בשבת בבוקר, עם תחילתה של מלחמת חרבות ברזל, מעל 300 אלף אנשי מילואים גויסו בצו 8. הם נפרדו ממשפחותיהם, עלו על מדים ונסעו לתת כתף במאמץ המלחמתי. נשים רבות נשארו עם הילדים לבד בבית, ללא מסגרות, במצב של פחד וחרדה, לא רק מהמחשבות על מה שעלול לקרות לבן זוגן, אלא גם במצב של חשש לביטחונן ולביטחון ילדיהן. נשים שלעיתים רחוקות אנחנו שומעים את סיפורן, וממשיכות לתפקד בשעה הקשה הזו, לתמוך בבן הזוג מרחוק ולהחזיק את הבית בשעה של סכנה, בזמן שהן צריכות להסביר לילדים מה קורה עם אבא ולהיות חזקות בשבילם.
אפרת יוגב ובעלה מג"ד ריבי יוגב מתגוררים בחיפה, עם שתי בנותיהם, ענבר בת ה-15 ויעל בת ה-13. ריבי הוא מג"ד חילוץ והצלה בפיקוד העורף. ביום שבת הוא נקרא לסייר בכל אזור חיפה, הקריות ועפולה כדי לדאוג למוכנות של העורף. "אנחנו שומרים שבת בבית, אני תמיד עם טלפון פתוח על שקט אבל לא מסתכלת בו. בשבת האחרונה ריבי יצא בשמונה לבית כנסת לשמחת תורה. בטיול עם הכלבה פגשתי שכן שסיפר לי שקורה משהו. הלכתי הביתה לבדוק בטלפון, ואיך שהגעתי ראיתי שכבר חיפשו את ריבי מהצבא. התקשרו אליי וביקשו שאשלוף אותו מבית הכנסת, אז רצתי להוציאו אותו מהתפילה, ותוך כדי חשבתי כמה הזוי זה שלפני 50 שנה בדיוק, רצו להוציא את אבא שלי מבית הכנסת ביום כיפור.
4 צפייה בגלריה
משפחת יוגב בטקס צבאי. "ריבי ניהל את האירוע מהסלון שלנו במשך שעתיים"
(צילום: אוסף פרטי)
"בתשע ורבע הוא כבר רץ איתי בחזרה ומיד התחילו הטלפונים. הוא ניהל את האירוע מהסלון שלנו במשך שעתיים-שלוש, עד שהגיעה פקודת המבצע. מאז לא ראינו אותו. הבנות אומנם מורגלות שהוא נוסע למילואים, אבל עבר זמן מאז שהוא נקרא למילואים בחירום ביטחוני, ובפעמים הקודמות הן עוד היו קטנות. עכשיו כשהן גדולות, הן צורכות יותר חדשות מכולנו לצערי, חשופות לתכנים שאין לי יכולת אמיתית לשלוט בהם, וגם כשאני מנסה להגביל או לקחת את הטלפון - זה אבוד. לפני שאני עצמי הבנתי מה קורה, הגדולה כבר הבינה והתחילה לבכות ולהיכנס לחרדות. מאז היא מתקשה לישון וחווה את הטראומה שהמבוגרים חווים. ניסיתי להסביר לה מה הוא עושה והראיתי לה על המפה איפה הוא נמצא. אמרתי לה שהוא יחסית בסיכון נמוך, אבל זה לא מחלחל. הבת הקטנה בסדר במהלך היום, בהדחקה מלאה, אבל בלילה קשה לה.
אפרת: "אני עשויה מהזן העמיד, אני נשברת, בוכה מדי פעם, אבל אני חייבת לתפקד. אני עובדת באינטל. בעולם ההייטק אני במיעוט מבחינה מגדרית. יש לי בצוות בסך הכול שתי נשים והבעלים של שתיהן גויסו. יש לי עובד שחבר שלו עדיין נעדר ממסיבת הטבע ואחרים שקוברים מתים. הקושי מגיע מכל הכיוונים, אבל אני חייבת להמשיך לתפקד"
"אני עשויה מהזן העמיד, אני נשברת, בוכה מדי פעם, אבל אני חייבת לתפקד. אני עובדת באינטל ישראל ומנהלת צוות שמורכב מעובדים מכל העולם. בעולם ההייטק אני במיעוט מבחינה מגדרית, בטח בדרגה שלי, ויש הרבה גברים שגויסו סביבי. אני צריכה לחפות על קולגות ועל העובדים שלי. יש לי בצוות בסך הכול שתי נשים והבעלים של שתיהן גויסו. יש לי עובד שחבר שלו עדיין נעדר ממסיבת הטבע ואחרים שקוברים מתים. הקושי מגיע מכל הכיוונים, אבל אני חייבת להמשיך לתפקד".
"התפקיד שלי הוא להחזיק את החרדות של הבית"
ענבל פרן פרח חיה בקיבוץ בית העמק, בן זוגה לשעבר, מג"ד לוטם פרן פרח, גר בנוף הגליל וביחד הם מגדלים שלושה ילדים. ענבל ולוטם נפרדו לפני יותר משש שנים והילדים חיים איתם במשמורת משותפת. בכל קיץ ענבל לוקחת אליה את הילדים לחודש ויותר, בזמן שלוטם במילואים, ומחזיקה את התא המשפחתי שלהם. "לוטם המון במילואים אבל הפעם זה אחרת. הילדים כבר גדולים ומבינים מה קורה. בסוף השבוע האחרון הילדים היו אצלו, וכשהתחלנו להבין שמשהו גדול עומד לקרות, הוא ביקש שאבוא. הגעתי אליו הביתה כשהוא כבר היה בעיצומן של האריזות. הוא לא קיבל עדיין צו 8 אבל הם קיבלו החלטה בין המג"דים שהם נפגשים כדי להתחיל להתכונן, ולא מחכים שהצבא ייזכר בהם.
"עשינו שיחה משפחתית, כמו שאנחנו עושים תמיד, דיברנו על הפחדים, והוא הסביר לילדים מה הוא הולך לעשות. סיכמנו איך אפשר להיות איתו בקשר ושהוא שולח לנו הודעות ותמונות. הילדים יודעים שתמיד אפשר לכתוב לו ואם הוא לא עונה, זה לא אומר שמשהו רע קרה לו, זה רק אומר שהוא עסוק. זו הייתה שיחה שונה מהשיחה שאנחנו מקיימים בדרך כלל כשהוא יוצא למילואים, כי זאת כבר התמודדות עם אנשים גדולים, בני נוער שמבינים את העולם.
"השיח בינינו כן ופתוח והם כבר מודעים וערים, אבל יש המון פחד. בדרך כלל אנחנו לא רואים טלוויזיה בבית, אבל מדי פעם אני נשברת ואומרת 'בואו נראה חדשות'. אנחנו כן משתדלים לא לצפות יותר משעה בחדשות. בימים האחרונים הילדים התחילו לאפות עוגות ולבשל לכוחות המילואים שפרוסים באזור, וזה שיש צורך והם יכולים לעזור ולהתנדב, עוזר להם מאוד. הם נהדרים.
ענבל: "בכל שנה בתקופת המילואים לפחות ילד אחד חולה, נפצע, שובר משהו. אנחנו קוראים לזה בצחוק 'מילואיטיס'. ברור לי שזאת הדרך של הילדים לשדר את החרדה שלהם, שהכול קשור"
"הגדוד שלוטם מפקד עליו נמצא בעוטף עזה, ביישובים ובצירים. אתמול קיבלנו תמונות שלו אוכל שווארמה שהם קיבלו כתרומה, מבסוט. אנחנו שמחים שמפנקים אותם. בכל שנה בתקופת המילואים לפחות ילד אחד חולה, נפצע, שובר משהו, אנחנו קוראים לזה בצחוק 'מילואיטיס'. ברור לי שזאת הדרך של הילדים לשדר את החרדה שלהם, שהכול קשור. בשנה שעברה הילד האמצעי שלנו היה במיון אחרי שנכנס לו ענף לעין, לפני שנתיים הוא שבר יד. בכל פעם אנחנו מגיעים למיון עם אחד הילדים כשיש מילואים. הפעם אני קיבלתי את זה. ביום ראשון עלה לי החום והתפתחה לי דלקת בגרון. הילדים הכינו לי מרק עוף ואני מקווה שהמחלה שלי 'תחסן אותם' מלהגיע למיון במילואים האלה.
"בינתיים אנחנו אצל ההורים שלי שגרים בקיבוץ בית העמק. הקיבוץ נמצא 11 ק"מ מהגבול, ליד נהריה, יש אצל ההורים שלי ממ"ד ואצלי אין, אז אנחנו לא בבית כבר חמישה ימים. זה מה שאני עושה תמיד במילואים, לוקחת את הילדים והולכת להורים שלי. הפעם גם גיסתי והילדים הצטרפו אלינו, כי אח שלי גויס גם הוא. עשינו ארוחת ערב גדולה ומפנקת, הילדים הגדולים שלי העסיקו את הקטנים שלה, והיה מאוד נעים ומחבק, אבל אין ספק שמתחיל להיות פה מפחיד. הרגשה של השקט שלפני הסערה.
"מה שהכי חשוב מבחינתי זה שלוטם לא יצטרך להתעסק בחרדות של פה, שיהיה עסוק רק במה שקורה אצלו. התפקיד שלי הוא להחזיק את החרדות של הבית כדי שהוא יוכל להיות שם בלי לחשוב על מה שקורה איתנו ועל איך אנחנו מסתדרים. החוק הראשון שקבענו הוא לפחות שמונה חיבוקים ביום. כל פעם מישהו אחר בנפילה, צריך חיבוק, צריך לבכות ואני מחבקת ומכילה ובוכה איתם לפעמים כי זה באמת מאוד מפחיד ומעלה הרבה שאלות.
אפרת: "התפקיד שלי הוא להחזיק את החרדות של הבית כדי שהוא יוכל להיות שם בלי לחשוב על מה שקורה איתנו ועל איך אנחנו מסתדרים. החוק הראשון שקבענו הוא לפחות שמונה חיבוקים ביום. כל פעם מישהו אחר בנפילה, צריך חיבוק, צריך לבכות ואני מחבקת ומכילה ובוכה איתם"
"בלילות הכי קשה. קשה להם להירדם, אנחנו מתחבקים ובוכים ביחד. עד היום, בכל פעם כשהוא נסע למילואים, הפחד מהמוות היה רק אצלי, עכשיו זה משוחח ומדובר גם אצל הילדים. אנחנו מזכירים אחד לשני כל הזמן שאבא הבטיח לנו שהוא חוזר בשלום, וברגע שהוא מבטיח משהו, הוא עומד בזה. אני מאוד דואגת לו ומאוד סומכת עליו. הוא אחד האנשים הכי חכמים, טובים ואחראיים שאני מכירה ואני יודעת שהאהבה שלנו מחזיקה אותו".
"הקטנה שלי אומרת לי שהיא תגן על כל התינוקות"
ענת טבצ'ניק נשענת על כוחה של הקהילה שמקיפה אותה, ועוזרת לה להחזיק מעמד. היא ובעלה, מג"ד צבי טבצ'ניק, מתגוררים במושב נוב שברמת הגולן ויש להם שישה ילדים. "צבי הוא מג"ד 7037, גדוד מילואים שנקרא להחליף סדירים כשהגזרה מתחממת. הגדוד שלו הוא הראשון להיות מגויס כשיש מצב חירום. אנחנו עושים הרבה מילואים. בשנה האחרונה היה חודש שלם שצבי לא היה בבית, אבל ההבדל בחוויה ממילואים בשוטף לבין מה שקורה עכשיו הוא תהומי. הסיטואציה הלאומית הישראלית כל כך קשה, שאני לא עסוקה בקושי האישי שלי כמעט. זאת התחושה גם בקבוצה של נשות המג"דים שאני חלק ממנה. אנחנו פחות עסוקות באיש שלנו, אלא במה שקורה במדינה בכלל.
"ברור שאני גם דואגת, הכול יכול לקרות, אולי אני גם בסוג של הדחקה. הטראומה היא של כולנו, הביטחון האישי של כולנו נפגע. אומרים לנו כל הזמן - תהיי עם הילדים, תהיי חזקה וכל מיני משפטי חיזוק. הילדים שלי בסדר, הם לא צופים בחדשות ואין להם מכשירי טלפון. אנחנו יושבים יחד ומדברים כל יום. הם יודעים מה קורה כי הם שומעים שאנחנו המבוגרים מדברים. יש לנו הרבה אנשי צבא בשכונה, הם שמעו שיש חדירות וקבוצה של ילדים לקחו מקלות והקימו משמר.
"הקטנה שלי אומרת לי שהיא תגן על כל התינוקות. מדי פעם בת התשע קצת בוכה ורוצה לדבר עם אבא, וכשהוא זמין הוא מנסה להתקשר בחזרה. הילדים מאוד גאים באבא שלהם ומרגישים בטוחים בזכותו. מבחינתם, זאת משימה שאבא הלך להגן על עם ישראל, זה נותן להם כוח שהוא שותף ללחימה, אבל אני מניחה שהדברים יצופו בהמשך.
ענת: "אנחנו חיים בקהילה מדהימה, עוטפים אותנו. חברות שגם בני הזוג או הילדים שלהן בצבא, נכנסות כל כמה שעות לשאול מה נשמע, בודקות אם צריך משהו"
"באופן אישי, אני לא מצליחה לעשות כלום. יש לי עבודה חדשה ואין לי כוח אפילו להרים טלפון, הכול גדול עליי. כשראיתי שאני באמת לא מצליחה לתפקד, אמרתי לגדולים להכניס פיצה לתנור. כל ערב הם אכלו פיצה. אנחנו חיים בקהילה מדהימה, עוטפים אותנו. חברות שגם בני הזוג או הילדים שלהן בצבא, נכנסות כל כמה שעות לשאול מה נשמע, בודקות אם צריך משהו. חמי, חמותי והגיסות שלי גרות גם הן במושב ובודקים לנו דופק כל הזמן, לראות שאנחנו ביחד, מכילים ותומכים האחד בשני.
"שכן בא מיד כשצבי נסע ופירק לנו את הסוכה. שכנה אחרת הביאה עוגיות, סתם בשביל ההרגשה הטובה. עשינו גם שיחת נשים ביישוב כדי לתמוך האחת בשנייה. אני מוצאת את עצמי פעם בכמה זמן מתפרקת ובוכה אבל יש מי שיחזיק אותי. הטראומה של יום כיפור נוכחת מאוד חזק ברמת הגולן, חמותי וחמי היו פה בגולן בשנת 73 ופינו אותם, והם מספרים שהיום הרבה יותר קשה. הפגיעה באזרחים, העובדה שנכנסו לנו למרחבים האישיים, הרגו וטבחו בנו, הופכת את הבטן. פה בגזרה הצפונית ביקשו שנכין את הממ"ד, אז שמנו מים וקצת ממתקים. השכנים עשו לנו מקלות שמאפשרים לסגור את דלת הממ"ד. אמרו לנו שאולי כדאי להתפנות מפה אבל אני לא רוצה, פה טוב לי".
