יום שישי בערב והוא מרגיש לי מרוחק, אחר. היינו אמורים להיות בדרך לארוחת ערב אצל חברה עכשיו, אבל אני מבינה ממנו שהוא לא כל כך בקטע. אני שואלת אותו מה קורה, מנסה לדובב אותו, אבל הוא לא עונה, וניכר שהוא עושה הכול כדי להתחמק מהשאלות שלי.
אני עוזבת אותו והולכת למטבח כדי להכין חביתה, שולחת אליו מדי פעם מבטים כדי לראות אם השתנתה האווירה וכבר אפשר להתפייס, אבל הוא רק מביט בי בפרצוף עצוב ולא אומר מילה. "בבקשה תגיד לי מה קורה?" אני מפצירה בו אחרי דקות נוספות של שתיקה. "מה פשר הפרצופים האלה?"
"אני לא יכול יותר", הוא עונה לבסוף, ושנינו שותקים בעצב.
הוא לא צריך להסביר יותר כי כבר ברור לי למה הוא מתכוון. תמיד ידעתי שהוא לא יהיה מסוגל להגיד בקול רם את המילים "אני רוצה להיפרד", אז אין לי שום רצון להילחם בו. אחרי הכול, זה הגבר שלי שאומר לי שהוא לא יכול, האיש השקט שאני מכירה כל כך טוב כבר עשר שנים, זה שרק לעיתים נדירות מעז לבקש משהו לעצמו. אתם יודעים, גם כשהוא התחיל איתי בפעם הראשונה, לקחה לו חצי שעה עד שהעז להגיד את המילים "אני רוצה אותך".
"אני מבינה", אני אומרת לבסוף. הגוף שלי רועד והדמעות זולגות, אך בתוכי אני שומעת קול פנימי שאומר לי שמה שלא יקרה, אני אהיה בסדר. "מה אתה רוצה לעשות עכשיו?" אני שואלת בעדינות. "נראה לי שכדאי שאני אלך".
אני בסדר. זה קשה, אבל אני בסדר
הוא לא הלך מיד, דיברנו עוד ובכינו, התחבקנו ונישקתי אותו, אמרנו שנדבר שוב עוד יומיים ונראה מה עושים, אבל היה ברור לשנינו שזה הסוף. אנחנו הולכים סביב הפרידה הזאת כבר די הרבה זמן. הוא יגיד שחודשים, אני אעז ואומר שנים.
מה קרה אחר כך? ובכן, שעה אחרי הפרידה כבר היו אצלי חברות שהתחלפו ביניהן במשמרות לא מתואמות, רק כדי שלא אהיה לבד. גם את הלילות הבאים העברתי עם חברות, כשבכל לילה יצאתי עם חברה אחרת. הייתי כל כך עטופה ומוחזקת עד שבאיזשהו שלב כתבתי לאחותי, שביקשה גם היא להיפגש איתי, "מי ידעה שכל מה שהחיים החברתיים שלי היו צריכים זאת פרידה ממש כואבת?"
לא תופתעו לדעת שכולן רצו לשמוע מה קרה. זאת השאלה שחזרה הכי הרבה פעמים, ובאיזשהו שלב הבנתי שקצת כמו נפגעי פוסט-טראומה, אני מספרת את אותו סיפור שוב ושוב בפרטי פרטים – מה היה בינינו בשבועות שקדמו לפרידה, מה היה הטריגר באותו הערב, מה הוא אמר, מה אני אמרתי, איך שנינו בכינו והתחבקנו ואיך לבסוף הוא הלך.
בכיתי כשדיברתי על זה, אבל לא הצטערתי שזה קרה, הרגשתי שזה הדבר הנכון לשנינו, ושאולי משהו מרגש יקרה לי עכשיו. לאט-לאט פיתחתי נרטיב שהתקבע תוך כדי חזרה על הסיפור - "אני בסדר, זה קשה, אבל אני בסדר". התגאיתי בעובדה שהרשיתי להפגין פגיעות בפני אנשים, להודות שקשה לי, שאני עצובה, שאני צריכה שיהיו איתי אנשים.
אם יש משהו שמאפיין אותי בדרך כלל זה שאני חזקה, עמידה אפילו. קשה לי לחשוף רגשות בפני אנשים, אבל בשבועיים הראשונים התפרקתי בפני כל כך הרבה חברות עד שהרגשתי איזו התעלות נפש כזאת כמו שטרם הכרתי. חלק מהחברות בכו איתי, חיבקו אותי, התרגשו בשבילי על ההזדמנות להתחיל מחדש, אפילו קינאו. הרגשתי שאני מתמודדת עם הפרידה הזאת מצוין, שאני באמת ממש בסדר, אבל ידעתי גם שעוד מעט אנשים יחזרו לחיים שלהם ואני אשאר לבד עם האבל שלי.
אני לא כועסת בכלל
אחת החברות הכי טובות שלי, אחות במקצועה ומרצה לסיעוד, הפנתה אותי לקרוא את "מודל האבל של קובלר-רוס", תיאוריה שכבר הכרתי מקומדיות רומנטיות ומשיעורי סוציולוגיה בתיכון. היא אמרה: "כשאני אחרי פרידה, אני פותחת מדי פעם את 'חמשת שלבי האבל של קובלר-רוס', רק כדי לראות באיזה שלב אני נמצאת כרגע. זה מנחם אותי".
חמשת שלבי האבל הם: הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון ולבסוף - קבלה. ה"אני בסדר" של השבועיים הראשונים התברר בתור השלב הראשון בהתמודדות עם האבל. כן, לאבד את האיש שחלקתי איתו 10 שנים מחיי, והייתה לי כוונה מלאה להזדקן לצידו, זה חתיכת אבל.
"אני לא כועסת בכלל", אמרתי לכל מי ששאל אותי איך אני מרגישה נוכח הפרידה הזאת. סיפרתי לעצמי שהפרידה שלנו מלאת קבלה והשלמה, דוגמה ומופת להיפרדות בקטע טוב. "אנחנו עדיין אוהבים", חזרתי על הקלישאה, "אבל מבינים שכל אחד צריך להיות עם עצמו".
האמת היא שבימים האלה הרגשתי בעיקר הקלה. בחודשים שקדמו לפרידה הסתובבתי עם תחושה שאני צריכה לצמצם את עצמי, והתקשיתי בכך מאוד. הרגשתי שמצופה ממני להיות פחות כעסנית, פחות מינית, לתת לו יותר מקום לבטא את הרגשות שלו, להיזהר מדברים שיוצאים לי מהפה כדי לא לפגוע חלילה. כאילו עליי להיות סוכרייה מתוקה, רגועה ונטולת דרישות בכל פעם שאנחנו יחד.
או כמו שאמרתי לו מספר ימים אחרי שנפרדנו, "גם אני חשבתי על פרידה, כמעט כל יום, אבל לא היה לי אומץ לעשות את הצעד הזה. לא יכולתי לשאת את המחשבה שכל החיים שלי יתפרקו. חששתי מהיום שבו ניאלץ להפריד את הבית מהאולפן, או נפסיק לעשות מוזיקה יחד". אין לי ספק שאם הוא לא היה אומר את המשפט ההוא, היינו פשוט ממשיכים ומתפשרים. הרבה זוגות עושים את זה, לא?
יש כעס, אפילו זעם, אבל אין אשמים
השלב השני בתהליך, הכעס, הגיע חודש אחרי הפרידה. פתאום הבנתי שאני מסתובבת עם גוש של טינה בגרון, מהסוג שמאפשר לי להחליף את העצב בזעם. נזכרתי בפגיעה חמורה שחוויתי ממנו בחודשים האחרונים לזוגיות, פגיעה שמקורה בדברים קשים שנאמרו עליי מאחורי הגב. בזמן אמת הדחקתי הכול, כנראה כדי להציל את מה שנשאר מהקשר. הפעם החלטתי לספר לו.
חברות ייעצו לי לשמור את זה לעצמי, אבל מכיוון שהשיחות בינינו מאז הפרידה היו חיוביות בסך הכול, ואחרי התייעצות נוספת עם הפסיכולוגית, החלטתי לאוורר את הכעס ולספר לו שנפגעתי ממנו. "היית צריך להגן עליי", אמרתי לו. "היית צריך להגיד למי שאמר לך עליי דברים קשים, שאתה לא מוכן שידברו עליי ככה". רציתי לכעוס, באמת, אבל לא הצלחתי.
השיחה הייתה ממש טובה, מלאה בחמלה וטוב לב מצידו. הוא התנצל ואמר שאני צודקת ושהוא לא רוצה שיישאר לי טעם מר מהזוגיות שלנו, ואז בכינו עוד קצת. הבנתי שעד כמה שבא לי לכעוס ולשרוף עם הזעם שלי את כל הכאב והעצב שאני מרגישה, במקרה הזה אין באמת אשמים. שנינו סבלנו בתקופה שלפני הפרידה, ולא הצלחנו להגן זה על זה. "לא הגנתי עלייך כי גם לא הצלחתי להגן על עצמי", הוא אמר במשפט שנדמה כי סיכם את הכול. משפט שגם עכשיו, כשאני כותבת את הטור הזה, ממלא אותי באהבה אליו.
אגב, כמו שחברותיי לא רצו שאספר לו שנעלבתי, כך הן ביקשו שוב שוב שאפסיק לדבר איתו. "את בטוחה שזה עושה לך טוב?" הן שאלו, והתשובה היא לא, זה לא עושה לאף אחד מאיתנו טוב, אבל לכו תנתקו קשר מהחבר הכי טוב שלכן בעשור האחרון. "לא כדאי שתתנתקו לתקופה ורק אחר כך תראו אם מתאים לכם לחזור לקשר?" הציעה חברה אחרת. השלישית שאלה אם אני חושבת שנחזור, דבר שהביא אותי לשלב השלישי בסדרת האבל – למיקוח.
לא, אני לא חושבת שנחזור. אני גם לא חושבת שנכון שנחזור. אבל בלילה אחד של חולשה, ואחרי שחוויתי סוג של התקף חרדה, הייתי משוכנעת שזה הרעיון הכי טוב בעולם, ושלא כמנהגי התקשרתי אליו וניסיתי לשכנע אותו שהוא חייב לחשוב על זה שוב. בבכי היסטרי הסברתי לו שאני מוכנה להתפשר על זוגיות לא מספקת, רק כדי לא לאבד אותו.
"אני אוהב אותך אבל זה לא מתאים", הוא אמר.
"נכון, אתה צודק. אבל הייתי צריכה לשמוע את זה כדי להמשיך הלאה".
"אולי עוד שנה או שנתיים, כששנינו כבר נהיה במקום אחר...".
"אולי".
האם ככה ייראו החיים שלי?
השיחה הזאת זרקה אותי הישר למלתעות השלב הרביעי – לדיכאון. "שלב זה מתאפיין בתחושת אובדן חזקה, מחשבות עגומות על העתיד, רגשות אשמה, בושה, כישלון והחמצה", נכתב במאמר. זין עלייך, אליזבת קובלר-רוס. אם אני אשמע עוד אדם אחד אומר את המשפט, "לתת מקום לעצב" - אני אתפוצץ!
מה שמפחיד אותי בשלב הדיכאון הוא ההרגשה המוכרת. סבלתי בעבר מדיכאון שהוביל לקשיי תפקוד, ולמזלי, זה רחוק מאוד ממה שאני חווה כרגע. לא לקחתי שנייה לשכב במיטה עם גלידה ונטפליקס. הדיכאון שאני חווה כרגע הוא דיכאון בתפקוד גבוה – אני מלהטטת בין חמש עד שבע עבודות פרילאנס, בכל זמן נתון, מוציאה אלבום שני שאני עושה לו יחסי ציבור וניהול לגמר לבד, וברקע אני מנסה בכל כוחי לקיים חיי חברה עשירים, לעשות ספורט וללמוד שפה באפליקציה.
הייתי רוצה לקחת זמן כדי להתאבל על הפרידה, אבל אין לי כרגע. במקום זה אני מוצאת את עצמי ממררת בבכי במקומות לא צפויים. בכיתי כבר באוטובוס, בתור בסופר, תוך כדי רכיבה על אופניים, בים, בבר, במיטה, בחדר האמנים רגע אחרי שירדתי מהבמה, ביום הולדת של חברה, במקלחת, ליד הכיור עם ידיים מלאות בסבון. האם ככה ייראו החיים שלי? אישה עצובה וממורמרת שהחיים קשים לה, שהכול גדול עליה ושכל זיכרון מהעבר מכאיב לה?
החיים שלי היו כל כך הרבה יותר קלים ונוחים כשהיה לי שותף. לבד הכול קשה, כל מכשול נראה כמו בור, שאין לי מושג אם אי פעם אצליח לטפס ממנו, כל תקלה במחשב גוררת התקף בכי בלתי נשלט, כל סתימה בשירותים או רעש מהשכנים גורמת למחשבות על לעזוב הכול ולעבור מחר לחו"ל. אני בלחץ כל הזמן, אני ממהרת לכל מקום, אני חווה עצב שלא הכרתי בחיים. בקיצור, אין אותי.
אני נאחזת מאוד חזק בחברות, בספרים, בפודקאסטים מצחיקים, במוזיקה שלי. אין יום שאני לא אומרת לעצמי: איזה מזל שיש לי את המוזיקה, שנותנת לי סיבה לקום בבוקר. לכתוב שיר, להקליט שיר למישהו אחר, להופיע, להוציא מוזיקה חדשה. אני באמת מאמינה שזה מה שיעביר אותי את תהומות הדיכאון שאני נמצאת בהם כרגע. קובלר-רוס המעצבנת אומרת שחייבים לעבור דרך התהומות האלה כדי לבנות משהו חדש.
בינתיים, אני מחכה לשלב החמישי – לקבלה הנכספת. אני מקווה שבקרוב אוכל פשוט להיזכר, אולי עם חיוך קטן של עצב, בחלקים היפים של הקשר שהיו הרוב המוחלט. איך כשהיינו בני 25 נסענו לנו בסיטרואן הירוקה והחבוטה שלו באמצע החורף, עטופים בשמיכות ובכפפות כי החימום לא עבד. או בשיר שהוא הקליט לי ליום הולדתי ה-29, שיר שתמיד הרגשתי שלא הקשבתי לו מספיק כי בכל פעם שהוא התנגן, רק בכיתי בהיסטריה. אני חושבת על כל ההופעות השוות שהיינו בהן יחד בברלין ובלונדון, בפראג ובתל אביב, של להקות שרק אנחנו מכירים. חיים שלמים חלקנו יחד, ועכשיו אני צריכה להבין איך לייצר זיכרונות חדשים בלעדיו.
