נשים עם פנים ארוכות במסדרונות בית החולים אלישע. המשפט הזה חוזר כמו מנטרה בראשי. אני חושבת אולי לכתוב על זה שיר, על הכמיהה והכוח שלהן. כמה כוח יש לנשים האלו. הן לא מחייכות, בקושי מדברות, משתדלות להחזיק חזק בפנים את כל הרגשות. שחלילה לא יברח רסיס של הבעה שימוטט את החומה שבנינו.
אני נעה באי-נוחות במושב הפלסטיק הירוק. השעה מוקדמת בבוקר והשלפוחית שלי מלאה. אלו ההוראות. בהמשך כבר אלמד לא לשתות בבית. גם ככה יש נסיעה מנהריה עד לבית החולים, וההמתנה אורכת זמן. אבל זו הפעם הראשונה.
לפני שלושה ימים הגעתי לשאיבת ביציות. היו לי חמישה זקיקים בשחלות, אסטרדיול גבוה בדם ותקווה בלב. בחדר מרובה מיטות ווילונות הורדתי את בגדיי, לבשתי חלוק בית חולים כחלחל, עטיתי שקיות דמויות ערדליים על רגליי וזכיתי בצמיד בית חולים מהודר על זרועי.
חיים, אישי, יקירי, בעלי ואלוף נעוריי, יושב לצדי, חושש. אני רואה עליו את הלחץ ואת הניסיון להיות חזק בשבילי. הוא זורק בדיחות, ומנסה בציניות האופיינית לו להקליל את המתח. האלוף מקבל שקית חומה שבתוכה כוסית פלסטיק, והולך "להפקיד". הוא חוזר אחרי דקות ארוכות מזועזע מהתנאים.
בדמיוננו הכל נראה אחרת. עשרות סרטים הוליוודיים בנושא מתארים חדרים יפהפיים עם שלל חוברות פורנוגרפיות, וסרטים מאורגנים לפי נושאים ופטישים מיניים. בפועל, מדובר בחדר קטן עם ספה מטונפת ומכשיר די.וי.די שלא עובד, כשבחוץ גברים זרים צועקים לך "גמרת? יש מישהו בפנים?"
כעת בחדר יושבות מספר נשים בחלוקים, לידן ניצבים גברים מבוישים עם שקיות חומות ומבט מושפל. הם לא מעזים להביט האחד לשני בעיניים, בבחינת "שאף אחד לא ידע מה עשיתי שם".
הרופא קורא לי מקצה המסדרון ואני צועדת לעברו. "בהצלחה, גלית", הוא מכריז בקול. חוששת, אני לוחשת לו, "תודה". מעלים אותי על כיסא הניתוח, הרגליים מפושקות. "תרדי עוד עם הטוסיק" הם אומרים ואני מצייתת, תמיד מצייתת לרופאים. המרדים מזריק לי לווריד חומרים, מסיכת החמצן נוחתת עליי מלמעלה, ואני מתחילה להרגיש בנשימה את החומרים הכימיים מעקצצים, את האויר הופך חריף, ואז - כלום.
בערפילי התודעה שלי אני שומעת "שתי ביציות", וחושבת שזאת לא אני כי הרי היו לי חמישה זקיקים. תמימה שכמותי. שוב ישנה, לא יודעת לכמה זמן. הדבר הבא שאני זוכרת זה את חיים מביט בי, מחייך ואומר "התעוררת", והבעת הקלה על פניו.
אני מנסה להתרומם, ומרגישה כאב חד בשיפולי הבטן. במיטה לצדי מישהי בוכה וצועקת מכאבים. הרופא מבשר לה ששאבו לה 14 ביציות, ואפשר לתת לה משהו נגד כאבים. אני לא מצליחה לקום, נשכבת חזרה. יש לי סחרחורת ואני מבינה שזה מההרדמה. גם לחץ הדם עוד נמוך. האח מגיע אליי למיטה ושואל אם אני בסדר.
"כואב לי, אפשר משהו נגד כאבים?"
"אני לא מבין למה כואב לך, שאבו ממך רק שתי ביציות, אבל אני אביא לך אופטלגין".
אגרוף בבטן.
אם כך, זה נכון, זה לא היה חלום. אני שהצלחתי בכל מבחן, שהובלתי עד להצלחה כל פרויקט, התלמידה המצטיינת והעובדת העוד יותר מצטיינת, נכשלתי בלייצר מספיק ביציות, בעוד שהצעירה במיטה לידי נשמעת כמו בית חרושת לייצור תינוקות.
הוא חוזר, הפרופסור, ובחיוך מרגיע הוא מסביר לי ששתי ביציות טובות נשאבו, ושעליי לחזור הביתה לנוח. מחר הוא יתקשר להגיד אם התחוללה הפריה, ואם נזכה לשוב לבית החולים בעוד שלושה ימים להחזרת עוברים. "תנסי להירגע ולנוח", הוא מציע, וביני לביני אני חושבת שזה צריך להפוך לסלוגן הרשמי של טיפולי פוריות. אבל איך אני אירגע? חוזרת הביתה כשהראש מוטרד בשאלה האם תתרחש או לא תתרחש הפריה, ואין לי שום דרך להשפיע על התוצאה.
בבוקר הרופא שלי מתקשר ומודיע שהתחוללה הפריה ושיש עובר אחד. אני וחיים מתלהבים. בבית החולים שוכן כרגע תוצר משולב של החומר הגנטי שלי והחומר הגנטי שלו. יצירה חדשה לחלוטין. פוטנציאל לעולם שלם, מיקרו-ברייה. בפעם הראשונה מזה 17 שנים של זוגיות וניסיונות כושלים, נפתח צוהר לסיכוי.
יומיים אחרי כן אני מתקבלת בחזרה במחלקה. האחיות לא נחמדות יותר מהפעם הקודמת, והכל מאוד קליני ולא אישי. הבעל האלוף לצדי, ושנינו מתרגשים. יש עובר אחד, 8 תאים, ואני שוב מפושקת על הכיסא, רק בהכרה מלאה כשחיים מחזיק את ידי.
הרופא מחדיר מפשק מתכת קר, ואני מתכווצת כשאני נצבטת. "את בורחת, תרדי עם האגן", הוא פוקד ואני נושכת שפתיים ומתקדמת למרות אי-הנוחות והכאב. הרופא מחדיר צינורית ארוכה ובתוכה מצלמה זעירה ועובר, ומעליי עומדת אחות שמורחת לי ג'ל על הבטן ומעבירה את מכשיר האולטרסאונד. העובר מוזרק לרחם וההבנה נוחתת - אני בהריון. גם אם לזמן קצוב, בשבועיים הקרובים עד לבדיקת הבטא (בדיקת דם לגילוי היריון) אני בהריון.
ושוב ההנחיות האלו - להירגע, לנוח, אבל איך אפשר לנוח כשאני כמו קפיץ? לא יכולה להכיל את ההתרגשות בתוכי מחד, ואת החרדה האיומה מאידך. מנסה לא לקוות ולא לחשוב על זה, ולא מצליחה לחשוב על שום דבר חוץ מזה. בשלב הזה גם לא סיפרנו לאף אחד, אז אין עם מי לדבר או סתם לחלוק. סוגרת הכל בתוכי ומנסה שלא להשתגע.
טיפולי הפוריות בארץ נמצאים במגמת עלייה מתמדת. בשנת 2013 דווח על 33 אלף מחזורי טיפול, ב-2015 כבר היו 37 אלף, וב-2018 למעלה מ-40 אלף מחזורים. רק לשם ההשוואה, באירופה הממוצע עומד על 1,500 מחזורים ובארצות הברית כ-500.
שיעור הילודים כתוצאה מהפריות מבחנה בישראל עומד על 7,000 תינוקות בשנה, שהם כ-4.3% מסך הילודה, אבל למרות היקף התופעה והמספרים העצומים, לצערי, מערכת הבריאות לא השכילה להבין את החיבור שבין הגוף לנפש. אף אחד לא מדבר איתנו, האנשים שנמצאים בטיפולים האלה. אף אחד לא מלמד אותנו איך להתמודד עם תחושת הכישלון והחרדה מהציפייה. איש לא מספר מה עושים הטיפולים האלה למערכת הזוגית, וגם על איך מתמודדים ביחד? כי הסבב ההוא, כמו כל החמישה שאחריו, נידון לכישלון.
יום אחד, בזמן שישבתי במכונית שלי, בסוף יום דיונים ארוך בעבודה, התייפחתי והרגשתי איך פניי אט-אט מתארכות, ונזכרתי באותן נשים עם פנים ארוכות במסדרונות בית החולים אלישע.
