בבוקר שבו אני באה להיפגש עם שרון, אנחנו דופקים ריב. אני אפילו לא יודעת על מה אנחנו רבים. בטח לא על שום דבר מהותי, כמו למה אני לא מחנכת את הילדה שלי שלא תתחצף אליו. אני אפילו לא יודעת מי מצית את כל הטירוף הזה. נדמה לי שזה מתחיל כשהוא קם גרוע, אני עוד במיטה אבל אני שומעת אותו מטיח את הכלים שהוא רוחץ בדופן הכיור, את הסיר נזרק על השיש, את הכוס האומללה נדפקת בקרמיקה, ואז הוא משמיע את הצליל שאני הכי שונאת בעולם מבין השיניים החשוקות שלו. "ססססס" כזה מריר, ספוג טינה. "איזי", המוח שלי מנסה להרגיע אותי כמו כלב עצבני, "זה לא אישי נגדך, הוא סתם דופק את הכלים, את זוכרת שאמרנו לעצמנו שמותר לו לקום לא טוב?"
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אבל זה מרגיש כאילו זה הכי אישי. שהוא מריר בגלל שאני (שוב) לא רחצתי את הכלים, חושב שאני לא אישה שכיף לקום איתה. מיד אני מרחמת על עצמי. "לא ייאמן", אני חושבת, "אני עדיין לא שתיתי קפה, אני עדיין בשלב התמים והתינוקי הזה של החצי־ישנה, וכבר כועסים עליי והורסים לי את מצב הרוח". בשלב הזה, המוח המסכן שלי קופץ למעלה ולמטה עם דגלונים זרחניים, מנסה לאותת לי שלא, אל תעשי את זה, להזכיר לי שכבר רבנו את הריב הזה מיליון פעם קודם ושום דבר טוב לא ייצא מזה. אבל כשאני יורדת במדרגות ומגיעה למטבח, הדבר הראשון שיוצא לי מהפה זה, "נו, מה קרה הפעם?" אמפתי בערך כמו חקירה של פקיד שומה ומיד אחריו, "אתה יודע שזה ממש לא נעים לקום דבר ראשון בבוקר למישהו ששונא אותך?"
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
הוא כמובן נדלק, לא שומע שאני כולה מרגישה שנואה ומרגיע אותי, אלא מיד רואה בזה סימן שאני הפסקתי להיות רכה אליו. "אם את רואה שקמתי מצוברח", הוא אומר, "למה שלא תבואי ותחבקי אותי במקום לכעוס עליי?". "לחבק אותך?" אני אומרת, מזועזעת עד הליבה של העצמות שלי. אני כל כך שונאת אותו עכשיו שלחבק אותו יהיה מבחינתי כמו לחבק את הנשיא אסד באמצע עוד יום שגרתי של טבח ילדים.
משם, הריב הולך ומתפתח לכל המחוזות הרגילים. אני מאשימה אותו שהוא קוטר שלא יודע להודות על הטוב שבחייו, כלומר עליי, הוא מאשים אותי שאני בעצם בן אדם די קר מתחת לכל החום הזה שאני מפזרת בשפע על אנשים זרים. רק שאני לא קרה, אני קרה רק אליו בכל פעם שהוא לא מספיק נחמד ועדיין סבור שמגיע לו חיבוקי, מה שרק מבאס אותו עוד יותר וגורם לו להמשיך להתלונן, עד שאני שוב קרה, ואוף, איזה פלונטר.
זהו הדז'ה־ריב המפורסם שכמעט לכל זוג שאני מכירה יש. ריב שכבר רבתם מיליון וחצי פעמים, שאפשר ממש לכתוב את התסריט שלו מראש מרוב שהוא צפוי ותמיד נאמרות בו אותן הטענות. שניכם יודעים שהוא מטומטם ורפטטיבי ושניכם ממשיכים לריב אותו בכל זאת. זה כאילו איזה צד אחר במוח משתלט עליי, צד ילדותי וקטנוני ופרימיטיבי, והוא זה שנוהג את הגוף שלי כל הדרך לטריקת הדלת בלי להגיד שלום.
ועכשיו, כשאני יושבת מול שרון ברעם וולובסקי בקליניקה היפה שלה בנאות אפקה, אני כל כך מתביישת בעצמי. אני אדם בוגר, נאור, יש לי אפילו קצת ידע בפסיכולוגיה, איך זה שבכל פעם מחדש אני מוצאת את עצמי נופלת לריב של שני חנוונים תגרנים בסיפור של ש"י עגנון עם האהוב שלי. "יש משהו בלריב", אני אומרת לה, "במיוחד בלריב את אותו הריב שוב ושוב, שגורם לך להסתובב ברחוב בתחושה שאתה הלוזר הכי גדול בעולם. כי מה אני, עכבר מעבדה שכל הזמן לוחץ שוב ושוב על הדוושה הגרועה שתפיל עליו מים? למה אני ממשיכה לריב את זה כשאני יודעת שזה רק פוגע בנו?"
"זה נכון", שרון אומרת, "ריבים מאוד פוגמים בתחושה של הביטחון העצמי. אחרי הריב את יוצאת לעבודה גמורה. את מסתובבת בעולם פחות אהובה, פחות שווה, ובעיקר מרגישה כמו סתומה. כי את מי דפקת כשרבת על הבוקר? דפקת את עצמך. הרסת לעצמך את היום". והנה, האמפתיה הנהדרת והנדירה הזאת שלה, זו שזועקת מכל פרק של "טיפול זוגי", הסדרה החדשה שעולה ב"כאן" השבוע.
"פאסיב–אגרסיב זה דבר שמאוד קשה להתמודד איתו במערכות יחסים. דברים כמו לא להסתכל על בן הזוג שלך כשהוא חולף לידך בבית. לשתוק כשהוא שואל מה קרה ואם את כועסת. אבל יש גם דברים אחרים, שמתחזים לפעולות נורמליות, כמו ללכת לישון מוקדם ולהשאיר אותו לבד על הספה"
"כשאחד מבני הזוג קם עצבני ושוטף כלים בזעם, יש את הפחד הזה של תכף יקרה משהו. את שומעת בכלים שהוא רוחץ דברים אחרים, את כמעט כמו הלוחשת לכלים, שומעת שהם אומרים, למה אני צריך לעשות הכול בבית הזה? לא טוב לי לחיות ליד אישה מסוגך. זה קשה עם האקטינג־אאוט של הקריזה על הבוקר, וזה קורה הרבה. טיפלתי אפילו בנשים שקמות בבוקר רע כי הן חלמו בלילה שבן הזוג בגד בהן, והן קמו עצבניות עליו. היא אומרת לו, 'אני עצבנית עליך ממה שעוללת לי בחלום' והוא מסתכל עליה ואומר לה בבעתה – 'מה את רוצה?'. בכל פעם שבן הזוג שלנו מתלונן או מביע מורת רוח, זה ישר מגיע מבחינתנו אלינו, אנחנו האשמים מבחינתו, אותנו הוא מתקיף, כי מי עוד יש בעולם?"
למה אני כל כך כועסת, למה אני לא מבינה שהוא פשוט קם לאיזה סמס גרוע או חלם חלום רע?
"כי זה פוגע בכמיהה. בטח אם את בעצמך קמת בבוקר במצב רוח לא משהו, אולי גם את לחוצה או עצבנית קצת, והכמיהה הנצחית היא שמישהו יכיל אותך, שיהיה שם. אם הוא יהיה נוראי, ועוד בדיוק כשאת פוגשת את הנוראיות שלך בבוקר, זה יפגע לך בכמיהה הזו שיבינו אותך ויעטפו אותך. ואז את יכולה לצאת מהבית ולחשוב, 'מה אני בעצם עושה פה?'"
אני רוצה שתעזרי לי עם ריבי הדז'ה־ריב האלו. אני מרגישה כאילו אנחנו אוזניות של טלפון שהסתבכו כל החוטים שלהן ואני לא מצליחה להתיר. אני רואה את כל הטעויות שלי, ולא מצליחה לפתוח את זה כי אני כל כך בפנים.
"אני מציעה לחפש את הפגיעות שלך בתוך הפלונטר הזה. ואת הפגיעות שלו. את לא לבד ביצירת המריבה הזו, והוא לא לבד, אתם כל הזמן רוקדים יחד. מתוך הפגיעות שלכם. אלו בדרך כלל דברים שאנחנו לא שמים לב אליהם".
למה אנחנו לא יודעים מה דפוק בנו בעצם?
"אפרופו הכמיהה והמשאלה בזוגיות, אחת המשאלות היא להיות עם בן זוג שלא יחדד לנו מה דפוק בנו, רק מה שנפלא בנו. אז אולי אנחנו קצת שוכחים את המקומות שמקולקלים אצלנו, אבל הם שם, כל הזמן, והם אלו שעונים לא יפה או כועסים במקום לחבק".
"רגע", ברעם אומרת לזוג שיושב על הספה מולה, "אבל מה החוזה שלכם? מה הפנטזיה המשותפת הלא־מודעת שלכם?" בשלב זה, אני כבר יודעת שהיא מתכוונת בעצם לשאול – "למה התאהבת בה או בו בתחילת הקשר? למה בחרת בה או בו?". אני יודעת גם כמה חשובה השאלה הזאת, איך זוגות שעונים עליה בכנות זוכים להבין על מה הם רבים כל הזמן וכמה זה מיותר.
אנשים מפחדים ללכת לטיפול זוגי כי הם חוששים שיקלקלו להם, שהמטפל יחפש בפינצטה הפסיכולוגית שלו עוד ועוד דברים דפוקים בקשר, עד שבן הזוג שלך יבין שיש לו זוגיות רקובה יותר מארון מטבח, וילך לחפש לו משהו חדש ונוצץ. אבל השיטה של ברעם מלאה בחיפוש הטוב, כשחצי מהסדרה את צופה בזוגות שכבר היית בטוחה שהנה, הם נפרדים עוד דקה, מתחבקים ובוכים זה בזרועות זה ומתאהבים זה בזה מחדש.
החיבור של הזוגות קורה המון בזכות השאלה הזאת, שמחזירה אותך בעצם ליסודות של הקשר, לסיבה בגללה בחרת דווקא בבן אדם הזה, שעכשיו נראה לך מעצבן. כל זוג והפנטזיה הראשונית שלו. יש לי חברה שבחרה בבעלה כי הוא היה פיטר פן מצחיק וקליל ולא תובעני רגשית, ועכשיו מתעצבנת עליו בכל פעם שהוא הולך לים לגלוש ומשאיר אותה עם הילדים. חבר אחר בחר באשתו בגלל שהיא הייתה אימהית נורא, טיפלה בו כשהיה חולה והכילה אותו, ועכשיו הוא נטרף בכל פעם שהיא מחניקה אותו עם שאלות כמו מתי תלך לבדיקת לב שגרתית.
במקרה שלי השאלה הזאת הביאה אותי להבנה שבחרתי ברן בגלל שהוא תמיד אמיתי, בוחן באומץ את כל הרגשות שלו, לא מזייף שהכול בסדר ובורח לקנדי קראש כמוני. ועכשיו אני זועמת עליו בכל פעם שהוא לא מזייף בשבילי, לא מסתיר את מצב הרוח הרע שלו, זה מה שיוצר לנו את הלופ, את ריבי הפלונטר החוזרים ונשנים. ההבנה הזאת היא לא פחות מפלא בשבילי, כי היא מחזירה אותי למשהו שברעם מאמינה בו מאוד. לקיחת אחריות.
"קודם כל, להסתכל עלייך, ולהבין את הפצע שלך. כי נורא קל לנו להאשים את בן הזוג, יש מלא אנשים שבאים לטיפול בהתחלה, ואומרים לי, 'אני רוצה שתסבירי לה מה היא עושה לא נכון'. או שהיא מסמנת לי, 'הנה, הנה מה שדיברתי עליו, הנה הוא עושה את זה שוב, את רואה?'. השאלה שאני שואלת היא תמיד אחת. 'רגע, אבל למה בחרת אותו?' ואז היא מתחילה להסתכל על עצמה ולראות את האחריות שלה. הייתה בחירה בהתחלה והיה חוזה לא כתוב, נורא תמים ויפה, ואז מתחילים לחיות יחד ורבים עם בן הזוג שבסך הכול עושה את מה שהוא היה אמור לעשות בחוזה. מה שרצית שהוא יעשה כשבחרת אותו.
"בעצם אנחנו מתאהבים במישהו כי אנחנו חומדים איזו תכונה שלו שלנו כנראה אין. איזה שירות שרק הוא יכול לעשות בשבילנו. כמו לגרום לנו לצאת ולהשיג סוף־סוף את עבודת החלומות שלנו, כי הוא שאפתן ואנחנו לא. או לפתוח אותנו להרפתקאות כי אנחנו טיפוסים נמנעים. אבל אז אנחנו משחזרים את פצעי הילדות שלנו בתוך הזוגיות הזו והמשאלה הזו מתקלקלת. ניקח למשל מישהי, שחושבת שבן הזוג מאוד ידאג לה, אף פעם לא דאגו לה, והנה הוא, ברגע שהוא חיבק אותה היא הרגישה בית, וחשבה שהוא סוף־סוף ייתן לה חום ומשפחה. הבחור שבא לעשות לה בית, יש לו חור לא פחות. הוא ספג ביקורתיות בילדות, הוא אף פעם לא היה מספיק, חובת ההוכחה תמיד עליו.
"המון אנשים מפחדים מכעס. ואז מתחילים אצלם סימפטומים רפואיים קשים מכל הכעס העצור הזה. פריצות דיסק ומיגרנות, לא לדבר ולא לחשוב מביא לכאב ראש בוהק, וגם למעי רגיז. אנחנו מלמדים אותם שכעס זה חשוב"
"אז הוא משתדל להצטיין גם איתה, לתת לה את הבית המושלם, וזה עובד כל עוד היא נותנת לו להרגיש שהוא הגיבור שלה. רק שיש מקומות בחיים שבהם זה פתאום לא מספיק, למשל, כשבאים הילדים ויש לחץ להספיק הכול והיא מרגישה שהכול עליה ואז הוא חוזר לבור של ה'אני לא מספיק טוב', 'היא מבקרת אותי', 'אני הולך לעבודה לשעות ארוכות כי הבטחתי לתת לה בית ולהיות הגיבור שלה'. ומשם הוא נהיה ביקורתי אליה, הוא כועס עליה מאוד, פתאום הוא לא דואג לה, והוא פוצע אותה בדיוק במרכז החור שלה. בדיוק כמו שהיא פוצעת אותו בלב הקלקול שלו. לכן אנחנו רבים, מהכאב הזה, המשאלה שלנו לא מתממשת".
למה לקחת אחריות על הבחירה שלך זה כל כך חשוב?
"כי זה מחזיר אותנו להחלטות ולשליטה שלנו על הבחירות שלנו, ולדעתי זוגיות טובה היא זוגיות שבה כל אחד גם מטפל בעצמו".
הו, באמת רציתי שתגדירי לי מה זו זוגיות טובה מבחינתך.
"קודם כל, מרחב נוח ושקט ונינוח להיות. אתה מביא את עצמך הכי כמו שאתה שאפשר, ואתה לא מפחד להביע את עצמך. ומצד שני, אם זה יהיה רק נעלי הבית הישנות והבלויות אתה תרצה למות משעמום, אז צריך להיות כל הזמן איזה מין מתח כזה. איך אני קצת מתאמצת בשבילו עכשיו? אני רוצה להיות יפה בעיניו, אני מחפשת את העיניים שלו, את הקריצה שלו לפעמים. לכן אני דווקא אוהבת כשזוגות רבים, זה אומר שיש מתח בזוגיות, אומנם לא בצורה מוגזמת שכבר מתישה אותם.
"יש המון סוגי זוגיות שלא נחים בהם לשנייה, וזה מתיש כל כך וזה נורא כואב. 'הוא בטח בוגד בי, הוא לא מספיק לי, הוא לא מספיק אוהב אותי', לא נושמים שם. הן עצמן באות ממקום שהן לא מספיקות, שלא מספיק התפעלו מהן, וזו השפה שלהן בקשר. או שאני יושבת מול גברים וגם נשים שכל הזמן יש להם רק מחשבה אחת - רק שהיא לא תלך. אני מוכן הכול, רק שהיא לא תעזוב. חרדת נטישה משוגעת שמנהלת את כל ההוויה. אז בראש ובראשונה זה חייב להיות מרחב נוח להיות אתה ולהגשים את הרצונות שלך, אבל זוגיות היא בהחלט לא רק לשים את הראש אחורה ולהירגע. חייב להישאר מתח קטן".
אחת התיאוריות היא שיש חמישה מרכיבים לשביעות רצון מזוגיות: חברות טובה, אמון, סקס, חושניות, שזה יותר להקפיד על סביבה יפה, ליהנות מאוכל טוב ולשים נרות ריחניים בבית, וגדילה משותפת יחד. כמה מהם צריכים להתקיים לדעתך?
"אני לא כל כך רואה את זה ככה. לא לוקחת את חמשת המרכיבים ואומרת 'חייב'. יכול להיות זוג שהבית שלו מטונף ובכל זאת יש להם סקס מטורף וחברות נהדרת וטוב להם יחד. או זוג שמדבר בצורה מאוד בוטה וכאילו לא חברית אחד לשני, וטוב להם עם זה, לא משנה שאנחנו נגיד, 'אוי, איך הם יורדים אחד על השני'. צריך להיזהר לא לשפוט. כל הדוגמאות האלו של מה צריך להיות מלחיצות אותי. אני כן מסתכלת על כמה הם בשקט ובנוח עם עצמם בתוך הזוגיות שלהם, והאם יש ביניהם מתח בריא. אבל אחד הדברים שהכי גידל אותי כמטפלת, זה להבין שיש זוגות שלא יישארו, שלא יסיימו את מסע החיים שלהם יחד. כי זה פוצע מדי עבורם. כי הם יותר מדי יושבים אחד לשני על הקלקולים. באופן כללי, רוב האנשים באים לטיפול זוגי באיחור של בערך שנתיים. הם מחכים למשבר, למצב בלתי נסבל, לדיבורים על פרידה, אבל האמת היא שחשוב וכדאי להגיע עוד קודם. כשמגיעים לטיפול זוגי כשאתה עדיין מושקע בקשר ובבן הזוג, עדיין נכון לעשות את העבודה הלא־תמיד פשוטה, יוצאים נשכרים יותר מהטיפול".
התובנות האלו, ותובנות רבות אחרות, הן בדיוק הסיבה ש"טיפול זוגי", סדרת דוקו־ריאליטי, יצאה לדרך ותשודר מ־29.11 בימים שני ושלישי ב־22:00 ב"כאן". חמישה זוגות שהסכימו לשבת ולעבור טיפול זוגי בקליניקה שרושתה כולה במצלמות שקלטו את הזוגות ואת המטפלת מכל הכיוונים, אבל בצורה בלתי מורגשת, בלי שיכלו לראות את המצלמות ובלי נוכחות של צלמים בחדר. הזוגות הגיעו מדי שבוע בזמן הקבוע שלהם, כשהקשר היחיד שלהם עם ההפקה היה שחיברו אותם למיקרופון שנייה לפני שהגיעו.
למשל, תמר ואגמון. היא רופאה מתמחה עם יופי שברירי, ובפרקים של ההתחלה היא נראית כל כך מותשת, שבא לך להרוג קצת את בעלה החתיך, אגמון, שיושב מולה ומטיח בה האשמות בקצב של מכונת ירייה. "תעזוב אותה" זה מה שחשבתי בפרקים הראשונים, "אתה לא רואה שהיא עייפה מהתורנויות שלה, ובעיקר ממך? אתה ממש מענה אותה עם כל ההתנצחויות הבלתי פוסקות שלך". השיא מגיע כשבאחד הריבים שלהם הוא שולף את הסלולרי שלו ומצלם אותה כדי להוכיח לה שהיא עשתה כך וכך, אשכרה משיג ממנה ראיית זהב לכמה היא גרועה באמצע מריבה. הצופה כל כך מזועזע מזה שזה מזמין אצלו סוג של שיפוט על הגבר התוקפני, ממש כמו שעשו לאיתמר בן עמי מ"חתונה ממבט ראשון". רק שפה מדובר במוצר אחר, ותוך כמה פרקים זה מתהפך.
כלומר, אתה מגלה שתמר היא לא רק קיר עייף ופסיבי שהוא רק מטיח עליו את כדורי הזעם שלו. יש לה חלק חשוב ומרכזי בשיגעון של הזוג הלא־מפסיק לריב (ולשכב) הזה. תמר בחרה בו בהתחלה כי הוא לא נותן לה למסמס אותו, או כמו שהיא אומרת ברגע מרגש, "אתה זה שמחזיק. מיליון פעמים אמרתי, בוא נתגרש, בוא ניפרד. אתה שומר על המשפחה, עלינו, אני מעריכה את זה".
בעוד הוא רק מנסה להוציא ממנה את האמת, היא בורחת ממנו, מסתירה ממנו מידע. לא מגלה לו שהיא חזרה עם שקיות מלאות בבגדים חדשים או מה היא מתכננת לעשות מחר. ככל שהוא יותר רוצה חלק ממנה, כי הוא מטורף עליה וכרוך אחריה ואוהב אותה באמת, ככה היא יותר הופכת את עצמה לסוכנת מוסד מעורפלת וברחנית בתוך הקשר. זו הדופן הכפולה של החוזה שלהם. היא בחרה בו כי הוא זה שמתעקש עליה ולא נותן לה לשבת באזור הנוחות הקבוע שלה, ועכשיו כועסת עליו על אותו דבר בדיוק.
"יש הרבה זוגות שיש אצלם התנהגות פאסיב־אגרסיב בקשר", אומרת ברעם. "דברים כמו לא להסתכל על בן הזוג שלך כשהוא חולף לידך בבית. לשתוק כשהוא שואל מה קרה ואם את כועסת. להקפיץ רגל כשהיא מדברת, לפלבל עיניים כדי להפגין זלזול. גם ללכת לישון מוקדם ולהשאיר אותו או אותה על הספה, ואפילו להתחבא מאחורי סדרה או גלישה בטלפון, במיוחד במינונים מוגזמים כאקט של בריחה והימנעות".
מה עושים עם זה?
"מפסיקים לעשות לעצמכם הנחות, אולי זה שאתם לא הולכים לישון בלילה יחד ואחד מכם נשאר מול הנטפליקס זה כי אתם בורחים מלדבר. את באמת אמא טובה, אבל העובדה שאת כל הזמן עסוקה רק בילדים אולי מעידה שאת לא רוצה להיות עסוקה איתכם".
אז אולי עדיף כבר לכעוס ולהתווכח, ולהיות אקטיבי, במקום לשקוע לשתיקה ולעצב.
"המון אנשים מפחדים מכעס, לא רק מול בן הזוג, גם בתוך עצמם. ואז מתחילים אצלם סימפטומים רפואיים קשים מכל הכעס העצור הזה. פריצות דיסק ומיגרנות, לא לדבר ולא לחשוב מביא לכאב ראש בוהק, וגם למעי רגיז. אנחנו חוזרים אחורה ומגלים איך הם למדו לא לכעוס כי אבא ואמא לקחו מהם את האהבה כשהם כועסים, או השמיעו ביקורת, או נתנו מכות, ומלמדים אותם שכעס זה חשוב.
"רואים בשפת הגוף שמישהו מבני הזוג עומד ללכת. זוג יכול להגיע אליי מחויך, הם ידברו נורא יפה, הכול נהדר, הם אמנם בזמן האחרון פחות מדברים, אז הם באו רק לחזק קצת את הזוגיות. ואז והם יוצאים ואני לא מפסיקה לבכות. אני פשוט מרגישה שזה הסוף"
"חלק מהעניין של יצר החיים זה תוקפנות. יש תוקפנות בריאה, סקס זה תוקפנות, למשל. אנחנו הולכים לעבוד ולהתפרנס, יש שם תוקפנות ותחרותיות. אנחנו אוהבים את הילדים שלנו לפעמים בצורה תוקפנית בריאה, יכולים להרוג את הילד מרוב נשיקות וחיבוקים. כשמישהו כועס עליי בשקט זה מפחיד, עדיף שכבר יתפוצץ עליי, אני הרבה יותר יודעת מה לעשות עם זה. פאסיב־אגרסיב זה דבר שמאוד קשה להתמודד איתו במערכות יחסים".
אנחנו חיים בעידן שבו כל הזמן אומרים לנו לעבוד על הקשר. אישית, אני לא כל כך מבינה מה זה אומר.
"אני לא אוהבת את המונח הזה, לעבוד על הקשר. לכן אני גם אף פעם לא נותנת בקליניקה שיעורי בית לזוגות, 'לכו יחד לנגב חומוס'. לא. גם לא מציעה לצאת לערב דייט פעם אחת בשבוע. ומצד שני, זה קל מאוד לשקוע בנטפליקס על הספה, ולאט־לאט את כבר רואה את הסדרות שלך והוא את שלו. העבודה האמיתית היא לשאול את עצמך - רגע, איפה אנחנו מתחברים? לשאוף כל הזמן לחיבור הזה, לקשר, לתקשורת".
איך עושים את זה?
"צריך להזמין את בן הזוג לשיחה קטנה. אני אתן לך דוגמה מהילדים שלי, הייתה פסיכולוגית ילדים שאמרה לי פעם, 'לא צריך שיחת נפש ענקית, תעשי שיחות קטנות, בואי בלילה, בחמש הדקות האחרונות לפני שהם נרדמים, שבי לידם ותדברי קטן, על כלום, מה היה היום, אבל עם שאלות ספציפיות'. משם, אני לוקחת את זה לזוגיות, זה לשבת רגע ולדבר, לא על איזו מכונית נקנה, אלא להגיד, 'בלילה, בזמן האחרון, אני לא ישנה, ואני מפחדת, אז מה נעשה?' זו תלונה שבסופה יש שאלה פתוחה. לא לבוא במין תלונתיות גדולה של 'מזמן לא עשינו סקס ואת כבר לא רואה אותי'. ללכת על הקטן. להגיד, 'נמאס לי לאכול בבית את אותו האוכל, אז מה נעשה?' ואולי הוא יציע שנבשל יחד אוכל וייטנאמי מסדנה ביוטיוב”.
קורה שאת רואה זוג ויודעת שהם עומדים להיפרד? או מרגישה שהם חייבים להיפרד? מה סימני האזהרה שלך לקשר שנמצא בצרות?
"אלימות, פיזית ורגשית, זה ברור. מעבר לכך? קושי להקשיב. לרוב כי היא או הוא הפסיקו להעריך או לאהוב. מה שקורה אז שבן הזוג השני הוא כבר קבור וגמור, הוא רק עוד לא יודע את זה. רואים בשפת הגוף שמישהו עומד ללכת. זוג יכול להגיע אליי מחויך, הם ידברו נורא יפה, הכול נהדר, הם אומנם בזמן האחרון פחות מדברים, אז הם באו רק לחזק קצת את הזוגיות. ואז הם יוצאים ואני לא מפסיקה לבכות. אני פשוט מרגישה שזה הסוף. יש דבר כזה שנקרא העברה נגדית. המטפל מקבל מהמטופל רגש שהוא לא מדובר. כאילו המטופל העביר את כל הצער והעצב והדיכאון אליי מבלי להגיד דבר. אני ממש יכולה לחוש את זה".
ב"טיפול זוגי" הקפידו להביא זוגות בגילים שונים ובסטטוסים שונים. לפחות שניים מהם הם בשלב של גידול הילדים הקטנים. אחד הקטעים היפים קורה אצל זוג הורים בשם נטלי ומושיקו, הוא מעצב שיער מצליח, והיא אשתו הצעירה ממנו בעשר שנים, זה פרק ב' שלו איתה. נטלי מתארת את יום ההולדת שהם ניסו לחגוג למושיקו. איך היא כתבה לו ברכה בפייסבוק, ציטוט משיר של דני רובס, "אני לא מפסיק להתרגש ממך".
אבל האמת היא שזו הייתה רק הכמיהה שלה, הרצון שהם יחזרו להתרגש אחד מהשני כי השגרה וגידול הקטנים שוחקים אותו. אחר כך היא מתארת איך לפני שהוא חזר הביתה, היא הוציאה את הבייבידול הסקסי מהבוידעם, ושמה אותו מתחת לפיג'מה של דלתא. כמובן שזה הסתיים במושיקו צופה בספורט, כי הוא לא יכול לחזר כשכל הזמן דורשים ממנו חיזורים.
נדמה לי שאת כזו מעולה שאת יכולה לטפל בכל בעיה, חוץ מהבעיה שכל המין האנושי מתקשה לפתור. למה הסקס שלנו מתקלקל?
"בשלב ראשון אני מבררת אם אי פעם היו יחסי מין טובים ביניהם. כי אם היה סקס טוב בהתחלה הם כבר יודעים לענג את בן הזוג ויודעים להתענג בעצמם, ואפשר לחזור. אם הסקס לא היה אף פעם טוב, אז אני שואלת אם הם יכולים לחיות בלעדיו. בדרך כלל אם הסקס מעולם לא היה טוב, זה אומר שמההתחלה זה לא היה האישיו ביניהם, ושהם למדו לחיות מסביבו. לא לכל האנשים יש טמפרמנט מיני כל כך גבוה. יש זוגות שהם החברים הכי טובים אחד של השני, הם מההתחלה היו חברים טובים, וזה הכי חשוב להם, החיבוקים שלהם והקדלינג, והשיחות המעולות".
אז איפה המתח שאמרת שכל כך חשוב לקשר?
"המתח יכול להיות אינטלקטואלי. הם מתווכחים או מלמדים אחד את השני דברים חדשים, הכרתי זוגות מאוד־מאוד מאושרים ככה. זה לגמרי אפשרי. הבעיה מתחילה כשלזוג כן חשוב סקס, אני לא אתן להם שיעורי בית, אבל אני כן אשאל למשל את האישה, כמה טוב את מכירה את הגוף שלך וכמה את יודעת מה משמח אותו. כי אנחנו בעיצומה של מהפכה פמיניסטית, ואנחנו עדיין בתעלת הלידה שלה. אפילו היום, כשאנחנו כבר מתקדמות, תשאלי את עצמך כמה נשים יזמו עם הגברים שלהן אקט של סקס ברמת החיבור לגוף האישי שלהן ולא כי חייבים? כי את פשוט רוצה שיהיה לך נעים?"
במקום זה מה שקורה הוא שהסקס נהיה עוד חובה שצריך למלא כדי להיחשב היום זוג טוב.
"וזו בדיוק הבעיה, שזו חובה. אם את עושה סקס מתוך אשמה וחובה, מתוך מקום של 'אני פחות אישה בעיניו כי אני לא רוצה סקס', אז את קצת כופה על עצמך, ואת מנותקת מהגוף שלך. עדיף לדבר על זה בכנות, שיהיה מקום שבו הוא יוכל לומר או את, 'לא בא לי הערב', או שתבואי ותגידי לו ישר - 'איזה מין זוג לא טוב אנחנו, לא עשינו סקס חודש, מה יהיה איתנו'. מתחילה שיחה שבה את פוגשת אותך והוא פוגש אותו ואתם פוגשים את התסכול שלכם. מדברים על זה במקום לעשות את זה כי צריך, שם יש סיכוי לשינוי. סקס מחובה הופך להיות נורא סתמי ומכני ומשעמם, יש זוגות ששמים ביומן פעמיים בחודש לעשות סקס, וככה נראה הסקס. ככל שאתה עושה אותו מחובה ככה הוא נהיה משהו שמפחדים לעשות אותו בפעם הבאה מרוב שהוא אפור ורע, וככל שאתה עושה אותו מהנאה יבוא לך יותר".
היא התחילה בתור פסיכולוגית ילדים, עבדה 16 שנה בתחנת כפר שלם ובשכונת התקווה עם ילדים שיש להם הפרעות התנהגויות קשות והפרעות קשב. אחרי זה הלכה להתמחות בטיפול זוגי במכון שינוי. "אני זוכרת שמנהלת המכון אמרה, 'שימי לב שכל המורים והמורות פה הם בפרק ב', אחרי גירושים'. מאוד מעניין", אבל היא עצמה עדיין בפרק א', נשואה בשמחה המון שנים. זה מעורר השראה, לראות איך היא מדברת על בן הזוג שלה ופתאום העיניים שלה בורקות, לשמוע איך היא מיישמת על החיים שלה את העיקרון שאני מתחילה להבין שכדאי לי לאמץ. לא לברוח לשתיקה, לספרים, לספייס, לחפש כל יום מחדש את החיבור שלי לאהוב שלי, לשאול שאלות קטנות, לספר לו מה מטריד אותי ולשאול מה דעתו. לקחת אחריות על השמחה שלנו בזה שאני אמשיך לתקשר.
מה שדי עונה לי על השאלה הבאה שלי - האם מטפלים זוגיים מאמינים בזוגיות? "אני הרבה יותר מאמינה בזוגיות מאז שאני מטפלת זוגית. ואני יודעת שטיפול יכול לעזור לאנשים להתחבר מחדש. להיזכר שהם בחרו את האדם הזה לא סתם. ואני לומדת מכל המטופלים שלי, איפה אני עדיין סובלת מקלקולים".
תני דוגמה לזוג שטיפלת בו בחיים שהטיפול הזוגי שלו מאוד הצליח.
"הגיע אליי זוג עם בגידה מאוד קשה, נגיד שהוא בגד בה עם החברה הכי טובה שלה, ושיהיה ברור שאני מטשטשת. אגב חשוב לי להדגיש שלא רק גברים בוגדים, היום נשים בוגדות לא פחות. בכל מקרה, בזוג הזה האישה הנבגדת הגיעה מרוסקת. גמורה. לא שונאת אותו אפילו, פשוט עצובה. אישה חזקה עם קריירה מדהימה שלא מצליחה להרים את הראש. והוא בא אשם, נתפס, אבל גם כועס, תוקפני, על ההאשמות שלה, מה את רוצה ממני, עשיתי טעות, בואי נתקדם. עשינו תהליך שמטרתו להבין מה קרה לפני".
כלומר יש המון בגידות קטנות לפני הבגידה הגדולה, נכון?
"יש קלקול לפני הבגידה הגדולה. הכי קל להגיד, 'הוא פשוט חזיר לא נאמן ואני צריכה לזרוק אותו'. בהתחלה אני מקבלת המון תוקפנות מהנבגדים, של למה אני מחזירה אותם אחורה, לאחריות שלהם, כשבן הזוג הוא זה שעשה להם משהו כל כך מחריד ומכאיב. ואני אומרת - זה לא עניין של אשמה, אני רק שואלת מה קרה לכם קודם. הוא נגע בעצב שלו, בזה שהוא לא הצליח לפרנס, להיות יציב, להרוויח, ושהיא הייתה צריכה ללכת ולכבוש הרים ופסגות, והתחילה אסימטריה מאוד גדולה ביניהם, ואז כדי לאזן את זה הוא היה צריך לכבוש בחוץ".
אבל איך אפשר לסלוח, החברה הכי טובה שלה, למען השם.
"שהחברות שלה יגידו לה את זה, שיגידו 'תעיפי לו את הצורה ותפוצצי אותו מכות', זה תפקיד המקהלה, אבל בתוך הטיפול הזוגי צריך להסתכל על עצמך באומץ, וזה עובד כשיש פרטנר שבאמת מבין את הנואשות ואת האקטינג־אאוט ואת הצורך למלא אצלו את החור הענק הזה בלפגוע בה".
האם פוליאמוריה זה משהו שטוב ליחסים?
"ברגע שבני זוג מדברים, על הצורך לפתוח ועל הרצון לאהוב אחרים, ויש הסכמה, למה לא. הבעיה היא שהמון פעמים באים אליי זוגות שרק אחד רוצה לפתוח. אז יושבים ומנסים להבין, את הצורך שלו לפתוח, ואת הבעיה שלה, והפוך".
איך תתארי את מה שקרה לנו בקורונה? כי אני מרגישה שעברה עליי משאית, אבל משאית שקופה, קשה לי להגדיר מה קרה לי ולנו שם. רק שקשה לי להתאושש.
"עוד אין שם למה שקרה לנו כבני אדם בעקבות הקורונה. אבל אני רואה מה שמגיע. אני מחויבת לקבל שוב זוגות שהיו אצלי בעבר בטיפול, ופתאום אחרי הקורונה נהיה פה בקליניקה גל ענק של חוזרים. זה קרה כי אנשים היו בבית, ונהיה חיכוך מאוד גדול, יחד עם חרדה כלכלית מזעזעת. עכשיו אנחנו צריכים לנסות לחזור מזה, אבל קשה לנו לחזור, כי כל הזמן הזה נורא כעסנו. היה לנו צפוף, וקשה, ומלא סטרס, ולא היה מי שיטפל בנו ויעזור לנו. והצטלקנו מזה, מהביחד, מהאינטנסיביות, פתאום ראינו לנו קצת. ראינו לנו שאולי אנחנו פחות טובים יחד ממה שחשבנו, שהילדים שלנו במצב פחות טוב ממה שחשבנו".
אני נזכרת ברגע בקליניקה שלך, שתמר ואגמון סוף־סוף מפסיקים לריב, נותנים אחד בשני מבט ממושך ומלא אהבה, ואז בוכים ומתחבקים. זה עשה לי כצופה חשק לחזור ולהתחבר במקום לברוח לנטפליקס ולמרק.
"יש רגע כזה שאת מבינה ששניכם רוקדים יחד בזוג את הריקוד הזה, ואף אחד לא אשם בלעדי. אם הוא היציב ואת הפרפר הצבעוני, הוא יהיה יותר ויותר יציב, עד שתגידי לעצמך, איזה באסה, הוא תקוע ולא מחדש, הוא לא זז. אם את תהיי קצת פחות פרפר צבעוני ותהיי את היציבה וההגיונית יותר, הוא יוציא את הכיף והספונטניות שלו. או זוג שבו הפרטנר הוא סוליסט כזה, מתעקש על הלבד שלו, ככל שהוא מחצין יותר את הרווקות שלו בזוגיות, ככה היא תדגיש יותר את כמה שהיא זוגית. זו זוגיות, זה מדהים. המקום הזה תפוס, אז אני אקח את המקום הפנוי".
הבנתי שהתלבטת ארוכות אם להסכים לטפל בטלוויזיה. את לא אוהבת פרסום, אז זה בטח לא משם.
"אני כל כך אוהבת את העבודה שלי ומאמינה בה, שרציתי שאנשים יקבלו טעימה קטנה ממה זה טיפול זוגי. כי אנשים מפחדים מזה, ואם אנשים יראו את התוכנית וייפתחו לאפשרות של טיפול, זה שווה בשבילי את כל הלחץ והחרדה מהעלייה של זה. אני כל כך מאמינה בזוגיות, כי זה הכי מפגיש אותנו עם עצמנו, בתוך השיח, בתוך המראה שבן הזוג שלך משקף לך, ומשם צומחים".
פורסם לראשונה: 07:42, 26.11.21
