אחד האתגרים הקשים ביותר בחייו של אדם הוא לסיים זוגיות ארוכה שאינה מסיבה לו אושר. יעלה, בת 34 מתל אביב, אזרה הרבה מאוד אומץ עד שהצליחה לצאת ממערכת יחסים של שבע שנים שלא התאימה לה, ושמילאה את חייה בצער ובחרדות. "לפני שנפרדנו חשבתי, איך אני אחיה בלעדיו? מה יהיה איתי? איך אני אסתדר? חשבתי שהוא הקביים הפיזיים שלי, אבל אני הייתי הקביים הנפשיים שלו. הבנתי שאין לי ברירה אלא ללמוד לבקש עזרה ולא להיתלות על בן הזוג שיציל וירים אותי".
הם הכירו במסיבת חברים כשיעלה הייתה בת 24. "לא האמנתי שהוא מתחיל איתי. אני בחורה עם קביים וכיסא גלגלים, והיה לי מאוד קשה להכיר בזמנו. הביטחון העצמי שלי לא היה בשמיים. נסחפתי פנימה ובהתחלה הכול היה מדהים. הייתה לנו השקפת עולם דומה ותחומי עניין משותפים. תוך כמה חודשים כבר עברנו לגור יחד", היא משתפת.
"גם המשפחה שלי מאוד התלהבה. הם אמרו, 'סוף-סוף היא מצאה זוגיות, מישהו שלקח אותה'. הם שמחו שמצאתי גבר טוב שעוזר לי פיזית עם דברים שמאתגרים עבורי בגלל הנכות. ואז הדברים התחילו להשתנות".
מה השתנה?
"נשאבתי לזוגיות והזנחתי חלקים אחרים בחיים שלי. הייתה לי להקה שבדיוק התפרקה ולאט-לאט התחילו להתגלות קשיים בקשר. בדיעבד, הבנתי שהיו נורות אזהרה שלא זיהיתי. כשהכרתי אותו הוא סיפר לי שהוא לוקח כדורים נגד דיכאון, ובגלל שהוא קיבל אותי עם הנכות שלי, שמחתי לקבל אותו עם הקושי שלו, להכיל ולהיות שם בשבילו. עם הזמן גיליתי שהוא אולי לוקח כדורים אבל הוא לא במעקב, לא בטיפול. הרגשתי שאני צריכה לדאוג לו בקטע הנפשי.
"בהתחלה עלו בי המון פחדים: אני נכה, איך אחזיק דירה לבד? מה יהיה איתי? מי ידאג לי? התחלתי לחסוך כסף בצד ליום הפרידה, והתחלתי ללכת לטיפול. ביום שנפרדנו הרגשתי שיעלה הבוגרת לוקחת את היד ליעלה הקטנה ואומרת לה, 'אל תדאגי, אנחנו נסתדר'"
"במקביל גם במשפחה שלי קרו כמה אירועים שדרשו ממני להיות יותר נוכחת ולדאוג לאחרים. הייתי צריכה לדאוג לכולם עד ששכחתי מעצמי. הוא התאהב בי והכיר אותי בתור אישה חזקה וחברותית שמגשימה את עצמה ואוכלת את העולם, אבל עם הזמן האנרגיה שלי ירדה עד שלא נותרו בי יותר כוחות להרים אותו. הרגשתי רע שאני לא מצליחה להכיל אותו, אבל מה עם להכיל אותי?
"היינו יחד שבע שנים, ובשלוש השנים האחרונות כבר רציתי לקום וללכת, אבל לא היה לי פנאי לחשוב על זה. ברחתי מעצמי, לא החזקתי עבודה, לא קידמתי את עצמי. פתאום הבנתי שאנחנו מדברים על ילדים אבל אין לצידי מישהו שאני יכולה לסמוך עליו. במקביל גם התחילו אצלו בעיות של מצבי רוח והוא היה מתפרץ לפעמים, עד שלקראת הסוף כבר הרגשתי שאני הולכת על ביצים".
איך קיבלת את האומץ הדרוש כדי להיפרד?
"בהתחלה עלו בי המון פחדים: אני נכה, אז איך אני אחזיק דירה לבד? מה יהיה איתי? מי ידאג לי? מה יהיה עליי מבחינה כלכלית? התחלתי לחסוך כסף בצד ליום הפרידה, והתחלתי ללכת לטיפול. ביום שנפרדנו הרגשתי שיעלה הבוגרת לוקחת את היד ליעלה הקטנה ואומרת לה, 'אל תדאגי, אנחנו נסתדר'.
"הבנתי שזה שאני נכה לא אומר שאני צריכה להיות במערכת יחסים שלא מתאימה לי. נכון שזה נוח שיש מי שעושה כביסה, מבשל, מחליף מצעים ומוריד את הזבל, אבל אם נפשית לא טוב לי – אין סיבה שאשאר שם. הבנתי שהנכות שלי היא לא על חשבון הנוחות שלי. גם היו לי המון חרדות בתקופה שקדמה לפרידה, חרדות שנעלמו כשנפרדנו. אני לא חושבת שהחרדות היו בגללו, אלא יותר בגלל תחושת חוסר הדיוק, כי ידעתי שאני נמצאת במערכת יחסים שלא מתאימה לי".
"אנשים לא הצליחו לקבל את ההחלטה שלי. אמרו לי בלי בושה, 'באיזו זכות את עוזבת מישהו כזה מדהים שמקבל את הנכות שלך?'. הם לא הבינו שהוא לא קיבל אותי כמו שאני, הוא רק קיבל את הנכות הפיזית שלי"
איך המשפחה והחברים הגיבו לפרידה?
"אנשים לא הצליחו לקבל את ההחלטה שלי. אמרו לי בלי בושה, 'באיזו זכות את עוזבת מישהו כזה מדהים שמקבל את הנכות שלך?'. הם לא הבינו שהוא לא קיבל אותי כמו שאני, הוא רק קיבל את הנכות הפיזית שלי. אני זוכרת שסיפרתי למשפחה שלי והם היו בהלם, 'איך תסתדרי? מה תעשי עכשיו?'. חטפתי על זה המון ביקורת. האנשים הקרובים ביותר אליי אמרו לי, 'מי את בכלל שתלכי ממנו'. מצד שני, היו אנשים שאמרו, 'שאפו. יש פה מישהי שלמרות הנכות שלה קמה והלכה'".
יש דברים שאת מגשימה או מממשת כיום שלא התאפשרו לך בזוגיות ההיא?
"מלא! למדתי על עצמי שאני מסוגלת לעשות הרבה דברים לבד, שאני לא צריכה גבר או שותף שיגור איתי, למדתי מה זאת עצמאות. בחגיגה הפנימית שלי – נעלמו לי החרדות, התחלתי להגשים את עצמי מבחינת קריירה, חזרתי ליצור – ללמוד לנגן על פסנתר, לכתוב שירים, להלחין. פתאום נפתחה לי גם תשוקה חדשה - אני לומדת תסריטאות ומשחק וכותבת סדרה. גם מבחינת קשרים עם גברים גיליתי את עצמי מחדש - פתאום תפסתי ביטחון, למדתי איך לדבר עם בנים ואיך להתנהל מולם. הצלחתי לעבור הלאה וליהנות מהרווקות שלי.
"היום אני מבינה שזה לא משנה באיזה מצב אנחנו וכמה אנחנו מרגישות שאנחנו בנקודת השפל הכי נמוכה שלנו, חשוב שנדע לסמוך על עצמנו שהכוחות הדרושים יגיעו. המשפחה שלי מסתכלת עליי בהערצה היום. אנשים סביבי רואים שיצאתי באומץ מזוגיות שלא התאימה לי ורק פרחתי מאז. אני יוצאת עם מישהו חדש בחודשים האחרונים ומרגישה שהוא הרבה יותר מדויק לי. למדתי והתפתחתי מאז הזוגיות הקודמת".
"הצלחנו להשתחרר מיוקר המחיה ומהחרדות היום-יומיות"
עם ההתחדשות האביב ובואו של חג הפסח שמזמין אותנו לצאת מעבדות לחירות, מעניין לשמוע סיפורים כמו של יעלה, עדויות אמיתיות של אנשים אמיצים שהחליטו לשנות את נסיבות חייהם הזוגיות מן הקצה אל הקצה, ומצאו את עצמם חווים חופש ושחרור נפשי כמו שהם לא חוו מעולם.
לינה ציביאן ועידו מלר נשחקו מהחיים הלחוצים של העיר הגדולה, מתחושת המרדף הבלתי פוסקת אחר עבודה, כסף ומגורים. לפני חצי שנה הם עזבו הכול ועברו לחו"ל לתקופה בלתי מוגבלת, לחיות כנוודים דיגיטליים. לינה (31) היא יוצרת תוכן ובלוגרית אופנה וטיולים, ועידו (35) הוא מורה ליוגה וצלם. כבר שבע וחצי שנים שהם בזוגיות, ואחרי יותר משנתיים של התלבטויות הם קנו כרטיס טיסה, והתחילו את המסע שלהם מסביב לעולם.
"תמיד ידעתי שמה שהכי בא לי לעשות בחיים זה לטייל ולראות את העולם כמה שאפשר", אומרת לינה. "בנוסף לזה יוקר המחיה בתל-אביב הקשה עלינו מאוד והגענו למצב שאנחנו לא מוצאים דירה סבירה לעבור אליה. לבסוף הבנו שרק אם נעשה משהו קיצוני בחיים שלנו וננסה לצאת מהמרוץ הזה, תהיה איזושהי התפתחות חיובית.
"אז מכרנו את כל הריהוט, אכסנו את החפצים שלנו, נפטרנו מכל מה שאגרנו בשש השנים שגרנו יחד, עברנו בין כמה סאבלטים בתל-אביב ואז החלטנו שזהו, אנחנו קונים כרטיס. היה לנו ברור שברגע שנקנה כרטיס, דברים יתחילו להסתדר".
ידעתם מה תעשו כשתגיעו לחו"ל?
"היו לנו הרבה חששות ותהיות, לא ידענו ממה נתפרנס ומה נעשה, לא היו לנו לקוחות קבועים כדי להמשיך את התקשורת איתם מרחוק, התחלנו ממש מאפס. ידענו רק שהרבה ישראלים נמצאים בקופנגן ושזאת נשמעת כמו קרקע טובה להתחיל ממנה, אז עברנו לתאילנד".
עידו: "לא היה לנו כלום, היו לנו פשוט חזון בראש של איך אנחנו רוצים לראות את עצמנו ואת החיים שלנו בתקופה הקרובה, וזה מה שהוביל אותנו".
לינה: "הקורונה כמובן עזרה כי הרבה אנשים התחילו לעבוד מרחוק. הרגשנו שזה סוף-סוף אפשרי, ועדיין נסענו עם הרבה חוסר ודאות ופחדים כמו: מה זה יעשה לזוגיות שלנו? ממה נתפרנס? איך זה ירגיש להיות רחוקים מהחברים ומהמשפחה".
איך המעבר לנוודות דיגיטלית שחרר אתכם?
עידו: "שחרור זאת מילה גדולה. זה לא שהגענו לפה והכול התבהר ונהיה קל, אבל אני כן מרגיש שכל הפחדים שהיו לאט-לאט מתחילים להתמוסס. זה במיוחד מתבטא באומץ שלנו לקחת את העסקים של כל אחד מאיתנו, ולפתח אותם לשלב הבא. בכל הקשור להוצאות המחיה, ההקלה הייתה מיידית. אנחנו מוציאים פחות מחצי מההוצאות שהיו לנו בארץ. אומנם רמת החיים היא לא אותו דבר, אין לנו דירה שאנחנו משתקעים בה וקונים ריהוט, אבל איכות החיים עלתה. הפחד מהפן הכלכלי ירד".
לינה: "אני מרגישה שהתהליך הזה מאוד שחרר אותי. בארץ לא רק יוקר המחיה העיק עליי, גם השגרה השוחקת של היום-יום יצרה אצלי חרדות נפשיות. מאז שאני מרוחקת מהמרוץ הזה, מהציפיות ומרגשות האשם, אני מרגישה הרבה יותר טוב וישנה הרבה יותר טוב. כשהנפש שלי מרגישה יותר טוב גם הגוף שלי מרגיש יותר טוב.
"בנוסף, יש לי את האינסטגרם שלי. המעבר לחו"ל נתן לי את החופש להתעסק ביצירה, לספר סיפור, לצלם ולערוך תוכן. זה הדבר שאני הכי יכולה להודות עליו - ההחלטה הזאת נתנה לי להתעסק במה שאני אוהבת ולנשום אחרי שנים שבהן חשתי תקיעות. בארץ הייתי עצמאית, ודווקא מרחוק מצאתי עבודה כיוצרת תוכן בסטארט-אפ ישראלי, וזה מדהים שמתאפשר לי לעשות את זה מכל מקום בעולם. לפעמים דווקא להתרחק עוזר להתקרב".
3 צפייה בגלריה
לינה ציביאן ועידו מלר. מתגברים על חילוקי הדעות וצומחים מהם
(צילום: מתוך האינסטגרם של @linatsivian @idomaler@)
איך המעבר לארץ זרה השפיע על הזוגיות שלכם?
עידו: "לא חושב שהמעבר השפיע באופן קיצוני על הזוגיות. גם בארץ בילינו את רוב שעות היום ביחד בגלל ששנינו עצמאיים. אנחנו החברים הכי טובים שיש".
לינה: "ברור שיש רגעים מאתגרים. כמו כל זוג בריא, אנחנו רבים לפעמים, ובזמן שבארץ אפשר להתאוורר וללכת לחברה, פה עידו הוא האדם היחיד שיש לי. כשאני רבה איתו עולמי קצת חרב. זה רק שנינו מול העולם, וכל שבר קטן בינינו נראה לי תהומי. אבל זה גם מה שמעצים ומחזק את הקשר בינינו. אנחנו מתגברים יחד על החיכוכים וחילוקי הדעות, וצומחים מהם.
"לפני הנסיעה התלבטנו מה המסע יעשה לזוגיות. חששנו שנגלה שיש לנו רצונות שונים, חששנו שזה ייצור דילמות מהותיות שלא היו לנו קודם לגבי הזוגיות שלנו, וזה אכן יצר, אבל אני שמחה וגאה שסמכנו על עצמנו שהזוגיות שלנו מספיק חזקה ויציבה בשביל לצלוח את האתגרים האלה. וכל הכבוד לנו על האומץ".
אחרי חצי שנה בתאילנד לינה ועידו יעברו בקרוב ליוון, כדי להתגבר על הבדלי השעות עם ישראל. "ביוון יש הרבה ישראלים ונוודים דיגיטליים, ישראלים שעובדים מיוון. זה עזר לנו להבין שאפשר לעשות את זה כי יש שם ישראלים שעשו את זה לפנינו", אומרת לינה.
מה אתם מייעצים לזוגות שחושבים לעשות מהלך כזה?
לינה: "פשוט להזמין כרטיס טיסה. במשך יותר משנתיים התלבטנו והפחדים רק גדלו. תמיד אפשר לבטל כרטיס או להזיז, אבל ברגע שיש כיוון התהליך מתחיל להתגלגל".
עידו: "אפשר להתחיל את תהליך הנוודות גם בארץ, לעבור למושב או עיר שתמיד חלמתם לגור בה ולא היה לכם את האומץ. מאוד חשוב לזכור שהכול דינמי. תמיד אפשר לעבור ליעד הבא או לחזור".
לינה: "זאת מחשבה שעזרה לנו – להבין ששום דבר לא קבוע, שום החלטה היא לא תהומית והדברים תמיד מסתדרים בסוף. אני באמת מאמינה שאין מצב שיוצאים למסע כזה ולא לומדים ומתפתחים ממנו".
"הבנתי שכל עוד אני מאושרת, רווקות היא גם אופציה נפלאה"
טל, בת 34 מאזור המרכז, החליטה לסיים זוגיות אחרי ארבע שנים, וגילתה שלא רק שהיא חווה שחרור מהזוגיות הבעייתית שהייתה לה, היא חווה שחרור מהצורך בזוגיות בכלל. "הפרידה קרתה בגלל מריבה על חופשה משותפת, אבל מה שעמד מאחורי הריב הם דברים עמוקים יותר: שחיקה באינטימיות ובמשיכה שלנו, בעיקר מהצד שלי.
"רבנו הרבה, הייתה הרבה דרמה, לא הצלחנו להסכים על דברים בסיסיים כמו כמות הזמן שאנחנו מבלים יחד, ושנינו היינו מתוסכלים. לא הצלחנו לראות עתיד משותף, ובאיזשהו שלב אני כבר ידעתי שלא נחיה יחד ולא נגור יחד כזוג".
"היו דיבורים על לחזור לאקס, אבל כבר הייתי במקום אחר. רציתי לחקור את העולם, להתרגש, להכיר דברים שפספסתי. התחלתי לטייל, נסעתי לחו"ל – דברים שלא הרשיתי לעצמי לעשות כל עוד הייתי איתו"
איך לקחת את הפרידה?
"בימים הראשונים אחרי הפרידה בכיתי בלי הפסקה, חוויתי אבל עמוק, אך מרגע שהפסקתי לשבת בבית ולבכות ויצאתי לעולם, החיים שלי השתנו בצורה מאוד-מאוד דרמטית. בלי להתכוון הגיעו לחיי הרפתקאות וריגושים שגרמו לי לחזור להרגיש אישה חושנית ונחשקת. זה היה משנה חיים ממש, חוויה שלא יכולתי לחזור ממנה אחורה. היו דיבורים לחזור לאקס שלי אבל כבר הייתי במקום אחר. רציתי לחקור את העולם, להתרגש, להכיר דברים חדשים שפספסתי. התחלתי לטייל, נסעתי לחו"ל – דברים שלא הרשיתי לעצמי לעשות כל עוד הייתי איתו.
"כשהיינו יחד חוויתי המון סטרס, ופתאום כשנפרדנו החיים שלי נפתחו לגמרי. טסתי לחו"ל, נהיה לי המון זמן פנוי אז גם הסטרס בעבודה ירד, לא הרגשתי שהחיים שלי הם סיר לחץ. התחלתי לחיות בשביל עצמי".
מה עזר לך להתגבר ולהמשיך הלאה?
"בתקופה שנפרדנו, היה ממש גל פרידות מסביבי, זוגות של שנים שפתאום נפרדו, ובאיזשהו מקום זה עשה לי חשק. ראיתי שחברות שלי פורחות ומשגשגות ורציתי גם. הקפתי את עצמי בנשים שהתמודדו בעצמן עם פרידה, ובניתי מעגל תמיכה חזק שאפשר לי ליהנות מהרווקות שלי ולחגוג אותה. לא להרגיש לבד בתוך ההתמודדות הזאת.
"לפחות מהניסיון שלי, 2021 הייתה שנה של הרבה חשבון נפש לאנשים, וגם אני חוויתי את זה. שאלתי את עצמי לאן אני הולכת? איך אני יכולה לעשות שיהיה לי טוב? איך אני שוברת את מעגל הריצוי? איך אני דואגת לאיכות החיים שלי ואוזרת אומץ לשנות אותם?".
במה מתבטא השחרור שאת חווה ברווקות?
"התחלתי לעשות ספורט אחרי ארבע שנים ללא פעילות גופנית. אני אוהבת מאוד לכתוב ונרשמתי לסדנת כתיבה, ביליתי הרבה יותר זמן עם חברים, כל תפיסת החברות שלי השתנתה. חששתי לצאת לרווקות בגיל 34, אבל די מהר הבנתי שאני בשיא שלי מבחינת קריירה, מבחינה כלכלית, מבחינת ביטחון עצמי, מבחינת העוצמה שיש לי בעולם.
"פתאום גיליתי שדווקא מתאים לי להיות רווקה בתקופה כזאת שבה אני הכי עצמאית שהייתי, וזה הפתיע אותי לטובה. הבנתי שכל עוד אני מאושרת, רווקות היא גם אופציה נפלאה. אני מרגישה הכי חופשיה שהייתי. אני חווה הקלה גדולה כבר שבעה חודשים מאז שנפרדנו. עשיתי לא מעט פשרות בזוגיות ועבדתי קשה מאוד להחזיק אותה, ואלה דברים שאני לא צריכה לעשות היום. זה פשוט אושר".
