בימים כתיקונם, שרון בסטר (54), גרושה ואם לבן, לא מאשרת אנשים זרים בפייסבוק, אבל כשאלי אברמוביץ (52), גרוש ואבא לשני ילדים, התחיל לעקוב אחריה, משהו בתוכה בכל זאת גרם לה לאשר את ההצעה. "זה היה ממש סתם. אני גרה בחיפה וראיתי שהוא גר בכפר חרוב שבגולן, ולמרות שלא חיפשתי 'חבר לעט', אישרתי אותו". לא הייתה ביניהם תקשורת, אבל בהמשך אלי התחיל לעקוב אחרי שרון גם באינסטגרם. "אני אוהב מאוד לצלם ופתחתי אינסטגרם, אז הוספתי את שרון", הוא מאשר.
"יום אחד אלי הגיב לי לתמונה בצורה מאוד לבבית, מחמיאה ומפרגנת", שרון ממשיכה את תיאור היכרותם הראשוני. "משהו בשפה ובאופן הפנייה שלו היה שונה. הבנתי שזה גבר מסוג אחר. ערכי, של פעם. זה הצליח למשוך את תשומת ליבי, אז עניתי לו והתחיל בינינו פינג-פונג של הודעות קצת יותר מעמיקות. זה קרה שלוש שנים אחרי הפעם ההיא שהוא הציע לי חברות בפייסבוק. הוא סיפר לי שהוא מגיע לפעמים לחיפה, ואמרתי לו שבפעם הבאה שהוא יהיה בסביבה, שירים טלפון ואם אהיה פנויה, ניפגש לקפה".
שרון מציינת שהיא לא התכוונה להצעה שלה ברצינות. "חשבתי לעצמי, מה פתאום אני נותנת צ'אנס למישהו שנמצא במרחק שלוש וחצי שעות נסיעה ממני", אבל אלי לקח את ההזמנה במלוא הרצינות, ובחלוף כמה שבועות הוא שלח לה הודעה והודיע שבכוונתו לנסוע לחיפה. "אמרתי לעצמי, אוי ואבוי! מה אני אעשה עכשיו? ועניתי לו שלא נעים לי שהוא יגיע במיוחד, כי בדרך כלל אני לא מקציבה יותר משעה לדייט ראשון. אלי ענה לי שגם אם אחרי עשר דקות אני אגיד לו שזה לא 'זה', אז לא יקרה כלום, ושלא אעשה בשבילו את החישובים".
"אמרתי לעצמי, אוי ואבוי! מה אני אעשה עכשיו? ועניתי לו שלא נעים לי שהוא יגיע במיוחד, כי בדרך כלל אני לא מקציבה יותר משעה לדייט ראשון"
אלי, מה חשבת?
"מראש לקחתי בחשבון שאני הולך להכיר מישהי מאוד מעניינת ואיכותית, ולא חשבתי בהכרח על זוגיות. קיוויתי שאולי ארוויח חברה".
שרון: "גלגלתי את הרעיון במשך שבוע–שבועיים, ואז אמרתי לאלי שאני לא יודעת עליו כלום, ושבדרך כלל אני בודקת מי החברים המשותפים ועושה איתם תחקיר מקדים, אבל בקושי היו לנו חברים משותפים. הייתי בטוחה שגם מי שמופיעים כחברים משותפים הם חברי פייסבוק כמוני, אבל אלי אמר שהוא חושב שדווקא יש מישהי ששנינו מכירים".
מי?
"מישהי שהייתה המרצה שלו, ואילו אני התחלתי לעבוד איתה חודש לפני כן. ביקשתי את רשותו לעשות איתה בדיקה, והתקשרתי אליה. היא התרגשה מאוד ושפכה על אלי מחמאות. מצד אחד, זה מאוד הרגיע אותי, ומצד שני נגמרו לי התירוצים וסוף-סוף הסכמתי לפגישה".
נו? איך הייתה הפגישה?
אלי: "הלסת שלי נפלה כשראיתי אותה. שום דבר לא הכין אותי לכך"
שרון: "נפגשנו בנובמבר 2020, בתקופת הקורונה. אלי בא לאסוף אותי, ושנינו הגענו לדייט עם מסכות. אלי הגדיל ומיד שלף את תעודת הזהות שלו".
ברצינות?!
"בלי קשר לחשדנות של שרון, היה לי חשוב שהיא תראה שזה אני ושאני אכן גרוש. שמעתי עד אז מספיק סיפורים בחדשות ומידידות על מתחזים למיניהם, ולא רציתי שיעבור לה צל צילו של ספק".
"הלסת שלי נפלה כשראיתי אותה. שום דבר לא הכין אותי לכך"
"מקומות הבילוי ובתי הקפה היו סגורים אבל פה ושם היו עגלות קפה פתוחות", ממשיכה שרון בתיאור הדייט הראשון שלהם. "קנינו קפה וישבנו על ספסל בטיילת. הסתכלנו על העוברים וקשקשנו. זה היה יום חורפי וגשום ואחרי שעה של ישיבה משותפת על הספסל, הרגשתי נוח ובטוח והצעתי שנעבור לשבת אצלי בבית. כמובן שהמגבלה של 'שעה לדייט' כבר לא הייתה תקפה, והשעה הלכה והתארכה.
"אלי הביא לי גם אריזת שי מהגולן. היא כללה בקבוק יין, שוקולד, דבש מתוצרת מקומית וספר על רמת הגולן. אני לא רגילה למחוות כאלה ולא מכירה מישהו שמביא היום אפילו פרח לדייט הראשון. אמרתי לו שזה מרגיש לי נורא מחייב ולא נעים, ואלי הרגיע אותי שאני לא חייבת לו כלום, ושגם אם אחליט שלא ארצה לראות אותו או לשמוע ממנו יותר, לפחות יהיה לי זיכרון נחמד מהבחור מרמת הגולן".
מקסים!
"אני זוכרת שהיה לי קר ואלי השאיל לי ז'קט פליז שהיה לו ברכב. הז'קט נשאר איתי, הסנפתי את הריח שלו ולדעתי בנקודה הזו התאהבתי. הרגשתי שאני מתגעגעת".
יומיים אחרי כן, הם שוב נפגשו. "מרוב געגוע, בשבועיים הראשונים הגעתי פעמיים בשבוע, ואז שרון לקחה צעד אחורה", אלי מוסיף. "הרגשתי שזה נעשה רציני מהר מאוד ונלחצתי, אז עברנו לפורמט יותר מרווח", אומרת שרון. "אמרתי לאלי שזה דווקא חיובי בעיניי שהוא גר רחוק, מפני שמתאים לי להיפגש רק פעם בשבועיים. הייתי בתקופה שלא רציתי להכיר אף אחד. אומנם זיהיתי שאלי הוא משהו מיוחד, אבל עדיין היו לי תמרורי אזהרה".
בחלוף חודש מההיכרות, אלי ושרון החליטו לערוך הדלקת נרות חנוכה יחד עם הילדים של אלי, שהיו אז בני 18 ו-13. "הילדים שלי היו מעורבים מתחילת הקשר. הם ידעו על המפגש הראשון שלי עם שרון, והם מאוד התרגשנו ושמחו בשבילי. לכן כששרון הזמינה להדלקת נרות משותפת, ההתרגשות הייתה מאוד גדולה וכך גם הציפייה".
איך היה המפגש?
שרון: "מאוד מרגש. הבת של אלי מיד חיבקה אותי. הבן אמר שהוא צריך עוד קצת זמן, אבל לא חלפו שתי דקות והוא חזר וחיבק אותי. התאהבתי בהם מיד. גם ההורים שלי הכירו את אלי מאוד מהר. הם ראו שאני לא מגיעה לארוחות שישי פעם אחר פעם, ולא יכולתי שלא לחשוף את הסיבה. כשסיפרתי, אמרתי להם שיש להם שני נכדים חדשים. את פסח כבר חגגנו עם הילדים של אלי אצל הוריי".
"הבת של אלי מיד חיבקה אותי. הבן אמר שהוא צריך עוד קצת זמן, אבל לא חלפו שתי דקות והוא חזר וחיבק אותי. התאהבתי בהם מיד. גם ההורים שלי הכירו את אלי מאוד מהר. אמרתי להם שיש להם שני נכדים חדשים"
אחרי שהילדים הכירו את שרון, הם התחילו להיפגש מדי שבוע. "כשאלי היה בלי הילדים הוא בא אליי וכשהוא היה עם הילדים נסעתי אליהם".
איך הסתדרת עם המרחק?
"זה כל כך מגוחך שעשיתי מזה עניין בהתחלה. הנסיעות הפכו למשהו שמאוד התרגשתי מהן וציפיתי להן. אני נוסעת עם סופי הכלבה שלי, מעמיסה את התיק ואת האוכל של סופי ואנחנו יוצאות לדרך". "בשבילי מרחק זה פונקציה של הרגל", אלי מוסיף, והם מציינים שלפחות כך היה עד התאונה.
התאונה ששינתה את הכול
שנה מאז שהם נפגשו לראשונה, בשלישי לדצמבר, אלי היה אמור להגיע לשרון לכמה ימים. זה היה יום שישי, ושרון בדיוק עמלה על הכנת ארוחה לשניהם, כשהטלפון צלצל ועל הקו היה אלי. "שמעתי אותו ממלמל משהו לא ברור והשיחה התנתקה. מיד הבנתי שמשהו רע קרה. אחרי כמה שניות הוא צלצל שוב. שאלתי מה קרה והוא אמר לי שהוא רצה שאשמע את הבשורה ממנו. הוא עבר תאונה".
אלי: "הבנתי שעברתי תאונה קשה אבל לא ידעתי עד כמה. האדרנלין טס בגוף בצורה חריגה. לא ידעתי מה קורה ורק דאגתי לחפש את הטלפון כדי להודיע לשרון".
"שמעתי המולת אנשים סביבו, הוראות נזרקו לאוויר בצעקה, אמירות כמו – 'תשכיבו אותו! תעשו לו!' הבנתי שמשהו לא טוב קורה שם", שרון ממשיכה לשחזר. "הפרמדיק לקח את השיחה ואמר לי שאוכל לפגוש את אלי בבית החולים. טסתי לשם. הגעתי לפני האמבולנס, ואחרי כמה דקות אלי הגיע על אלונקה, הראש שלו היו מקובע, פניו מלאות דם והבהילו אותו לחדר טראומה. חיכיתי שם שלוש או ארבע שעות, כשכל רגע אני שומעת שמזעיקים רופא אחר לחדר. הייתי בהלם. עמדתי בפינה, ואמרתי לעצמי שזה לא קורה. אחרי כמה שעות, הרופא יצא אליי ואמר שאלי מוסר שהוא מחכה לראות אותי כבר. רק אז חזרתי לנשום".
"חיכיתי שלוש או ארבע שעות, כשכל רגע אני שומעת שמזעיקים רופא אחר לחדר. הייתי בהלם. עמדתי בפינה, ואמרתי לעצמי שזה לא קורה. אחרי כמה שעות, הרופא יצא אליי ואמר שאלי מוסר שהוא מחכה לראות אותי כבר. רק אז חזרתי לנשום"
אלי נפצע פציעה נוראית בראשו. מחדר הטראומה הוא עבר למיון, משם למחלקה כירורגית ולפלסטיקה כירורגית. מאותו הרגע, שרון הייתה איתו כל יום מהבוקר עד הערב. "אני זוכרת את הפעם הראשונה שהחליפו לו תחבושות בראש. זה היה מראה מאוד לא פשוט. כל הזמן דנו מה עושים הלאה, אבל ככל שהתעכבו עם ההחלטה, ראו שהפצע מתחיל להתאחות, והרופאים החליטו לתת לפצע להבריא באופן טבעי. בחלוף כמה ימים, הם הסבירו שאלי יוכל להיות משוחרר הביתה, אבל חשוב שהוא יהיה בהשגחה מלאה".
אלי: "כשעלתה האפשרות לשחרר אותי, תהיתי מי יטפל בי. לא העליתי על דעתי ללכת לשרון, אבל התייעצתי איתה מה לעשות. היא מיד אמרה שברור שאני מגיע אליה. זה היה מאוד מרגש וחימם לי את הלב".
"קיבלתי תדריך מלא בנוגע להחלפת התחבושות ואלי עבר לגור בביתי למשך חודש וחצי, כשכל יומיים אני עושה לו את הטיפול בעצמי", נזכרת שרון. "עברנו ממצב שבו אנחנו נפגשים אחת לשבוע, למצב שאלי גר איתי, כשאני סועדת אותו. זה מאוד קירב בינינו, כמובן. הרגשתי שהחיים שלי נקשרו בו לעד. הכרתי אותו לעומק בעקבות הסיטואציה הזאת, ואם היו לי אי אלו חששות לפני כן, מאז הכול התפוגג. אני לא יכולה לתאר כמה אלי היה מדהים. הוא היה פצוע קשה, עם כאבים איומים שעד היום הוא סובל מהם, ובכל פעם כשהייתי צריכה לחבוש ולשטוף אותו, ראיתי בפנים שלו את הכאב. יחד עם זאת, הוא זה שחיזק והרגיע אותי".
אלי, איך אתה הרגשת?
"מגיל צעיר אני תמיד בשליטה. אני הטיפוס שמרגיע ומכיל אחרים, ומאוד לא רגיל שרואים אותי באופן שהוא כל דבר אחר מצוק איתן. זה היה משהו שהיה עליי להתרגל אליו, שיש לי על מי לסמוך. לא הכרתי את זה. מאוד חששתי להיות נטל, הרי לפני כן נפגשנו פעם בשבוע-שבועיים ופתאום אני מתנחל אצל שרון, ואנחנו לא יודעים לכמה זמן. גם היה לי ברור שהפציעה שלי היא מחזה לא נעים לצפייה, שלא לומר לטיפול. אפילו לא הייתי מסוגל להסתכל על הפציעה שלי, למרות ששירתי ביחידת חילוץ שלוש שנים.
"בפועל, הרגשתי מאוד בבית, יותר משהרגשתי אי פעם אצלי בבית. שרון התנהלה כאילו שהיא חובשת קרבית. הייתה לה עדינות וסבלנות, והיא טיפלה בי במסירות תוך כדי שהיא ממשיכה בשגרת חייה. היא גם זו שעזרה לתקשר את מה שקרה לילדים. פחדתי שכשיסתיים החלק הטיפולי, היא תגיד שהיא מוכנה לשחרר אותי. היום אני מתבייש שבכלל חשבתי ככה. אם עד אז הייתי מאוהב בסולם שבין אפס למאה ברמה של מאה ועשר, ברגע ההוא זה עלה למשהו כמו אלף". "החוק של פעם בשבוע בוטל לחלוטין. אנחנו מתראים היום איך וכמה שמתאפשר", מוסיפה שרון.
"פחדתי שכשיסתיים החלק הטיפולי, היא תגיד שהיא מוכנה לשחרר אותי. היום אני מתבייש שבכלל חשבתי ככה. אם עד אז הייתי מאוהב בסולם שבין אפס למאה - ברמה של מאה ועשר, ברגע ההוא זה עלה למשהו כמו אלף"
אלי, איך התאונה השפיעה עליך?
"זה סיפור לא פשוט ולא קצר. עברתי תאונה מאוד קשה, התנגשו בי מאחור, במפתיע, במהירות גבוהה, בכביש מהיר. רק בדרך נס נשארתי בחיים. אני עדיין סובל מפגיעות גופניות וגם מפוסט-טראומה. עדיין יש לי כאבים נוראיים. אני לא מסוגל לעבוד יותר מחצי יום, ואני ממעט בנסיעות, כך שהיום שרון נושאת בנטל הזה".
איך אתם נהנים ביחד היום?
"אנחנו אוהבים בעיקר להיות האחד עם השני ועם המשפחות שלנו. לטייל, לעשות פיקניקים ועד התאונה גם יצאנו המון להופעות".
מה לגבי מגורים משותפים?
שרון: "אלי הבין מהר מאוד שהוא מוכן לשים לי טבעת ולגור ביחד. אולי זה עוד יקרה, אבל כרגע לנוכח אורח החיים של שנינו, זה קצת פחות מתאים. יחד עם זאת, כדי להרגיע את אלי שאני בעניין שלו, יום אחד הפתעתי אותו ולקחתי אותו לעשות קעקוע זוגי. קעקענו את סימן האינסוף. לאלי יש סימן משולב עם מפתח ושלי משולב במנעול. בעיניי, קעקוע זה הרבה יותר מטבעת. אני לא יכולה להוריד אותו", היא צוחקת.
"כמו שאני טיפלתי באלי וחבשתי את פצעיו, ככה גם הוא ברמה המנטלית חובש את הפצעים שלי"
מה הופך זוגיות לטובה?
אלי: "תמיד אומרים שזוגיות היא משהו שצריך לעבוד עליו, אבל אני מרגיש שזוגיות אינה עבודה. כשיש אהבה כל השאר יכול לבוא לידי פתרון דרך השיח הנכון. מאוד חשוב לא לצפות שהצד השני יזהה שקורה משהו, אלא פשוט לומר אותו. חשוב גם לזכור שכל אחד מגיע עם השריטות שלו מהעבר, דברים שהוא חווה ונצרבו בו, ולבוא לקשר בעיניים פקוחות. מאוד חשוב גם לשמור על איזון בנדנדה הזאת שבה פעם מישהו אחד קצת יותר למעלה ופעם למטה".
"אנחנו באמת אומרים את הכול בפנים, לטוב ולרע, גם כשזה לא נעים", מאשרת שרון. "אנחנו לא מסתירים, מחביאים או מנסים לטייח, אלא מתקשרים באומץ וחווים את האמת כפי שהיא כל הזמן. מבחינתי, אלי הוא הריפוי לכל הפצעים הקודמים שלי והוא אומר זאת גם עליי. אנחנו לא מסתירים אותם, אלא מדברים עליהם ומאפשרים זה לזו להיות היד החובשת, המלטפת והמרפאה. כמו שאני טיפלתי באלי וחבשתי את פצעיו, ככה גם הוא ברמה המנטלית חובש את הפצעים שלי".
"אנחנו שנתיים ביחד", מסכם אלי. "אלה שנתיים של נס, של אהבה שלמה ומופלאה, זוגיות שלא דמיינתי שיכולה להתגשם, חברות עמוקה, משפחתיות, מסירות אמיתית ונדירה, בכל מצב, גם בטוב וגם בקושי".
