שלומי וכרמית בן חיים: "הרגשנו תלושים. כל החיים שלנו התהפכו"
שלומי וכרמית בן חיים מתארים את עצמם כזוג יציב וחזק. הם הכירו במסיבת יום הולדת של חבר משותף, ומתארים אהבה ממבט ראשון. הם נשואים כבר 23 שנה, ומודים שהפינוי הפתאומי מביתם בשלומי למגורים צפופים בבית מלון הביא לאתגרים זוגיים שלא חוו לפני כן.
"יום לפני 7 באוקטובר חזרנו מחופשה משפחתית בטורקיה", נזכרת כרמית. "התלבטתי אם לפרוק את המזוודות או לא, ובסוף החלטתי שאני פורקת. בשבת בבוקר שלומי כהרגלו יצא לריצה. כשהוא חזר עם הקפה, הוא הדליק טלוויזיה בשיא הווליום ואני התעוררתי למציאות של 7 באוקטובר. באינסטינקט מיידי, ארזתי שוב את המזוודות ונסענו להתארח אצל המשפחות שלנו. בהמשך עברנו למלון בחיפה. פתאום גרנו ארבע נפשות בחדר מלון קטן, ולא הייתה פרטיות לאף אחד. הרגשנו תלושים. כל החיים שלנו התהפכו".
מה היה הקושי העיקרי?
"נוצר פער בשגרת החיים. מצד אחד, בעלי המשיך בשגרת עבודה שהפכה לתובענית יותר, עקב הנסיעות הארוכות צפונה, ואילו אני הייתי צריכה להמציא את עצמי מחדש. מאישה שעובדת כל יום, עושה הרקדות ונמצאת תמיד במרכז העניינים, הפכתי להיות בודדה בחדר מלון. הפכתי מכרמית התוססת לכרמית העצבנית, הרוטנת והעצובה, וזה השליך גם על בעלי, שהיה שרוי במתח ותשוש מנסיעות ארוכות, מאזעקות ומחוסר שינה. גם האתגרים שהילדים חוו עם המסגרות והמעבר השליכו על הזוגיות שלנו. בסוף נוצר מצב שכל אחד התעסק בעצמו ובעשייה שלו, עד כדי כך שזה הרחיק בינינו ויצר פירוד".
תסבירי.
"בשלב מסוים החלטתי שאני רוצה לתרום לקהילה. התחלתי להפיק אירועים בהתנדבות לתושבי שלומי, אבל זה גזל ממני המון זמן ואנרגיות, ועל הדרך גם את הפרטיות שלי. אנשים היו ניגשים אליי בלי הפסקה בחדר האוכל או דופקים בדלת, וזה פשוט איבד פרופורציה. שלומי, שתמיד אהב את השקט והפרטיות שלו, סבל מזה מאוד. במיוחד כאב לו לראות שבמקום לקבל תודות, אנשים רק מתלוננים.
"הוא ביקש ממני להוריד פרופיל, ולא הסכמתי כי העשייה החזיקה אותי, וזה גרם להרבה חיכוכים בינינו. שלומי בעצמו, בנוסף לאימונים למרתון, החליט להתנדב בקבוצת עזר לרצים עיוורים והתחיל להשתתף בהמון אירועים, שרובם היו בשבת. ואז יצא שאני נפגעתי, כי הרגשתי שהביחד נגזל מאיתנו. ראיתי משפחות שלמות יושבות יחד במלון בשבת, בזמן שאני הייתי לבד. לא היה לנו טוב: לא כלכלית, לא ביטחונית, לא אישית וגם לא זוגית".
כרמית: "מאישה שעובדת כל יום, עושה הרקדות ונמצאת תמיד במרכז העניינים, הפכתי להיות בודדה בחדר מלון. הפכתי מכרמית התוססת לכרמית העצבנית, הרוטנת והעצובה, וזה השליך גם על בעלי"
המעבר הפך למשבר זוגי?
"קשה לשמור על הבית כשאתה לא בבית", אומר שלומי. "אתה מבין שצריך ליצור מסגרת זוגית ומשפחתית מחדש שכוללת את הפינה שלך והפרטיות שלך, אבל קשה לעשות זאת בבית מלון, במיוחד כשאשתך הופכת לדמות ציבורית. פתאום אתה חולק אותה ואת הזוגיות ואת המשפחתיות שלך עם קהילה שלמה של אנשים זרים. זה משנה את כל הדינמיקה הזוגית".
כרמית: "כל התקופה הזאת היא משבר אחד גדול, שבנוי נדבך על גבי נדבך: אישי, זוגי, משפחתי, מדיני ומה לא. זה אחד השברים הזוגיים הכי גדולים שחווינו, ובין ריב לדאון הייתי צריכה כל הזמן להיות ייצוגית, לחייך ולהגיד 'בוקר טוב', גם כשקשה לי".
איך בכל זאת הצלחתם לפתור את זה?
"המרחק בינינו התעצם מיום ליום, ופחדנו לאבד אחד את השני. הזוגיות היא שמחזיקה את המשפחה, והיא הדבר הכי חשוב. שנינו יודעים את זה, אז למדנו לא לשמור בפנים. כשאחד מאיתנו מרגיש פגוע וחסר תשומת לב, אז במקום להתקפל בפינה ולאגור כעסים, אנחנו משוחחים.
"ממש שאלנו את עצמנו מה כל אחד מוכן להקריב כדי לתקן את הקשר, והחלטנו להוריד פרופיל יחד. אף אחד לא דרש מהשני להפסיק לגמרי עם ההתנדבות שלו, אבל להמשיך במינון נכון, כדי לא לפגוע בתא הזוגי והמשפחתי שלנו. עכשיו אנחנו שמים האחד את השנייה לפני הכול".
שלומי: "נזכרנו שאנחנו החברים הכי טובים, וכשאוהבים אז תומכים זה בזה, ורוצים לראות את בני הזוג מאושרים"
שלומי: "עברנו לפני שלושה חודשים למלון אחר, שהוא מכיל ומאיר פנים, ואז ירדו כל המתח והעצבים והתוקפנות מהסביבה שהיינו בה. יכולנו להתפנות גם לזוגיות שלנו ולחיי המשפחה".
מהו הטיפ הזוגי שלכם?
שלומי: "אני ממליץ לזוגות אחרים לא לאבד תקווה. להילחם על הקשר ולעשות הכול כדי להציל את הזוגיות. הצלחנו להתגבר על מכשולים בהקשבה זה לזו, וניסינו להבין מה השני עובר בימים אלו ואיך כל אחד יכול לתמוך באחר. נזכרנו שאנחנו החברים הכי טובים, וכשאוהבים אז תומכים זה בזה, ורוצים לראות את בני הזוג מאושרים".
עופר וזהבית: "הזוגיות נדחקה למקום האחרון"
"יש פה הקרבה של הבית, המשפחה והזוגיות למען המדינה, כי המשימה האמיתית כרגע היא המלחמה. הזוגיות, שהייתה פעם במקום השני או השלישי בסדר העדיפויות, נדחקה למקום האחרון. למעשה, מאז 7 באוקטובר כל הקלפים נטרפו וכל החיים השתנו", משתף עופר שפירא, שנאלץ לחוות את המלחמה מהצד של המילואימניקים.
עופר וזהבית מלכה שפירא הכירו לפני 15 שנה בכנס מנהלים בעבודה. עבור שניהם זהו קשר בפרק ב'. הם מגדלים ילדים משותפים לצד ילדים מפרק א'. לדבריהם, מאז תחילת המלחמה שניהם 'שמו על הולד' את חייהם למען ההגנה על המולדת, אך כפועל יוצא, הזוגיות נפגעה.
"ב-7 באוקטובר היינו בבית מלון עם המשפחה, כשבשש וחצי בבוקר כבר קיבלתי טלפון. הבנתי שאני חייב להתארגן למילואים", נזכר עופר. "יש לי אח תאום שהוא קצין במילואים וילד גדול שהוא לוחם בגולני, כך שניסיתי להבין איפה הם נמצאים במערך הלחימה. חזרנו הביתה מהמלון, ושעתיים לאחר מכן כבר הייתי בדרך דרומה".
בחודשים הראשונים רק עופר גויס למילואים כמ"פ מפקדה, וזהבית נשארה בבית לבד עם הילדים. היא מספרת שתמיד הכול התחלק ביניהם באופן שווה, אך מרגע שעופר יצא למילואים, כל הנטל נפל על כתפיה. "תמכתי בעופר, אבל אין ספק שמדי פעם גם טיפסתי על הקירות, והוא קיבל ממני שיחות נזיפה של 'או שתגיע מיד הביתה, או שיקרה משהו מאוד לא טוב'. כל הלחץ והתסכול יצאו עליו. בכלל, עם כל העומס, העבודה וארבעה ילדים מתחת לגיל 14, כשאחד בחינוך מיוחד, השני בחרדה ואחת יונקת, לא נשאר לנו מקום לזוגיות, כי גם כשהוא כבר הגיע הביתה מדי פעם, כל הזמן היינו עייפים ומותשים".
עופר: "צריך להבין שזאת תקופה, ובמקום להתנגד לקושי של בן הזוג, פשוט להכיל אותו ולהקשיב. זהו קרב על הבית, תרתי משמע, ואם לא נתרום מעצמנו, יכול להיות שלא יהיה לנו לאן לחזור"
מספר חודשים לתוך המלחמה, גם זהבית גויסה למילואים כקצינה באגף כוח אדם. "בשלב הזה התחלפנו", אומרת זהבית, "ואז עופר היה צריך להיות בבית וכל העומס נפל עליו, אבל הוא תמך ועזר ולא העז להתלונן". זהבית משתפת שההתגייסות למילואים נתנה לה משמעות, שפיצתה על החודשים הקשים שליוו אותה בתחילת המלחמה. "למדנו מאוד להעריך האחד את השנייה, ולמרות שהאינטימיות נפגעה, החברות התחזקה הודות להקרבה ולעולם הערכים הזהה שיש לנו".
עופר: "בסבב השני של המילואים כבר הבנו שזאת תקופה שלא הולכת להשתנות בקרוב, ושעלינו ליצור שגרה זוגית חדשה ואיתה רגעים כיפיים ומחברים, כדי שהזוגיות לא תישחק. מאז אנחנו משתדלים לצאת מדי שבועיים בערך לדייט זוגי. לרגל יום הנישואים נסענו יחד למלון, ואנחנו מתכננים לטוס אחרי המילואים כדי לטייל קצת בחו"ל. צריך להבין שזאת תקופה, ובמקום להתנגד לקושי של בן הזוג, פשוט להכיל אותו ולהקשיב. זהו קרב על הבית, תרתי משמע, ואם לא נתרום מעצמנו, יכול להיות שלא יהיה לנו לאן לחזור".
איציק ונועה בונצל: "מסע זוגי של שכול"
חייהם של איציק ונועה בונצל משוהם לעולם לא ייראו דומה. הגרוע מכול קרה, ובנם עמית נפל בקרב בשכונת שג'אעייה שבעזה. השניים מספרים שהחברות החזקה שמאפיינת את 27 השנים שלהם יחד עוזרת להם להתמודד עם המציאות החדשה, הכואבת.
הם הכירו בחנות גלידה, כשנועה עשתה שירות לאומי בירושלים. בהתחלה הם היו חברים אפלטוניים, ונועה אפילו שידכה לאיציק את החברות שלה. אלא ששבע שנים מאוחר יותר הידידות הפכה לרומנטית. זה קרה אחרי שאיציק שיתף את נועה שהוא מחפש לקנות בית. הוא התלבט איתה היכן לקנות, היא עזרה לו, והשניים החלו להתקרב.
איציק: "בשמחת תורה בבוקר עמדנו לצאת מהבית לבית הכנסת כשעמית, בננו שהיה מפקד בסיירת צנחנים, צלצל אלינו נסער, והזהיר שלא נצא מהבית כי יש מלחמה בדרום. נדב, הבן הגדול שלנו, עלה על מדים ונסע להילחם בטבח שקרה בקיבוצים, כך ששניהם ישר השתתפו בלחימה. במשך שבועות ארוכים לא ידענו מה קורה איתם. לא היה מידע ולא קשר, והטלוויזיה דלקה בלי הפסקה. כל היום חיפשנו פיסות מידע לגבי הילדים שלנו ומה קורה איתם".
איך חוויתם את המתח והחרדה בתוך הזוגיות?
"הזוגיות מתחזקת יותר בתקופה כזאת של חוסר ודאות ופחד, כי כל אחד נשען ותומך בשני, ויש שילוב כוחות שנעשה באופן טבעי. אירוע של שני בנים שנמצאים בקרב וכל היום מנסים לדלות מה קורה איתם הוא לא קל, ועדיין ניסינו לשמור על שגרת חיים זוגית ונורמלית. המשכנו לצאת לאכול בחוץ ולבלות, ובשבתות הזמנו חברים והתארחנו. נאחזנו באמונה, התפללנו וקראנו תהילים. לא הרגשנו יוצאי דופן כי קהילתית כולם גויסו, וכולם חוו חרדה. למזלנו, חווינו זאת עם בן זוג תומך והביחד עשה לנו טוב. גם היום, אחרי שקרה הנורא מכול, אנחנו המון ביחד".
איציק: "לאבד בן זה משהו שאי אפשר להתכונן אליו, ואתה לא יודע מה יקרה אחר כך לבית ולזוגיות. אבל אם הבסיס והשורשים של בני הזוג יציבים ואיתנים, אז האירוע המטלטל הזה מביא למצב שהגזע לא זז, אבל נושרים עלים"
ספרו לי מה קרה לעמית.
"בשישה בדצמבר, נר ראשון של חנוכה, לנו לא היו ניסים, הייתה לנו קבורה. עמית היה בשכונת שג'אעייה ונדב היה בחאן יונס, ושניהם נלחמו באותו הזמן. עמית נקרא לפקד לבד על הצוות כי אח של המפקד השני, יהונתן מלכה ז"ל, נהרג בקרבות. באותו הבוקר הם יצאו לקרב פנים מול פנים מול חוליית מחבלים מאוד גדולה. שמונה חיילים נפצעו, ועמית, שהיה בראש היחידה, נהרג.
"באותו היום נסעתי להלוויה של יהונתן מלכה ז"ל בהר הרצל, וכשחזרתי הביתה מההלוויה ראיתי שמחכים לי קצינים מהצבא. שאלתי 'מי נהרג? נדב או עמית?' - כך יצא שבהלוויה שאליה הלכתי, עמדתי על קברו של עמית שנקבר 24 שעות לאחר מכן באותה חלקה".
וואו. איך ממשיכים מכאן?
נועה: "אחד מבני הזוג צריך לקחת את המושכות, ובהתחלה זאת הייתה אני. התקשרתי להודיע למשפחה, ותוך זמן קצר הבית היה מלא באנשים. אחר כך התחילו טלפונים מבילינסון לגבי תהליך של תרומת איברים. עמית חתם על כרטיס אדי והציל שמונה אנשים במותו. לאחר מכן, כל אחד מאיתנו תפס פינה כדי לכתוב הספד. התפקידים התחלקו באופן אוטומטי, והשתלבו בגלל ההכרה ההדדית של היכולות שלנו".
איציק: "לאבד בן זה משהו שאי אפשר להתכונן אליו, ואתה לא יודע מה יקרה אחר כך לבית ולזוגיות. אבל אם הבסיס והשורשים של בני הזוג יציבים ואיתנים, אז האירוע המטלטל הזה מביא למצב שהגזע לא זז, אבל נושרים עלים. צריך להבין שיום אחד יהיה לך רע, ומחר בבוקר לבת הזוג יהיה רע, ובלי לדעת מתי הדמעות יבואו, וזה טבעי.
"אתה לא יושב כל היום ומנסה להרים את בת הזוג מהעצבות, כי גם לך כבן זוג אין כלים שיעזרו לך להרים את עצמך. בתקופה כזאת כדאי לשים הכול בצד, לא לעשות שינויים דרסטיים בתוך המשפחה, ולהיות ביחד אבל עם ספייס. להבין שזה אירוע זמני של כאב וגעגוע צורב, ושבן הזוג יקום לבד".
נועה: "אנחנו עסוקים יחד במסע מאוד ארוך של טיפול ועזרה במשפחות שכולות אחרות. ביקרנו מספר בלתי נתפס של אנשים שעברו שבעה, ביקרנו הורים לחיילים פצועים כדי לחזק אותם, כי אנחנו המראה של הנס שלהם. אנחנו משתדלים להיות הרבה ביחד, ועסוקים במסע ההנצחה של עמית. בדרכים כל אחד עם עצמו שומע מוזיקה ומבין את השני ללא מילים. אנחנו למעשה במסע זוגי של שכול".
יובל ואודליה שליו: "המלחמה האיצה את הרצון שלנו להינשא"
יובל ואודליה שליו מבת ים החליטו להינשא בעקבות המלחמה. הם הכירו הודות לשידוך של חברים, אך ההתחלה הייתה מקרטעת. "כששכנה שלי ניסתה להכיר לי את יובל, די סיננתי אותה, אבל היא מצאה את הדרך", נזכרת אודליה. "לדייט הראשון יובל איחר ב-45 דקות. כתשתי אותו על האיחור ועל הבגדים שלו. להפתעתי הוא לא פחד ולא ברח, אז יצא שנשארנו, אבל עוד לא הייתי סגורה על זה.
"היינו יחד חצי שנה ולא הייתי סגורה על הקשר, כי הרגשתי שאנחנו שונים באופן קיצוני, אבל אז הגיעה המלחמה, יובל גויס למילואים לכבאות ואני לקו האוכל. ביליתי את הזמן בנסיעות עם סירים בין אזעקות ברחבי הארץ. בהתחלה הוא יצא אחת לשלושה שבועות, והדינמיקה החדשה גרמה לי להעריך אותו יותר".
אודליה: "המלחמה גרמה לי לראות את יובל באור אחר. משהו בפטריוטיות הישראלית עשה לי את זה. ראיתי את הצד הגברי, האחראי. לא את זה שמאחר לדייטים"
הגעגוע העצים את הרגשות?
יובל: "זה עושה טוב על הלב לדעת שאתה נלחם בשביל מישהו שאתה אוהב, וזה נותן מוטיבציה והרגשה מנחמת לדעת שיש מי שדואג לך ומחכה לך בבית. זה השפיע על הרצינות וההערכה של היחסים שלנו. ידעתי כבר לפני כן שאני רוצה להתחתן עם אודליה, אבל במלחמה הרצון הזה התעצם עוד יותר, והמרחק יצר געגוע. גם הייתה תחושה של יחד, כי התגייסנו שנינו למען מטרה משותפת, והמכשולים והקשיים שחווינו במלחמה רק חיזקו אותנו".
אודליה: "המלחמה גרמה לי לראות את יובל באור אחר. משהו בפטריוטיות הישראלית עשה לי את זה. ראיתי את הצד הגברי, האחראי. לא את זה שמאחר לדייטים, אלא את זה שלוקח חלק פעיל בשמירה ובהגנה על המולדת. המציאות הכתה בי, והבנתי שיש לצידי בן זוג תומך ואוהב שאפשר להקים איתו בית. משני אינדיבידואלים שהתעסקו בליהנות, הקשר עלה שלב לאחריות ומחויבות, והכול התגבש וקיבל משמעות. לפני המלחמה, כשדיברנו על חתונה, אמרתי ליובל 'בלי לחץ', כי חששתי מהפערים, אבל במלחמה הבנתי שזה 'זה'. בין משמרת למשמרת עשינו סידורים לחתונה, למרות שכל הזמן הרגשנו חוסר ודאות ואפילו ניתוק".
למה?
"זה הרגיש לי לא שייך לתכנן חתונה כשאנשים נהרגים והמדינה בכאוס. התכנון היה בסתר, ואף אחד לא ידע עד לחינה. תמיד חשבתי שכשאני אתחתן תהיה פה זעקת עולם, אבל עשינו חתונה מצומצמת, ואחריה אפילו לא העליתי שום פוסט או תמונה בפייסבוק. אין פורקן מלא של השמחה בגלל המצב, אז השמחה מאופקת".
יובל: "הצער והשכול במדינה הערימו קשיים, ומאידך ביגרו את הקשר כי על ההתחלה נאלצנו להתמודד עם אתגרים שלא חשבנו שנחווה, והדאגה והנתינה של אודליה גרמו לי להתאהב בה יותר. אומרים שאדם נמדד בשעת מבחן, גם הזוגיות. היו כאלו שנפרדו, כאלו שדחו חתונות, ואנחנו עם כל אי-הנוחות בחרנו להקים בית נאמן וכשר בישראל, תודה לאל".
יוני וניצה פיק: "להבין שהמשבר האישי נובע מהמשבר המדיני ולא מבן הזוג"
יוני וניצה פיק מקריית אונו הם מה שמכונה "זוג נטול דרמה". הם לא גויסו למילואים ולא פונו מביתם. הם המשיכו בשגרת חייהם, שמרו על אופטימיות והקפידו על תחזוקת הזוגיות, גם בתוך כל הקושי.
השניים הכירו באוניברסיטה בחוג ללימודי אדריכלות. הם היו חברים ללימודים, ואחרי כשנתיים התאהבו. הם נשואים זה 20 שנה, חובקים שלושה ילדים ומשרד אדריכלות משותף.
יוני: "קיבלנו החלטה משותפת שאמנם אנחנו לא מתעלמים מהנעשה, אבל אנחנו יוצרים לעצמנו זמן זוגי קבוע. נסענו לאחרונה לדולומיטים כדי לשבור שגרה של מציאות כואבת"
"ב-7 באוקטובר תכננו לחגוג לקטן שלנו יום הולדת עם המשפחה והחברים. היינו בטוחים שהאזעקה היא טעות טכנולוגית, אבל כשהתחילו להגיע ידיעות הבנו שקורה משהו חמור מאוד ונאלצנו לבטל", נזכרת ניצה. "היה יום קשה מאוד, ולמחרת, למרות הקושי, שנינו קמנו והלכנו לעבודה. אנחנו דוגלים בחשיבות של הקפדה על השגרה, זאת משנת החיים שלנו להתמודדות".
יוני: "אני כל הזמן אמרתי שאין לנו פריבילגיה להישאב לדיכאון, כי יש לנו אחריות ואנחנו מודל לחיקוי לילדים שלנו. השגרה היא 'מוד' הישרדותי".
איך משקיעים בזוגיות במסגרת הנסיבות?
"אני יותר עוקב אחרי פוליטיקה וניצה פחות. הרבה פעמים היא לוקחת לי את הטלפון כדי שאפסיק, כי היא יודעת שזה ממכר ולא בריא לנפש. אבל קשה להתנתק ואין חשק לצאת כשכל היום יש עוד ועוד ידיעות רעות וקשות, לכן קיבלנו החלטה משותפת שאמנם אנחנו לא מתעלמים מהנעשה, אבל אנחנו יוצרים לעצמנו זמן זוגי קבוע".
למה הכוונה?
"אני חושב שכל זוג צריך להקפיד להתאוורר לפעמים. לצאת לאכול בחוץ, להזמין סופ"ש במלון ולקחת פסק זמן מהסטרס ומהשגרה השוחקת ולהיות רק שניכם, בלי מטלות ולחצים. אני וניצה נסענו לאחרונה לדולומיטים, כדי לחגוג את הזוגיות ולשבור שגרה של מציאות כואבת. זוגיות צריך לתחזק, והביחד הזה גורם לנו להישאר שפויים".
ניצה: "הבנו שאנחנו לא יכולים לשמוע או להתעסק בריבים יותר, יש מספיק ריבים ואסונות בחוץ. בבית אנחנו שומרים על רוגע ומבינים שזה בסדר לא להסכים על הכול, ואפשר להתקדם הלאה. במלחמה גם ענף הבנייה נפגע, וזה יצר לחץ ואז יש פחות חשק לזוגיות. לכן לדעתי צריך באופן מודע ליצור חשק ולייצר הזדמנויות לרומנטיקה. זאת הסיבה שאנחנו עדיין יחד, נאחזים זה בזה ובוחרים לראות את הטוב שבצד השני. חשוב להימנע מהאשמות, ולהבין שהמשבר האישי נובע מהמשבר המדיני ולא מבן הזוג".
פורסם לראשונה: 11:15, 21.10.24
