יניר קפח ושהם ברמן נראים כלפי חוץ כזוג נורמטיבי לכל דבר ועניין. שניהם אקדמאיים מתל אביב עם תארים מתקדמים, וליניר קריירה של מעל 20 שנה כאיש קבע. אבל כשהשמש יורדת, שניהם עולים על מדים מסוג אחר לגמרי. "אני לוקח שוט, שם לה שרשרת מברזל על הצוואר, קושר אותה לעמוד, ושם לה כיסוי עיניים", מספר יניר על הופעות הפטיש והקינק שהוא ושהם מעלים במועדון ה-BDSM הוותיק בתל אביב, הדאנג'ן.
יניר (46) שירת כקרבי בחטיבת הנחל ובדובדבן, טיפס בסולם הדרגות, ובתפקיד האחרון שלו היה אחראי היחסים של צה"ל עם הצבא האמריקאי בחטיבה לקשרי חוץ, עד שהשתחרר כסא"ל. ב-7 לאוקטובר הוא עלה על מדים, ויצא לשבועות ארוכים של מילואים כמפקד המכלול הבינלאומי של צה"ל, שאחראי על היחסים עם הצבאות הזרים.
יניר: "אני תמיד אומר שאני ושהם הכרנו על העמוד בדאנג'ן, כי אני ממש זוכר את עצמי יורד מהעמוד, ניגש אליה ומדבר איתה בפינה של המועדון. היא הייתה מקסימה והשתדלתי להיות נחמד ולא מאיים מדי"
שהם (41) הייתה רקדנית פלמנקו במשך שנים, ובגיל 36 התחילה תואר ראשון בביולוגיה. כיום היא עושה תואר שני במיקרוביולוגיה. את יניר היא הכירה בדאנג'ן לגמרי במקרה. "הגעתי למועדון עם חברה", היא נזכרת. "לא ידעתי כלום על המקום, ובהתחלה קצת חששתי, לא ידעתי מה לדמיין. בכלל לא היה לי מושג מה זה העולם הזה של ה-BDSM. הופתעתי מכמה שנהניתי באותו הערב. הרגשתי בנוח להסתובב ולפטפט עם אנשים, וידעתי שאני במרחב בטוח, שבו אף אחד לא יציק לי או יטריד אותי. אפילו מצאתי את עצמי רוקדת לבד.
"כשיצאנו מהמועדון באותו הערב, ביקשתי מהחברה שהזמינה אותי שתגיד לי גם בפעם הבאה שהיא הולכת, וככה התחלתי להגיע למסיבות. עם הזמן, התחלתי להסתכל קצת מסביבי ולהתעניין גם בהופעות הקינק והפטיש שקורות במועדון. הבושה ירדה, ומאוד מצא בעיניי מה שראיתי. באחת המסיבות יניר ניגש לדבר איתי. החלפנו טלפונים, והוא הזמין אותי לקפה ועוגה".
יניר: "אני תמיד אומר שאני ושהם הכרנו על העמוד בדאנג'ן, כי אני ממש זוכר את עצמי יורד מהעמוד, ניגש אליה ומדבר איתה בפינה של המועדון. היא הייתה מקסימה והשתדלתי להיות נחמד ולא מאיים מדי. בדייט השני בישלתי לה אוכל אצלי בבית ומשם התחלנו לצאת. היום אנחנו נשואים שש שנים".
מתי התחלתם לשלב BDSM בזוגיות שלכם?
"כבר במפגשים הראשונים התחיל בינינו שיח על העולם הזה של ה-BDSM. בשלב הזה כבר הייתי חלק מהקהילה, ולשהם זה היה חדש".
שהם: "אומנם נחשפתי לעולם הזה במקרה, אבל די מהר הבנתי שהמועדון וקהילת ה-BDSM נותנים לי מענה למשהו שבכלל לא ידעתי שהיה חסר לי בחיים, וזה מאוד דיבר אליי. יש לי המון תאווה לעיסוק בזה ואני כל הזמן לומדת, חוקרת ומתנסה. הרגשתי שנפתח בפניי עולם חדש ומרתק. בתחילת הקשר שלנו הגעתי לפעמים למועדון, אבל בקצב שלי. זה היה יותר המקום של יניר. המסיבות מתחילות בחצות והעדפתי ללכת לישון מוקדם ולתת לו לצאת וליהנות.
"פעם בכמה זמן הייתי הולכת איתו וזה היה נחמד ללכת ביחד, אבל גם היה לי כיף שהוא הולך לבד ואני יכולה לתת לו את הספייס והחופש שלו. אנחנו זוג שאוהב את הביחד אבל גם מאוד אוהבים שלכל אחד יש את העצמאות שלו. חשוב לנו שכל אחד מאיתנו ייתן ביטוי לאישיות שלו".
יניר: "היה בזה גם תהליך גילוי זוגי, כי לאט-לאט גילינו מה אנחנו אוהבים כזוג וכיום אנחנו מופיעים באופן קבוע במועדון. הדאנג'ן הוא לא מועדון רגיל. יש בר ומסיבות כמו בכל מועדון, אבל יש גם עולם שלם בתוכו. כל המקום בנוי כמו הול פתוח שיש בו המון התרחשויות במקביל. במרכז החלל ניצבת הבמה המרכזית, והופעות מטעם המועדון עולות על הבמה לאורך כל הלילה.
"מסביב לבמה הראשית ובפינות של החלל יש כלובים, שאנשים יכולים להיכנס אליהם באופן ספונטני. בכלובים קורים דברים לא מתוכננים. למשל, זוג יכול להיכנס ולעשות סוג של מופע קטן שאחרים צופים בו. האישה יכולה לשים לגבר כיסוי עיניים, או לקשור אותו לעמוד. הדברים האלה קורים באופן טבעי כחלק מהמסיבה, ומי שרוצה מצטרף או צופה. כשאני ושהם מופיעים, אנחנו חלק מהבמה המרכזית של המועדון".
4 צפייה בגלריה
יניר קפח ושוהם ברמן. "לפעמים אנחנו מתאמנים על מופע בחדר המיטות"
(צילום: The Blond Beard Photographer )
מה זה מופע פטיש? מה המופע שלכם כולל?
"אנחנו בונים כוריאוגרפיה שונה לכל מופע, לפי נושא המסיבה, כשהמופעים שלנו והפרקטיקות הפטישיסטיות שיש בהם, לקוחים מהעולם היותר לייט של ה-BDSM. משהו שמזכיר את '50 גוונים של אפור'. הופעות יותר קינקיות, שעושים בהן שימוש באמצעים מאוד סטנדרטים בעולם ה-BDSM כמו שוטים למיניהם, קולרים, קשירות עדינות. ב-95% מהמופעים שלנו אני זה ששולט".
אתם עובדים על המופעים האלה בבית, ממש מנסים אחד על השני את הכוריאוגרפיה בסלון?
"לפעמים אנחנו עושים ניסויים בבית, גם בסלון וגם בחדר המיטות".
"אנשים סקרנים, מפרגנים, מתלהבים אפילו. מאוד הופתעתי מהתגובות"
מאז שפרש מהצבא, לפני שלוש וחצי שנים, יניר עשה דוקטורט ביחסים בינלאומיים, ובהמשך הפך לבעלים של מועדון הדאנג'ן. "הדאנג'ן קיים מאז נובמבר 2002 ואני חלק מהצוות מהיום הראשון. עשיתי כל מיני תפקידים לא רשמיים במועדון, כי כל השנים האלה הייתי בצבא. עם השחרור שלי החלטתי יחד עם הבעלים הקודם, שכבר היה מותש אחרי 20 שנה, לקנות ממנו את המועדון".
הסביבה שלכם מודעת למופעים שלכם בלילות?
שהם: "בהתחלה היו לי ספקות. לא ידעתי איך אנשים מסביבי, באוניברסיטה למשל, יגיבו למעורבות שלנו בקהילה ואם בכלל לשתף. אבל אז נודע להם במקרה שיניר קנה את הדאנג'ן. חיפשתי קרטונים לתפאורה של אחת המסיבות, וכששאלו אותי למה אני צריכה קרטונים אמרתי שאני עושה תפאורה להפקה במועדון של בעלי. משם כבר שאלו אותי איזה מועדון, ועניתי הדאנג'ן. היו דווקא תגובות הרבה יותר חיוביות ממה שדמיינתי, הכנתי את עצמי לשיפוטיות.
"לאט-לאט התחלתי להשחיל את זה בכל מיני שיחות וראיתי שאנשים מגיבים למרבה הפלא בצורה מאוד חיובית. אנשים סקרנים, מפרגנים, מתלהבים אפילו. חלק שואלים שאלות על מושגים בקהילה. למשל מה זה אומר להיות מלכה או שולט. לפעמים ממש שואלים על תרחישים במועדון".
יניר, אנשים שאתה מכיר מהקריירה שלך בצבא מודעים לחלק הזה בך?
"אני חושב שזה מסוג הדברים שאתה צריך לעשות מהם נון-אישו. אני יוצא ומבלה בדאנג'ן בחיי האישיים, אני לא פוגע באף אחד ולא עושה שום דבר לא חוקי. אני בסצנה מגיל 16 וזה חלק ממני. כשעוד הייתי בקבע והיו שואלים אותי על זה, תמיד הייתי אומר שמי שקיבל אותי כקצין בדובדבן יקבל אותי גם כחלק מהדאנג'ן ומהקהילה. אני מאמין במה שאני עושה ולא מתבייש בו. מצד שני, זה לא שאני הולך עם מגפון באמצע רחבת המסדרים וצועק 'אני בדאנג'ן, אני בדאנג'ן'. כששאלו אותי - הסברתי. פגשתי עשרות קצינים בכירים אצלנו במועדון לאורך השנים, ואנחנו שומרים על האנונימיות של כולם".
אתם רואים את השינוי ביחס הציבורי לדאנג'ן ולקהילה במשך השנים?
יניר: "לגמרי אפשר לראות את השינוי שנוצר ב-15 השנים האחרונות. יש היום הרבה יותר פתיחות לנושא. השינוי הכי גדול הגיע עם סדרת הספרים והסרטים '50 גוונים של אפור', שיצאו בשנים 2016-2017. לפני זה הקהילה הייתה די סגורה בתוך עצמה, אבל העולם מתפתח ואנשים מתקדמים".
יניר: "כשהייתי בקבע והיו שואלים אותי על זה, תמיד הייתי אומר שמי שקיבל אותי כקצין בדובדבן יקבל אותי גם כחלק מהדאנג'ן ומהקהילה. אני מאמין במה שאני עושה ולא מתבייש בו. מצד שני, זה לא שאני הולך עם מגפון באמצע רחבת המסדרים וצועק 'אני בדאנג'ן, אני בדאנג'ן'"
בכל זאת, יש ניגודיות מסוימת בין החיים המסודרים שאתם חיים ביום לבין המופעים שלכם בלילה.
"אין ספק שהניגודיות קיימת. אני זוכר לדוגמה יום שבו יצאתי מדיאלוג אסטרטגי עם הבכירים ביותר שאפשר לדמיין בדרג הצבאי, כולל בצבא האמריקאי, ויום אחר כך הייתי על העמוד בדאנג'ן. אם מסתכלים מהצד, אנחנו שני גיקים מהאקדמיה. שוהם, עם צלחות הפטרי שלה במעבדת המיקרוביולוגיה, ואני ששקוע בספרי דיפלומטיה, אסטרטגיה ופרדיגמות ביטחוניות. אבל אנחנו לא בעניין של לסדר לאנשים את העולם במסגרת הרגילה והשגרתית שהם רגילים לה. מבחינתנו, זאת לא ניגודיות אלא השלמה, שני חלקים שמהווים את השלם. אנחנו משלימים עם מה שאנחנו אוהבים לעשות וזה חלק מהזוגיות שלנו".
שהם: "אני רואה את זה כסוג של אלטר-אגו להרבה אנשים, שבחיים ה'אזרחיים' שלהם רגילים להיות בעמדות כוח או סמכות. דווקא כשהם מגיעים לדאנג'ן הם יכולים לשחרר שליטה או להיות מישהו אחר. כל כך הרבה אנשים אומרים לנו שהם מחכים לסוף השבוע כדי לקבל את השחרור הזה שהמועדון מאפשר. אני חושבת על כל האנשים שהיום-יום שלהם מלחיץ, שעושים דברים חשובים, שסוחבים את עול העולם על כתפם. את האימהות שיש עליהן כל כך הרבה עומס ואחריות, ואז הן יכולות לבוא בסופ"ש לדאנג'ן ולשחרר".
יניר: "חשוב לנו לתת לאנשים את החוויה האסקפיסטית הזאת, ולא כסיסמה. בדאנג'ן אנחנו מייצרים עולם אסקפיסטי וחופשי. אחרי שהייתי 70-80 יום במילואים, כל מה שרציתי זה לפתוח את המועדון. כמו שהמילואים היו רבי משמעות מבחינתי, ורצתי ב-7 באוקטובר לעלות על מדים ולהצטרף ללחימה, חשוב לי גם לפתוח את הדאנג'ן ולאפשר לאנשים את האסקפיזם הזה. לאפשר לאנשים רגע לנשום".
