מה קורה כשאתם מתחילים קשר כשני חילונים גמורים, מתחתנים, מביאים לעולם ילדים ואז אחד מכם בוחר לחזור בתשובה? זה הסיפור של טל בוקריס, מאמנת אישית, מטפלת זוגית ומנחת הורים, שבעבר ישבה בצד השני של כורסת הטיפולים.
את איציק הכירה בשיעורי סטטיסטיקה במהלך לימודי תואר ראשון בתל אביב, כשהשניים היו בני עשרים. "מהר מאוד התאהבנו", היא נזכרת. "ידעתי שאנחנו באים מעולמות שונים. אני מגיעה ממשפחה חילונית במרכז והוא מבית מסורתי מנהריה, אבל האמנתי באהבה. כשהתחלנו לצאת צמתי לראשונה בחיי בכיפור, ולימים כשנישאנו ידעתי שאם אני רוצה לארח את משפחתו, אני צריכה לשמור על כשרות, אבל מעבר לזה ניהלנו אורח חיים חילוני לגמרי". מה שטל לא ידעה אז הוא ששמונה שנים אחרי נישואיהם, שעה שיש להם כבר שני ילדים קטנים והיא בהריון עם הילד השלישי, בעלה איציק יחזור בתשובה ויהפוך לאדם דתי.
"אביו נפטר, וכמי שבא ממשפחה מסורתית, הוא החל לפקוד את בית הכנסת שלוש פעמים ביום כדי לומר קדיש. מכאן ועד ההתחזקות שלו - הדרך הייתה קצרה", היא אומרת. "הוא החל להניח תפילין כל בוקר, התפלל שלוש פעמים ביום, הפסיק לנסוע בשבתות, והחל לפקוד את בית הכנסת במקום את חוף הים".
איך קיבלת את זה?
"החיים השתנו מהקצה אל הקצה, והיה לי מאוד קשה. עצם זה שראיתי את בן זוגי מניח תפילין הפריע לי מאוד. אני לא מחוברת לעולם הזה, מעולם לא הייתי".
מה הפריע לך?
"בעיקר הטקסיות והסממנים החיצוניים כמו כיפה ותפילין. אבל כנראה שמה שהכי הפריע לי הוא שלא שאלו אותי. הוא לא אמר לי שהוא עובר שינוי, ולא שיתף שהוא רוצה להתחזק, אף על פי שהיה ברור שזה הולך להשפיע על הבית. זה פשוט קרה ונתבקשתי להתאים את עצמי. אז גם התחילו המלחמות".
תני לי דוגמה.
"המלחמות היו שקטות. למשל, הפריע לו שאני נוסעת בשבת. הוא לא היה מונע זאת ממני אבל היה מתח באוויר, והמתח הזה היה מאוד לא נעים", היא אומרת. "כל השבוע עבדנו, וחיכיתי לסופי השבוע, אלא שכבר לא יכולנו לעשות דברים ביחד אז ביליתי עם הילדים ולא איתו. הוא כבר לא היה חלק. בימי שישי אחרי ארוחת הערב הוא היה הולך לישון, ואני הייתי יושבת לבד לראות טלוויזיה. בשבת בבוקר בקיץ הייתי לוקחת לבד את הילדים לים או לבריכה, או שהיינו נשארים בבית. לפעמים היינו הולכים לבקר את אמא שלו ברגל".
הצלחת ליהנות מההליכה ביחד או שזה הקשה עליך?
"הכל הקשה עליי, שום דבר לא נעשה מתוך חיבור לעולם הזה. עברו הרבה שנים עד שהצלחתי להגיד שאני נשואה לאדם דתי, והיה לי הרבה זמן לעכל. לא הסכמתי להתאים את עצמי", טל אומרת ואני שומעת זאת היטב בקולה. "יחד עם זאת, אני מאוד אוהבת את בעלי וחושבת שהוא אחד האנשים הטובים והערכיים שפגשתי. אני יכולה לומר שבורכתי, והשוני בינינו הוא סוג של מחיר ששנינו מסכימים לשלם לטובת האהבה", היא אומרת בהשלמה.
"במהלך השנים הבנתי שגם הילדים הרוויחו. בניגוד אליי, שגדלתי כחילונית גמורה על כל המשתמע, הילדים שלנו גדלו לשני העולמות עם הרבה סובלנות. זה מאוד ניכר עליהם וזה מאוד יפה. בימים כאלו של שיח כמעט אלים בין דתיים לחילוניים בחברה שלנו, זה מבורך בעיניי".
בדרך כלל כשאנשים חוזרים בתשובה הם בהתרגשות מהגילוי של העולם החדש, ורוצים להדביק בזה את האהובים עליהם. איציק ניסה לשתף אותך בתחושות החדשות שמילאו אותו?
"לא. הוא נשאב לשם בלי לשתף אותי. חשבתי שהרומן עם הדת יסתיים אחרי שנת האבל וזה לא קרה. מאוד כעסתי, וככל שהמשכתי לכעוס, הוא יותר התבצר בעמדתו, והעביר ביקורת על הדרך שלי. לא היה שם שיח וניסיון לשכנע כי לא אפשרתי את זה. אי אפשר לשכנע אדם שכועס".
חשבתם על גירושים?
"כן. זה היה מאוד ברור שאין לנו מה להמשיך ביחד. מערכת היחסים הלכה וגוועה, ואף אחד מאיתנו כבר לא הרגיש אהבה, אבל היינו עם שלושה ילדים קטנים והיה פחד להתנתק. איציק האמין מהמקום הדתי שלא מפרקים בית, ואני הייתי עם הפחדים שלי".
"לא רציתי להיות הסנדלר שהולך יחף"
ארבע שנים של מתחים עברו על טל, עד שהחליטה לשכנע את איציק ללכת לטיפול זוגי. "לא רציתי להיות הסנדלר שהולך יחף והגעתי מעולמות הטיפול. גם ידעתי שבטיפול מדברים על כל הקשיים, לומדים להקשיב ולא להתבצר כל אחד בעמדתו. אי אפשר לשכנע חילוני להפוך לדתי או להיפך. הרעיון הוא להבין את הקושי ולמצוא את הפתרון", מסבירה טל ומוסיפה שאט-אט הם מצאו פתרונות שמוססו את המתחים שהצטברו בבית.
אילו פתרונות אימצתם?
"הבנו שכשהמטרה היא באמת להיות ביחד, מתעסקים במציאת פתרונות במקום בהאשמות. למשל, אם המטרה היא ללכת לים ביחד, אז אפשר גם ללכת ברגל, ולא להתעקש רק על רכב. הסכמנו שבשבת אצפה בטלוויזיה בסלון או ביתר חדרי הבית אבל לא בחדר השינה, ושאם אני רוצה לצאת ביום שישי זה לגמרי בסדר ואני מקבלת את ברכתו. ברור שהייתי מעדיפה שהוא יבוא איתי, אבל הוא לא יכול. הבנתי שאני לא יכולה לבקש ממנו לבחור", היא אומרת.
לא נעלבת שהוא בחר בדת על פני להיות איתך?
"בזמנו לא נעלבתי, כעסתי".
איך החזרתם את האינטימיות לערבי שבת?
"כשיצאתי מהמגננה שלי והכרתי את העולם הדתי, התחלתי לראות את הצדדים היפים. בגלל למשל שאי אפשר לברוח לטלפון או לטלוויזיה, אז באמת יושבים ביחד ומדברים. ארוחת שישי הפכה למפגש חברתי, נעים וכיפי שכולנו מחכים לו, והיום כשהילדים גדלו ועסוקים בעניינם אחרי הארוחה, אנחנו נשארים ביחד, עושים סיבוב, הולכים לקפה אצל המשפחה או חברים, ואם הוא הולך לישון אני יושבת מול סדרה טובה לבד ומאוד נהנית מזה. הייתי צריכה לעבור תהליך כדי להבין שאם אני בוחרת להישאר איתו אני יכולה לעשות שיהיה לנו טוב. גם הוא היה צריך לבחור להפסיק לבקר, לעשות פרצופים או למלמל מתחת לאף".
גילית עוד דברים יפים על הדת?
"לא, אבל למדתי לכבד. אני אמפתית וקשובה".
את מדליקה נרות שבת?
"בעבר הדלקתי, אבל בהמשך הבנתי שזה משהו שעשיתי רק כדי לרצות אותו. הפסקתי כשהבנתי שאני מתעצבנת לקום משנת צהריים כדי להדליק נרות בחורף. זה שונה מאדם מאמין שרוצה לקבל את השבת".
מה העצה שלך לזוגות במצב דומה?
"זוגות חווים קושי דומה לא רק כשמישהו מהם חוזר בתשובה, אלא גם כשאחד מתמכר לספורט או לעבודה למשל, ולא נמצא בבית. אנחנו בהכרח לא מי שהיינו כשהתחתנו. המשכנתא, הלחצים, ההתפתחות האישית של כל אחד ועוד, עושים את שלהם", טל מסבירה. "הצעתי היא שלפני שאתם רצים לרבנות, לכו לאיש מקצוע שאתם מתחברים אליו ותנו לעצמכם סיכוי אמיתי לבנות מערכת יחסים שתתאים למי שאתם היום. המפתח הוא לעשות בחירה אמיתית להישאר, ואז באמת יכול לקרות משהו טוב. אצלנו האהבה צמחה מחדש".
טל מסבירה שהרעיון הוא למצוא את המשותף חרף ההבדלים, להפנות את הזרקור למה שמחבר במקום להתקבע על מה שלא, ולעשות הכל כדי שלשניכם יהיה טוב בקשר. "היום אני אומרת לזוגות שמגיעים אליי: 'אני יודעת מה אתם עוברים, כי פעם ישבתי בצד השני, ואם אנחנו הצלחנו להתאהב שוב וליצור מערכת יחסים חברית, אמפתית וכיפית, לכל אחד כדאי לתת סיכוי אמיתי ולנסות טיפול זוגי'".
