"טוב יותר להתעורר לבד ולדעת שאת לבד מאשר להתעורר ליד מישהו ולהרגיש בודדה". ליב אולמן
האדם הוא יצור חברתי מטבעו; אנשים חשים בדידות כאשר ישנו כשל באיכות היחסים החברתיים. להיות לבד, פירושו שאדם איננו נמצא עם אדם אחר. מדובר כאן על הפרדה חברתית אובייקטיבית. הרגשת הבדידות היא התנסות סובייקטיבית, שאפשר לחוותה גם בחברת אנשים אחרים. אנשים יכולים להיות לבד, מבלי להרגיש בדידות, או להרגיש בדידות בחברה הומה.
בספרו של אנטואן דה סנט-אכזופרי, הנסיך הקטן, אומר הנסיך שהוא מרגיש עצמו בודד במדבר ללא בני אדם; ואז עונה לו הנחש שאפשר לחוש בדידות גם בקרב בני האדם. באופן דומה, המשוררת דליה רביקוביץ אמרה שהבדידות הגדולה ביותר שהיא חשה הייתה בחדר אוכל קיבוצי הומה אדם. בדידות, אם כן, קיימת בכל מקום שיש בו יחסים חברתיים. לכן, סביר להניח שימיה כימי קיומו של המין האנושי. כבר בסיפור הבריאה בתנ"ך אמר אלוהים: "לא טוב היות האדם לבדו" - והפתרון לכך היה בריאת האישה.
בדידות מוערכת בדרך כלל באופן שלילי, כי יש בה ניתוק לא רצוני מיחסים חברתיים מרכזיים. לכן אנשים החיים לבד נוטים להרגיש יותר בדידות - אך זה לא בהכרח כך. הפילוסוף מישל דה-מונטן משבח את הבדידות כמאפשרת ידיעה נכוחה של עצמנו: "טוב כי יהיו לו לאדם אישה, ילדים וקניין, אבל חלילה לו מלהתקשר אל הללו באופן שכל אושרו יהיה תלוי בהם. חייב האדם לייחד לעצמו חדר-משכית או עליית קיר קטנה, שתהא כולה שלו, ללא דריסת רגל לזולתו, מקום שם יוכל להשליט את חירותו האמיתית, מקום אשר יהיה לו למקלט בטוח ומשכן להתבודדותו".
רבים תוהים האם הבדידות היא מגפה חברתית שהתרחבה מאוד בעשורים האחרונים, ואכן רוב החוקרים טוענים שהבדידות גדלה בחברה המודרנית (על אף הכלים הטכנולוגיים המאפשרים התקשרות ויזואלית), אך יש האומרים שאין לטענה זו ביסוס אמפירי.
ישנו גם ויכוח האם הבדידות משתנה עם הגיל, ואם כן אז לאיזה כיוון. בהקשר זה נראה שהממצאים האמפיריים מצביעים על כך שבדידות, כמו תכונות אישיות אחרות, מתפתחת בצורת פעמון הפוך - ישנה ירידה בשיעורה בגיל הילדות ועד גיל ההתבגרות, ומגיל זה ועד גיל מבוגר (בערך בתחילת השבעים) רמת הבדידות נשארת יציבה למדי, כאשר מאמצע שנות השבעים ואילך ישנה לעיתים קרובות עלייה בשיעור הבדידות.
הנזק שבבדידות
"הבדידות וההרגשה שאתה לא רצוי היא העוני הנורא ביותר". האם תרזה
אין ויכוח על כך שבדידות היא בעיה חברתית ממדרגה ראשונה הגורמת לנזקים לבריאות הנפשית והפיזית שלנו. מחקרים מראים שבדידות מגדילה משמעותית את הסיכוי למוות מוקדם: היא קטלנית יותר מהשמנת יתר, והסיכון הבריאותי שבה משתווה לסיכון שבעישון, אלכוהוליזם והיעדר פעילות גופנית.
בהשוואה לאנשים שאינם בודדים, לאנשים הבודדים יש יותר בעיות לב, ורמת לחץ הדם שלהם גבוהה יותר. אנשים אלו פחות שמחים, פחות מרוצים, יותר פסימיים ונוטים לדיכאונות; רמת העוינות הבינאישית שלהם גבוהה יותר, ושנתם פחות רגועה.
אך כמו רגשות שליליים רבים אחרים, גם הבדידות היא בעלת ערך חיובי כל עוד היא קצרת מועד, או נעשית מרצון; במקרה כזה הבדידות מאפשרת השוואה עם יחסים חברתיים רצויים ומעלה את ערכם. ואכן, לעיתים אנו מבקשים להיות לבד. אך כאשר הבידוד מתמשך זמן רב, הרי הוא עלול לחולל תחושת ריקנות, ולהפוך להיות קשה מנשוא. מימוש עצמי ואושר דורשים סביבה חברתית תומכת, אך גם יכולת להתנתק מעת לעת מסביבה זו.
בדידות ברשת
"על-פי רוב, אני מרגישה הכי בודדה לאחר יום שלם שבו אני מצ'טטת ומשוחחת עם אנשים. אני לא חושבת שאני היחידה שמרגישה זאת". אישה המרבה לגלוש ברשת
האינטרנט והרשתות החברתיות יוצרים קשר מהיר ושטחי בין האנשים, ובכך מפחיתים משמעותית את האפשרות למערכות יחסים עמוקות וארוכות טווח. שלא במפתיע, הדבר מעצים את בעיית הבדידות – הרי בדידות אינה נוצרת מהיעדר קשרים, אלא מהיעדר קשרים חברתיים משמעותיים.
ויליאם דרשייביץ מבקר את מושג הידידות הנוכחי הרחב, כפי שהוא נתפס בידי משתמשי פייסבוק, שם יכולים להיות לאדם אלפי "ידידים". לטענתו, ברגע שאנחנו מתיידדים עם כולם, אנחנו שוכחים מהי ידידות אמיתית. דרשייביץ טוען כי בעבר נתפסה ידידות כמצרך נדיר, יקר וקשה להשגה. ידיד אמיתי שונה לחלוטין מהידידים השטחיים והמזויפים שניתן למצוא ברשתות החברתיות.
עם זאת, מושג הידידות השתנה ממערכת יחסים עמוקה, ממשהו שאנשים חולקים זה עם זה, להתנסות שטחית שאנשים מאמצים בבדידות האלקטרונית שלהם. במובלעות הדיגיטליות הללו הפסקנו לחשוב על אנשים אחרים כבעלי ייחוד אישי, והפכנו אותם להמון שבתוכו אין להבחין בפרטים. זאת הסיבה שככל שאנחנו מכירים אנשים רבים יותר, כך אנו בודדים יותר. עם זאת, ניתן לקיים קשרים וירטואליים שטחיים רבים, שכן הם אינם דורשים השקעת משאבים רבה.
פן מטריד נוסף בקיומנו האינטרנטי, שעליו מצביע דרשייביץ, הוא המידה שבה אנשים מוכנים, ואפילו להוטים, לנהל את חייהם הפרטיים בציבור. ערכה של ידידות נמצא בעיקר בייחודיות של מערכת היחסים – ורשתות חברתיות כמו פייסבוק חסרות ייחודיות זו. דרשייביץ מודה כי יש לפייסבוק יתרונות ביצירת קשרים בין אנשים, בעיקר ידידים מן העבר שהקשר עימם אבד, אבל טוען כי הדבר נעשה במחיר של השטחת הזהות לכדי מידע על פרטים פשוטים.
ידידות נבנית באמצעות השקעת משאבים המוגבלים מעצם מהותם: זמן ואנרגיה. למשל, השקעה בפעילויות משותפות והקשבה לסיפוריהם של ידידים, לתקוות, לאמונות, להנאות ולצרות שלהם. איך תוכלו לעשות זאת כשיש לכם 500 או 5,000 חברים? חברות אינטימית דורשת סבלנות, מסירות, רגישות, עדינות ומעל לכול – זמן. לדברי דרשייביץ, הענקנו את ליבנו למכונות, וכעת אנחנו הופכים בעצמנו למכונות.
האם הרשת העצימה את הבדידות? זהו נושא מורכב, שלגביו ישנם ממצאים סותרים. הרשת יכולה לסייע לרבים לבנות ולקיים חיים חברתיים, וזה נכון בעיקר במקרים של קשישים, אנשים בעלי מגבלות גופניות שונות ואנשים שמשתייכים לקבוצות הסובלות מסטיגמה חברתית שלילית.
ההשפעות ארוכות הטווח של פייסבוק על ידידות ועל בדידות עדיין לא ברורות, אם כי מרבית התקשורת הנעשית באמצעות רשתות חברתיות נראית שטחית, כי החברים נאספים שם כאילו היו בולים. ההיבט המרכזי בהתנהלות שלנו הוא להבין איך להשתמש ברשת כתוספת להתנסויות שלנו מחוץ לרשת, ולא כתחליף לאינטראקציות חברתיות גשמיות.
אהבה ובידוד בעת קורונה
שינויים מהירים הם הביטוי המובהק של החברה המודרנית חסרת המנוח וקלת הדעת, המבוססת על צריכת יתר וייצור מופרז של חפצים חד-פעמיים. אנחנו מכורים לחידושים/ריגושים/סיפוקים מהירים המציפים את חיינו. מה גם שבחברתנו הנוכחית, ישנה השפעה רבה יותר לאירועים שטחיים חולפים, מאשר למאורעות מכוננים מתמשכים.
השתייכות למסגרת יחסים משמעותית העומדת ביסוד ההתמודדות עם הבדידות, מבטיחה שלא נישאר לבד. גם האמירה, "צרת רבים, חצי נחמה", מבטאת לא רק שמחה לאיד על צרת האחרים, אלא יותר מכך את חשיבות ההשתייכות החברתית להפחתת הצער.
עזרה הדדית והתגייסות למען הזולת במצבי משבר, כמו שאנו רואים היום בחברה הישראלית, נובעות בין היתר מהרגשת שייכות למסגרת אנושית שאיתה אנו מזדהים ושהיא מקור תמיכה עבורנו. השתייכות למולדת, לעיר המגורים, למשפחה או לקבוצת ידידים, הן בעלות ערך רב בפריחה האישית.
מערכת יחסים משמעותית מעניקה יציבות לחיינו ומחזקת את משקל ההיבטים ארוכי הטווח. זה נכון במיוחד בתקופות משבר, כמו זו של מגפת הקורונה, שבהן שאלות קיומיות תופסות את מקום ההיבטים השטחיים יותר של החיים. כאשר אנו מבודדים מאנשים אחרים ומפעילויות רבות במסגרת המרוץ לחיים, אנו יכולים להסתכל על חיינו באופן כולל ועמוק יותר. סדרי העדיפות האישיים, החברתיים והלאומיים עשויים להשתנות לאור המשקל המשמעותי יותר לעומק ולזמן הארוך. איכות חייבת לקבל משקל גדול יותר מכמות.
מגפת הקורונה יכולה גם לאפשר הערכה מחודשת של היחסים הרומנטיים שלנו. ידוע, למשל, שטיולי הצעירים לחו"ל הם מדד טוב לאיכות היחסים שלהם. כאשר זוגות מצויים 24/7 יחדיו, הרי, כמו בזמנים מאתגרים אחרים, המגרעות והיתרונות של כל אחד מבני הזוג מתחדדים. לכן, לעיתים קרובות, הטיול מסתיים בהחלטה על נישואים או בפרידה.
מגפת הקורונה יכולה לשמש כמדד דומה. הקרבה הפיזית הרבה בין בני הזוג והפחתת משקל הדברים השוליים, יכולה להביא לחיזוק הקשר, למשל דרך הבאת ילד נוסף לעולם, אך גם להחלשת הקשר שיכולה להתבטא בגירושים. משבר יכול לפקוח את עיננו לגבי התנהגותנו הערכית וסדרי העדיפות שלנו, אך המבחן האמיתי שלנו הוא אם אכן נצליח לשמור את השינוי הערכי בהתנהגותנו וסדרי העדיפות שלנו גם בימי שגרה, שבהם השטחי והמידי גוברים לרוב על העמוק והמתמשך.
לסיום, האם נישואים יכולים להביא לבדידות? התשובה היא בהחלט כן. זה קורה כאשר האדם מאבד את ייחודו ופריחתו האישית לטובת הזוגיות. פריחה שכזו מחייבת, כפי שציין דה-מונטן, קיום מרחב אישי שבו האדם יכול גם להיות לבד. היותו לבד, במקרה זה, לא תוביל אותו לבדידות, אלא ימנע אותה.
אהרון בן-זאב הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה. הטקסט מבוסס על ספרו החדש, "אהבה, כמעט כל הסיפור", שיצא בהוצאת ידיעות ספרים/אוניברסיטת חיפה.
