל וזה ישתנה', אבל ברוך השם אני כבר בן 41 וזה לא השתנה. הופעל עליי הרבה לחץ במהלך השנים כי ההורים רוצים נכדים, והחברים – שלכולם יש ילדים - שואלים 'מה איתך', אבל הם כבר התייאשו והפסיקו ללחוץ".
למה החברים לוחצים?
"גברים מנסים לשכנע את החברים הגברים שלהם, 'יאללה, תעשה כבר ילד, זה כיף', בגלל שהם לא חווים את ההורות עד הסוף", מסבירה אנה. "הגבר בא, נהנה מהילד שעתיים וזהו, אבל כל הטיפול הוא על האמא בעצם. דווקא החברות שלי מפרגנות לי מתוך הניסיון שלהן כאימהות. הן אומרות לי שההחלטה שלקחתי היא נכונה ושאמשיך בדרך שלי. אני מעדיפה להתחרט על זה שלא עשיתי ילדים מאשר להתחרט על ילדים שכבר עשיתי.
"אני יודעת לבחור לעצמי את החברים הנכונים שלא ישפטו אותי, אבל רוב האנשים מקובעים בתוך התבנית של 'תגדל, תלמד, תתחתן ותלד', ומי שלא הולך לפי התבנית הזאת נראה להם חריג. הם לא פתוחים לקבל דעות אחרות, על אחת כמה וכמה בישראל. באירופה לא מסתכלים עליך כאילו שנפלת מהשמיים". "בגלל זה אנשים חיים בארון ולא אומרים שהם לא רוצים ילדים", מוסיף חיים. "הם מגלים את זה בשלב מאוחר מאוד של מערכת היחסים, ואז לא יודעים מה לעשות עם זה".
"הודעתי לו שאם הוא רוצה מערכת יחסים איתי, ילדים אינם על הפרק"
נועה (42) ובן זוגה נועם נמצאים בזוגיות מזה 15 שנים ומגדלים יחד שני כלבים ושני חתולים. "היינו חברים מאוד טובים משהו כמו שלוש-ארבע שנים. בשלב מסוים הבשילו התנאים והחלטנו לנסות להפוך את זה לקשר רומנטי", היא נזכרת. "אני ידעתי כבר מגיל 13 שילדים ואני זה לא הולך ביחד, אבל בניגוד אליי, נועם היה הורי. הייתה לו לפניי זוגיות ארוכה שהיה ברור בה שמתחתנים ועושים ילדים. מהרגע הראשון הודעתי לו שאם הוא רוצה מערכת יחסים איתי, ילדים לא יהיו על הפרק, אז כשהוא נכנס איתי לקשר הוא עשה בחירה מודעת לוותר על ילדים.
"כיום נועם נוטה מידי פעם לחבק אותי ולהגיד, 'תודה, תודה שהצלת אותי', בעיקר אחרי שמבקרים משפחה או חברים עם ילדים. הכרתי את החברים שלי כשהם היו עוד רווקים, ובשלב מסוים הם התחילו להתחתן ולעשות ילדים. זרמנו עם זה לאורך השנים, אבל אנחנו מקפידים שיהיו לנו גם מעגלים חברתיים ללא ילדים. אנחנו לא מכירים זוגות אל-הוריים אחרים, אבל יש לנו חברים רווקים ורווקות שאין להם ילדים".
העובדה שהבחירה באל-הורות הגיעה דווקא ממך ולא מנועם, ריחפה מעל ראשכם במהלך השנים?
"מעולם לא. זה בשום שלב לא עלה לדיון ולא עלה כאופציה. כששואלים אותי מה יקרה אם יום אחד נועם ירצה ילדים, אני אומרת בכל הרצינות, הדלת פתוחה והוא מוזמן למצוא מישהי שתעשה לו ילדים. אני חושבת שבמצבים בהם זאת האישה שלא רוצה, אסור בשום פנים ואופן להתפשר. הריון ולידה הם משהו שקודם כל האישה מושפעת ממנו, ולכן בעיניי אין כאן בכלל דיון. גם גידול הילדים מוטל על האישה, אפילו כשהזוגיות מוגדרת כשוויונית. בסופו של דבר, האישה היא זו שהחברה מצפה ממנה להיות ההורה העיקרי, והיא זו שבסופו של דבר משלמת מחיר אם היא לא ההורה העיקרי".
ילדים מייצרים מחויבות בעיני זוגות רבים. מהו הדבק שמחזיק אותכם יחד בתא המשפחתי שלכם?
"עד כמה שזה נשמע דביק ואידיוטי, אנחנו בוחרים להיות יחד בגלל שאנחנו אוהבים אחד את השנייה, בגלל שאנחנו רוצים, שמחים ונהנים להיות ביחד, ולא מתוך אילוץ או בגלל שאין לנו סבלנות לחלק את הרכוש. אנחנו לא צריכים את המטלה המשותפת של לגדל ילד כדי לרצות להישאר יחד, ואם לא יהיה לנו טוב אז לא נישאר. חלק גדול מהסיבה שאנחנו לא נשואים היא כדי לשמר את החופש הזה לקבל החלטות. אנחנו לא כבולים למערכת היחסים הזאת באיזה קושי משפטי, ואני לא צריכה לבקש רשות מאף אחד בשביל לקום וללכת".
"אגב רשות, נאלצתי לחכות לגיל 41 כדי לכרות חצוצרות, כי לפני זה המדינה לא מאפשרת", היא אומרת. "את יכולה להחליט בגיל 19 לעשות ילד, אבל את לא יכולה להחליט שאת לא רוצה ילדים, כי מה אם תשני את דעתך או שבעלך ירצה ילדים? גברים, לעומת זאת, יכולים לקבל את ההחלטה הזאת בכל גיל שירצו. כנראה שלפי המדינה, הם מספיק אחראים ובשלים נפשית. זה מזעזע בעיני שככה דברים מתנהלים פה, ואני חושבת שהמדינה צריכה להכיר בכך שנשים לא בהכרח רוצות לעשות ילדים".
"הרבה זוגות לא מודעים לאפשרות שהם לא חייבים לעשות ילדים"
בהיותה של ישראל מדינה פטריארכלית, מסורתית ומעודדת ילודה, היא מתערבת בהחלטות הילודה של תושביה, ואפילו ההחלטה לבצע הפלה אינה תלויה ברצונה החופשי של האישה, אלא כרוכה באישור מהמדינה. החיים במדינה ששמה את הילודה כערך עליון מובילים לכך שאל-הוריים רבים חשים כחריגים, כפי שציינו אנה וחיים. אך האם, כטענתם, באירופה באמת קל יותר להיות אל-הוריים?
על פי ענבל (40) המתגוררת במינכן מזה כשנתיים, התשובה היא כן. היא הכירה את בן זוגה הגרמני כשטסה לחופשה בגרמניה, וזמן קצר לאחר חזרתה לארץ היא החליטה להתיק את חייה למינכן בעקבות האהבה. "כבר בתור ילדים קטנים מחנכים אותנו שהגבר מפרנס והאישה מביאה ילדים, ושזה תמיד ככה, וכשזוגות מתחתנים אומרים להם 'בעזרת השם בברית'. החתן המסכן עוד לא דרך על הכוס וכבר מאחלים לו בן זכר", היא אומרת.
"לא סתם יש הרבה זוגות שלא מודעים בכלל לאפשרות של לא לעשות ילדים. הם עושים את זה בגלל דפוס חברתי שנקבע עבורנו, ואם היו נותנים להם את האפשרות הם לא היו נכנעים ללחץ החברתי. יכולתי להיות עכשיו נשואה פלוס שלושה, אבל מי קבע שזה מה שיגרום לי להיות מאושרת? בישראל כולם נכנסים לך לנשמה, ואת אמורה לחיות לפי סטנדרטים מסוימים שאחד מהם הוא להיות אמא. כשאת אומרת שאת לא רוצה ילדים אנשים מרימים גבה, ואומרים לך שאת חושבת ככה רק בגלל שעוד לא מצאת את האחד. אז הנה, מצאתי ובכל זאת זה לא קרה. בגרמניה אני לא מרגישה לחץ בכלל. אנשים כאן יודעים לכבד אחד את השני ואת הפרטיות זה של זה".
בן זוגך חולק איתך את חוסר הרצון בילדים?
"בן הזוג שלי לא חשב כמוני, הוא רצה ילדים. אמרתי לו מההתחלה שאין, שזה לא יקרה כי מאוד חשוב לי להיות שקופה בתוך התהליך. הוא אמר שהוא מוכן לוותר על ילדים כי הוא אוהב אותי, ואנחנו חיים עם זה בשלום. חשוב לומר שאני מאוד אוהבת ילדים, אבל לא אצלי. לא לכולם זה מתאים, ולי אישית לא מתאים להיות אמא. אני בעד שכל אחד יהיה שלם עם החלטותיו, ושיכבד החלטות של אחרים בלי לשפוט אותם בגלל שהם לא רוצים להביא ילדים. תנו לבן אדם לחיות איך שהוא רוצה לחיות, אל תתערבו לאנשים בחיים שלהם, גם לנו יש רגשות".
דווקא בעשור שבו שיעור הילודה בארץ עולה, וכבר עומד על מעל 3.1 ילדים לאישה, רואים יותר ויותר זוגות שבוחרים שלא להוליד ילדים. תהליכים אלה, שנראים סותרים, אינם מקריים. למרות הסברה הפופולרית שנשים מעוניינות בילדים יותר מגברים, בקרב זוגות אל-הוריים רבים האישה היא זו שהטילה וטו על הולדת הילדים. הסיבה לכך, על פי זוגות אל-הוריים רבים, היא נטל ההורות המוטל בעיקר על הנשים.
"על גבר לעולם לא יגידו שהוא לא יודע לחוות אהבה בגלל שאין לו ילדים"
"ההחלטה להביא או לא להביא ילדים מובלת ע"י הרצון או אי-הרצון של האישה, כי היא זו שתצטרך להיכנס להיריון, ללדת ולעשות את מרבית הטיפול", טוענת מיי גרף (38). מיי נמצאת בזוגיות עם ליאו תנא מזה 16 שנים, עשר מתוכן כנשואים, והם מגדלים יחד שלושה חתולים. "גברים די זורמים לגבי ההחלטה אם להביא או לא להביא ילדים. הם פחות מוגבלים בזמן ויכולים להחליט גם בגיל 70, ולא יגידו עליהם שהם לא יודעים מה זה לחוות אהבה או מה זה להיות גבר בגלל שאין להם ילדים, כמו שאומרים על נשים".
גם אצלכם את הובלת את ההחלטה?
"ידעתי שאני לא רוצה ילדים מאז שאני זוכרת את עצמי, ואמרתי את זה לליאו בשלב מאוד מוקדם בקשר שלנו. כשהכרנו ליאו לא היה אל-הורי, הוא פשוט לא ידע שדבר כזה קיים, שזה אפשרי לא לרצות ילדים. הוא חשב שזה מה שמקובל וזה מה שעושים, אבל ככל שעבר הזמן הוא יותר ויותר התאהב ברעיון, וכיום הוא נהיה חסיד של הרעיון".
"נכון", מאשר ליאו. "זה לא בער בי להביא ילדים, אבל בסופו של דבר זה לא היה משפיע עליי באותה הצורה כמו עליה. הרי אם היה קורה משהו והיינו נפרדים, הילדים היו הולכים איתה. לגבר קל יותר לצאת מהדבר הזה, בעוד שאצל האישה האחריות היא לכל החיים. אחרי שהכרתי את מיי וגיליתי שיש בכלל דבר כזה אל-הורות, זה התחבר לאג'נדה מאוד קרובה אליי של סביבתנות והפחתת טביעת הפחמן.
"ילודה היא הגורם הראשון לטביעת פחמן כי אתה מביא עוד בן אדם שמייצר פסולת. אנחנו נתקלים מידי פעם באנשים שאומרים שזה אגואיסטי לא להביא ילדים, ואני לא מבין את הטענה הזאת. בגלל שאני לא מביא ילדים, יהיה יותר משאבי טבע לילדים שלך כשהם יגדלו, כך שאני פחות אגואיסטי מאלו שמביאים ילדים".
נשמע שהשיקולים שלך כנגד הולדת ילדים הם מאוד שכלתניים, בעוד שאצל מיי הם מגיעים מהבטן.
"ליאו רואה גם את הפן הכלכלי כסיבה לא לעשות ילדים, אבל אפילו אם הייתי מיליונרית לא הייתי מביאה ילדים לעולם", אומרת מיי. "בסופו של דבר, דווקא בגלל שאין לנו ילדים אנחנו יכולים לחיות ביותר רווחה ולחיות חיים נהנתנים למדי. גם עכשיו, כשנפגענו כלכלית בגלל הקורונה, הלחץ עלינו פחות גדול כי אין לנו ילדים להאכיל".
"ללסביות והומואים יש לגיטימציה לשאול את עצמם אם הם רוצים בכלל ילדים"
אל-הורות אינה מתקיימת רק בקרב זוגות הטרוסקסואליים, כמובן. יוליה (39) פורשת את המורכבות הכרוכה באל-הורות בתוך קהילת הלהטב"ק. "אני כבר 15 שנה עם בת הזוג שלי. הכרתי אותה כשהייתי בת 24 ושתינו היינו בטוחות שנעשה ילדים כי זה משהו שברור לך שאת חייבת לעשות. לא העלינו על דעתנו שיש אופציות אחרות. אבל השנים עברו ולא היה לנו שום רצון לדבר הזה. דווקא עכשיו מתחילות לה מחשבות שאולי כן בא לה, אבל מבחינתי זו בעיה כי אני ממש לא שם. כרגע אנחנו בהסכמה לגבי הנושא הזה ואני מקווה שזה ימשיך ככה.
"ללסביות והומואים, בניגוד לסטרייטים, יש את הלגיטימציה לשאול את עצמם אם הם רוצים בכלל ילדים כי הם צריכים להתאמץ בשביל לעשות אותם. זה לא שאנחנו נכנסות למיטה ואופס זה קרה. למרות זאת, לאנשים לא משנה שאנחנו לסביות וברור להם שנעשה ילדים, כי זה המובן מאליו. פעם אמרתי למישהי שאנחנו לא רוצות ילדים והתגובה שלה הייתה, 'אז בשביל מה יש לכן לחיות בכלל? תתאבדו וזהו'. היא לא הבינה מה הפואנטה לחיות אם את לא עושה ילדים".
את מרגישה את הלחץ להורות גם מתוך הקהילה?
"בהחלט. הקהילה שמה בראש המאבק שלה את נושא הפונדקאות, כאילו הדבר הכי בוער שאנחנו צריכים עכשיו לעשות זה להביא ילדים לעולם. בתוך הקהילה יש ניסיון להיות כמו כולם, להיות נורמלים, והולדת ילדים נותנת את האישור שהנה, עכשיו אנחנו משפחה רגילה.
"אני חושבת שבתור קהילה ויתרנו על משהו חיובי שהיה לנו – על האפשרות לשאול את עצמנו האם אנחנו כאינדיבידואלים מתאימים להיות הורים. אני מוקפת באנשים שעושים ילדים ואני רואה אותם אחר כך סובלים, אבל לרגע הם לא שאלו את עצמם אם הם צריכים בכלל להיות הורים.
"יש הרבה ביקורת כלפי הדברים שאני אומרת בתוך הקהילה, לא נוח לאנשים לשמוע את הדברים האלה. הם אומרים לי שאני לא תומכת במאבק של הקהילה לפונדקאות בגלל שאני לא מצליחה להבין את התשוקה הבסיסית הזאת לילד. נכון, אני באמת לא מצליחה להבין, אבל אני גם לא חושבת שזאת תשוקה בסיסית. אני חושבת שהחברה התנתה אותם והם רצים לזה על אוטומט.
"זה לא נראה לי הגיוני שרק בישראל פתאום כולם רוצים ילדים. איך זה שרק בישראל לכולם יש את התשוקה הבסיסית הזאת? העובדה שבמדינות אחרות אין את האובססיה הזאת, מראה שזו לא תשוקה בסיסית אלא הבניות תרבותיות. מצחיק שהייתי צריכה גם לצאת מהארון כלסבית ואז גם לגלות שאני לא רוצה ילדים. זה פעמיים להרגיש שאני לא כמו כולם, אז אני מקווה שיהיה כמה שיותר שיח סביב אל-הורות, כדי שיום אחד אולי זה יהפוך לנון-אישיו שאפילו לא צריך לדבר עליו".
