את סיפור ההיכרות של ההורים שלי יצא לי לשמוע כבר כמה מאות פעמים בעבר, ואני תמיד מבקשת לשמוע אותו שוב. בעיניים של אבי ניצת זיק של אור השמור במיוחד לרגע הזה, בעודו מפליג בתיאורים על יופייה של אימי. ברגעים האלה דמותה משתנה לנגד עיניי, וחוזרת לרגע להיות הנערה ההיא של לפני 56 שנים, עם המבט החולמני והחיוך צופן הסוד שידוע רק לה.
עוד כתבות ב"רומן משפחתי" - פרויקט העצמאות של ynet יחסים:
למרות שההורים שלי בילו את מרבית חייהם כזוג, נדיר לשמוע אותם משתמשים בביטוי "אנחנו", ביטוי שעשוי לרמז על היותם מקשה אחת ואורגניזם אחד. ואני לא סתם מציינת את זה. המערכת הזוגית של הוריי מורכבת משני אנשים, לאה ודורון, ולכל אחד מהם מחשבות, רצונות ושאיפות משלו. מעין תאומים סיאמיים שלא תמיד רואים עין בעין, אך קשורים זה לזה במרכזם. לעיתים הם צועדים יחד, בפעמים אחרות כל אחד מנסה למשוך לכיוון מנוגד.
אני חייבת להם הרבה. בין היתר, את התפיסה שזוגיות היא לא שלם שמורכב משני חצאים, אלא שני שלמים שמייצרים שלם נוסף; וחשוב מכך – את ההבנה שזוגיות היא תהליך, ולכן אין למהר לוותר גם אם מתגלים בדרך קשיים.
ספרו לי שוב איך הכרתם.
"זה היה בשנת 1964. למדנו באותו בית ספר, היא הייתה בכיתה י' ואני בי"א. ראיתי אותה, היא הייתה מאוד יפה ומאוד שונה והחלטתי שהיא מעניינת אותי", מפליג דורון בזיכרונותיו. "אני זוכר שסיפרתי לאמא שלי שראיתי מישהי יפה עם מבט נורא עצוב, ושאני רוצה לצאת איתה. ברחוב שלי גר חייט שהכרתי והבת שלו למדה עם לאה בכיתה, אז פניתי אליה".
"חברה מהכיתה אמרה שיש לה מסיבת יום הולדת ביום שישי ושהיא מזמינה אותי, בעיקר כי יש מישהו מכיתה י"א שרוצה להכיר אותי", ממשיכה לאה. "לא ידעתי מי זה, אבל מתישהו במהלך המסיבה הוא בא והזמין אותי לרקוד, ובסופה ליווה אותי הביתה. התחלנו לצאת, וכמובן שגם היינו מתראים הרבה בביה"ס – גם בהפסקות וגם בזמן שיעורי ההתעמלות שלי, שתמיד נפלו על שיעורי המתמטיקה שלו. ונחשי מי נכשל במתמטיקה ורצו להשאיר אותו כיתה?"
אני יודעת את התשובה. זה החלק האהוב עליי בסיפור.
"זה היה הרבה יותר גרוע מזה", מתקן דורון. "לא רצו להשאיר אותי כיתה, אלא כבר קבעו שאני נשאר, אבל לאה אמרה שהיא לא תצא איתי אם אני נשאר כיתה, אז הצלחתי לשכנע את המורה שאעשה בחינה בקיץ ואם אעבור אותה, אעלה לכיתה י"ב. ישבתי כמו בוק, למדתי ועברתי את הבחינה".
איך ההורים שלכם ראו את הקשר?
"אמא של דורון סיפרה לחברה שהבן שלה יוצא עם רומניה מהמעברה, וזה הגיע לאמא שלי. לרומני ולמעברה הייתה סטיגמה שלילית באותה תקופה. אני זוכרת למשל ששנה אחרי שעליתי לארץ קיבלתי 'טוב מאוד' בכל המקצועות. המחנכת שלי טענה שלא ייתכן שקיבלתי ציונים כאלה טובים, לקחה אותי למנהל והם בחנו אותי בעל-פה. פגשתי אותה לפני הרבה שנים בפגישת מחזור ואמרתי לה מה אני חושבת עליה".
אני שמחה שאמרת לה.
"אני הייתי הבת של העוזרת, כי אמא שלי עבדה בניקיון וגם ניקתה בתים של ילדים מהכיתה שלי. באופן כללי, זה לא היה קל להיות עולה חדש בארץ. עם קום המדינה, המסה הגדולה של העולים הגיעו גלותיים וזרים, והאוכלוסייה התקשתה לקבל אותם, במיוחד במקרה של ניצולי שואה כמו ההורים שלי. ניצולי השואה שהגיעו לארץ הסתובבו עם ראש באדמה, כי אמרו להם 'איך יכול להיות שהלכתם כצאן לטבח?'. לכן הם לא דיברו ולא סיפרו סיפורים, והילדים שלהם התביישו להגיד שההורים שלהם ניצולי שואה".
דורון, הסטיגמות האלה הפריעו לך?
"בכלל לא שמתי לב לדברים האלה. אני זוכר את הפעם הראשונה שבאתי אליה הביתה. אני הרי הגעתי מבית גדול ומסודר, והיא גרה בצריף במעברה. הסתכלתי מסביב די המום מכמה שהמקום היה קטן, אבל האמת שזה פשוט לא עניין אותי. עניין אותי יותר לצלם אותה. היא הייתה ארוכה ורזה ונראתה מיליון דולר. יש לי עדיין כמה תמונות יפהפיות שלה שצילמתי אותה אז".
כמה שנים יצאתם עד שהתחתנתם?
"חמש שנים", עונה לאה. "אחרי התיכון הלכתי ללמוד באוניברסיטה כעתודאית. גרתי בדירה שכורה עם שלוש שותפות, כל שתיים חלקו חדר. דורון היה אז בקבע והיה עובר אצלי בימי חמישי בדרך הביתה. באותה תקופה עשיתי בייביסיטר ושיעורים פרטיים כדי לממן את שכר הלימוד ושכר הדירה, אבל כסף לאוכל לא נשאר לי. ביקרתי את ההורים בסופי השבוע, ובכל יום ראשון חזרתי מהם עם חמש קציצות, חמש ביצים וחצי כיכר לחם. ככה החזקתי מעמד. ובכל יום חמישי, כשדורון עבר אצלי, הוא קיבל קציצה. הוא לא ידע כמובן שזה מוקצב, כך שאני באותו היום לא אכלתי. רק אחרי שדורון השתחרר מקבע, התחתנו וגרנו ביחד".
לא סיפרתם לי מעולם על הצעת הנישואים. היה מרגש?
"היה מאוד רומנטי. שנה אחרי שאחיו הגדול של דורון התחתן אמרתי לדורון שאנחנו מתחתנים או נפרדים. המצב היה בלתי נסבל כי לא היה לנו איפה להיות. זה לא היה מקובל לגור ביחד לפני החתונה, כך שלא הייתה אופציה לשכור דירה יחד. דורון השיב לי שנפרדים. למחרת הייתי בשיעור פרטי אצל מישהי בבלוק השכן. אמא שלה אמרה פתאום שאנחנו חייבות לסיים עכשיו את השיעור, כי החבר שלי מחכה לי למטה. אז אמרתי 'שיחכה'. כשסיימתי את השיעור וירדתי, הוא אמר 'או-קיי, מתחתנים. בבקשה, זאת הצעת הנישואים'".
עכשיו אני נזכרת שסיפרתם לי פעם, והעדפתי להדחיק.
"עשיתי חושבים ואמרתי 'מציאה כזו אני אמצא עוד פעם?'", מודה דורון ומחייך. "מהחתונה נסענו יחד לדירה השכורה החדשה שלנו לגור ביחד. החיים לא היו פשוטים כי שנינו היינו סטודנטים ונלחמנו בשביל לשרוד. למדנו, עבדנו והתרוצצנו כדי לחפש עוד עבודה, ולא היה הרבה זמן למשהו מעבר לזה. ניהלנו ספר חשבונות שבו רשמנו בדקדקנות כל לירה שנכנסה ויצאה".
"דורון נרשם לתואר בכלכלה", מוסיפה לאה. "שאלתי את אחיו מה זה כלכלה, והוא השיב שזה לא בשביל בנות. אז כמובן שמיד נרשמתי גם אני ללימודים".
עד כמה אתם דומים או שונים האחד מהשני?
"אנחנו ממש שונים", עונה לאה. "אני שאפתנית עם חלומות ויש לי כל הזמן רעיונות מה עוד אפשר לעשות וללמוד. אני תמיד בדרך לאנשהו ומחפשת לאן עוד ללכת, כי מבחינתי השמיים הם הגבול. דורון הוא היציב. מבחינתו, תנו לו להיות איפה שהוא, איפה שטוב לו. מצד אחד, זה טוב כי יש אחד שרואה הזדמנויות ומושך קדימה לכל מיני דברים, חלקם משוגעים, וגם דורון מוכן להודות שלא היה לו רגע אחד משעמם איתי. אבל זה גם טוב שיש מישהו ריאליסט שמבקש לבחון גם את המינוסים ולא רק את הפלוסים.
"בצד השלילי, כשאת רוצה משהו ויודעת שאת יכולה להגיע לשם, הצד השני עלול לשים לך מקלות בגלגלים. כמו עם המלגה שקיבלתי לאוניברסיטת פרינסטון, ודורון לא הסכים שנסע. זאת תחושה שמקצצים לך את הכנפיים כשאת רוצה לעוף, ואז אין לך למה לחלום".
"זה עניין של בגרות. מתישהו אתה מגיע לזה", מסביר דורון. "הרי לאה ואני היינו ילדים כשהכרנו. לדעתי זה מאפיין של התקופה. לאנשים לא היה ניסיון של שנים, קודם כל לחיות בעצמם, לגדול ולהתבגר ורק אז להתחתן. במקום זה הם גדלו ביחד. אני הייתי ממש ילד והתבגרנו יחד עם השנים. כמובן שהיא התבגרה מהר ולי לקח יותר זמן", הוא צוחק.
כשמתבגרים ביחד כל אחד יכול להתפתח למקומות קצת שונים. ומה אז עושים?
"השאלה היא אם כל אחד יכול לפרגן לשני", משיבה לאה. "כשהתקדמתי באוניברסיטה מסטודנטית ועד למרצה בפקולטה למנהל עסקים, דורון פרגן. לא שהוא היה יכול לעשות משהו נגד זה, כמובן", היא מוסיפה משועשעת.
"האמת שזה לא הפריע לי בכלל שהיא למדה והתפתחה", מאשר דורון. "לא חשבתי שעומד להיות בינינו הבדל כתוצאה מכך". "עד עניין לימודי הרפואה", מדגישה לאה. "כשבאתי אליו בגיל 35 ואמרתי שאני רוצה להתחיל ללמוד רפואה, הוא התנגד".
"זה נבע מהחשש איך היא תוכל ללמוד כשיש לנו שני ילדים", מסביר דורון. "כבעל עסק, יצאתי לעבודה כל יום בחמש בבוקר וחזרתי מאוחר בערב, כך שאני לא יכול לעזור. בסוף היא אמרה: 'האם אי פעם הייתה לי איזושהי בעיה? יהיה בסדר גמור. אני מתחייבת שהילדים לא ייפגעו, אין לך מה לדאוג לגבי העניין הזה'. אז בסוף היא עשתה מה שהיא רצתה - גם לימודים וגם עבודה וגם ילדים, וכמובן שהכל היה בסדר גמור".
אני יכולה להעיד על כך שהכל היה בסדר גמור, ויותר מכך. איך אתם מצליחים לגשר על ההבדלים והרצונות השונים?
"אם אתה עיקש בדעתך והיא בדעתה, לעולם לא תסתדרו כי או שכל הזמן תהיו במריבה, או שכל הזמן תוותר ולא תרגיש עם זה טוב. האפשרות הנוספת היא לומר, 'אני אעשה את שלי ואת את שלך', ונגמר כל הסיפור. לא צריך להרגיש שוויתרת על משהו".
"צריך מרחב מחייה ועניין. אם לכל אחד יש משהו שמעניין אותו, אז הכל אפשרי", מוסיפה לאה.
"לא ראינו את השוני בינינו כשהיינו צעירים. וכשהוא התגלה, הכי קל היה להגיד מספיק וזהו, אבל להילחם על משהו זה יותר קשה. הוא אוהב את הקרקע ואני אוהבת בניינים. זה מה יש, וזה לא ישתנה כבר. הרי אנחנו שני אנשים שונים ולא אותו בן אדם, אבל למדנו לחיות עם זה. לכל אחד יש מודעות מיהו השני, וגם קבלה שלו כפי שהוא".
