"אני אוהב אותך אבל לא רוצה להיות איתך. מצטער, אבל החלטתי". הוא הסתכל עליי וראיתי שהפעם הוא רציני. עמדתי בפנים חתומות, כועסת, מתאפקת לא לבכות ומנסה לשדר עוצמה. הוא הסתובב ויצא מהבית. התיישבתי במרפסת, מציצה עליו הולך ומתרחק מהדירה. כל כך קיוויתי שיעצור לרגע, יסתובב ויסתכל לאחור לכיוון הבית, אך הוא המשיך, פנה ימינה ונעלם. כנראה שהוא באמת החליט.
במשך שמונה חודשים הוא היה אצלי כמעט כל יום, אבל לפני שלושה שבועות הוא קיפל את הדירה שלו, מצא דייר חלופי ועבר אליי. התרגשתי. ראיתי את עצמי בונה איתו חיים, משפחה. לראשונה בחיי הצלחתי לדמיין לעצמי עתיד עם מישהו, ובאמת הרגשתי שהוא מקבל אותי כפי שאני. מכבד את הפתיחות שלי ואת הצורך שלי בחופש ביחסים.
מההתחלה הוא היה מאוד בעניין שלי, ונהניתי לדעת שהוא לא משחק משחקים ולא נבהל כשאני נבהלת. אבל לא הכול היה ורוד. בתחילת הקשר הוא הפגין חוסר ביטחון, לא האמין ש"מישהי כמוני יכולה להתאהב בו", ואני לא הבנתי מה זה בכלל אומר. אני רגילה ומצולקת ושרוטה בדיוק כמוהו.
הוא היה חושב מלא פעמים לפני שהיה מדבר, נכנס ללופ שהוא יוצא טיפש או לא מובן, ואז נכבה ומשתתק, מסרב להאמין שאני יכולה לאהוב אותו בזכות מי שהוא, כי הוא לא האמין במי שהוא ובמה שיש לו לתת. אבל אני כל הזמן האמנתי, וניסיתי להראות לו שכל הדברים האלה שהוא לא אוהב בעצמו - הם יפים ומיוחדים ואין לו שום סיבה להתבייש בהם.
אמרתי לו שהוא מציאה, אבל הוא המשיך להסתכל עליי במבט מעריץ, כמעט לא אמיתי, ואני מודה שנלחצתי. פחדתי שהוא איתי רק בגלל איזה רושם ראשוני שקיבל עליי, וברגע שהוא יגלה מי אני באמת ויבין שאני יותר מורכבת, רגישה ושרוטה, ממש כמוהו, ירד לו ממני והוא לא ירצה את זה יותר. הרגשתי שאני כל הזמן צריכה להיות עם היד על הדופק כי מתישהו אתבדה, מתישהו הוא יעזוב, וכל הזמן חששתי מהרגע הזה. לצערי, התחושה הזו ליוותה את מרבית הקשר.
נדנדת האהבה
הימים חלפו, וכשראה שאני לא הולכת לשום מקום, הביטחון שלו נרגע. אך ככל שהאהבה שלי אליו התעצמה, הפחד שיעזוב ברגע שיראה שאני שווה לו או פחותה ממנו רק הלך וגבר. אתם מבינים? עם התקדמות הקשר החלפנו תפקידים.
אהבתי בו הכול. את הילדותיות, את התמימות שהפגין, אפילו את החורים בגרביים שלו ואת ריח הזיעה שלו אהבתי. גם את הפילטרים של הסיגריות שלו שהיו פזורים בכל הבית, את הבלגן שהשאיר, את השערות הלבנות שלו, את הקול שלו, את המגע שלו, את הרגישות שבו - את כל אלו אהבתי.
הרגשתי שהוא הדבר הכי שמיימי שהכרתי, אך במקביל התחלתי להרגיש פחות ופחות טובה. לא הבנתי למה הוא איתי. לעיתים, מרוב פחד שהוא לא אוהב אותי כמו שאני אוהבת אותו, הייתי נאטמת. לפעמים הייתי קרה ומרוחקת. כל כך פחדתי שהוא יראה שאני אוהבת אותו עד שהרחקתי אותו ממני, אבל זה רק גרם לי להרגיש רעה ולא אוהבת, עושה סרטים, נזקקת לתשומת לב. התחלתי להרגיש בושה ואשמה, ביטלתי את הצרכים שלי והתגמשתי איפה שלא באמת היה לי נוח ונעים, עד שהרגשתי שכבר לא רואים אותי.
ואז הוא התחיל לעבוד ללא הפסקה. כל תקופת החגים הוא עבד, בזמן שהצגות התיאטרון שלי בוטלו, ועוד ועוד אודישנים שעשיתי ספגו דחיות. הוא בחוץ, עסוק ועובד, ואני בבית, מחפשת עבודה ומרגישה דחויה. אמרתי לו שאני מבינה שהוא לחוץ בעבודה, אבל מבקשת שיקדיש לי לפחות ערב אחד בשבוע שנוכל לצאת לבלות, להתחבר ולזכור שאנחנו טובים יחד. הוא אמר שהוא רוצה ושזה חשוב לו, אך בפועל זה לא באמת קרה.
בד לבד גם התקשורת בינינו פחתה. הוא הרגיש אשם שהוא עובד וחשש שאני לא תומכת בעשייה שלו, ואילו אני הרגשתי נטושה ולא מובנת, חיה ליד בן זוג שלא באמת מוכן להקדיש לי מעצמו. בשלב מסוים התחלתי להרגיש שהקשר חומק לי מבין הידיים ונלחצתי, אז ניסיתי לפצות.
ביום שישי ניקיתי וסידרתי את הבית, עשיתי כביסה, קניתי אוכל ובישלתי ארוחת ערב. הוא עבד בסטודיו כל אותו היום, ואמר שיחזור בערב. הוא הגיע באיחור של שעתיים, ואני ניסיתי לשים את האכזבה בצד. בדיוק קיבלתי מחזור והרגשתי שאני רגישה במיוחד, וממש התאפקתי לא להגיד כלום כדי לא להרוס את הערב.
"בייבי! איזה אוכל!" הוא אמר וטרף את הבישולים שלי. התכרבלנו על הספה וראינו את הפרק האחרון של "חינוך מיני". חשתי ריחוק מסוים, כאילו שהוא לא לגמרי כאן. אוי לך אם תהרסי את הערב הזה, אמרתי לעצמי, והשתתקתי.
"בייבי, מה יש?" הוא הבחין שמשהו לא בסדר. אמרתי לו שאני במחזור ועצבנית וצריכה רגע שקט, אבל הוא לא הפסיק. "נו בייבי, מה יש? תגידי לי!". אחרי לילה שלם של לחץ מתון, הרגשתי שכל ההורמונים עולים לי. כל החוסר ביטחון צף למעלה, ופתחתי. "אתה לא איתי! אני לא מאמינה לך שאתה אוהב אותי ואני לא מאמינה לך שאתה רוצה להיות איתי. יש לי כל הזמן תחושה שאתה רוצה לסיים את הקשר".
"אני לא!"
"אז למה אני מרגישה את זה? מתוקי, תגיד לי את האמת. אל תשקר לי".
הוא השתתק.
"כן", אמר לבסוף. "רציתי לפני יומיים, אבל לא דיברתי איתך על זה כי זה עבר".
התחלתי לבכות. תחושת הבטן שלי התגלתה כנכונה. הרגשתי כל כך פגועה ועצובה. כאב לי כל הלילה, ונרדמתי בוכה. בבוקר, כשהתעוררתי, הוא לא היה לידי במיטה. מצאתי אותו בסלון, יושב בפנים חתומות ומלטף את החתול. נכנסתי לחדר המקלחת בכעס, וכשיצאתי הוא עמד מולי, לבוש ומוכן עם התיק על הגב. "אני אוהב אותך אבל אני לא רוצה להיות איתך. החלטתי, אני מצטער".
חיים ברגע
ישבתי במרפסת ולא ידעתי מה לעשות. לחכות לו? זה הרגיש רציני הפעם. לא, זה לא אמיתי. זה לא יכול להיגמר. פתחתי את האינסטגרם. בסטורי של חברה ראיתי תמונה של חבר, זמר מוכשר ואיש יקר ואהוב, וליד הכיתוב "תנצב"ה". רגע, מה? עוד ועוד פרסומים החלו לעלות לגבי מותו של החבר. תאונת אופנוע. לא יכול להיות! לא-לא-לא! זה לא אמיתי! אבל הוא עוד לא בן 30! הוא רק התחיל את החיים!
בבת אחת הבנתי איזו טעות עשיתי. החיים האלה נגמרים בשנייה, ובמקום להתענג עליו ועל האהבה שלנו, אכלתי סרטים, התרחקתי וסבלתי. החיים האלו כל כך קצרים, ובמקום לחיות אותם אנחנו מאמללים האחד את השני, מתבצרים באגו ובמגננות ולא נוכחים. למה לא אמרתי לו יותר, "אני אוהבת אותך", וסמכתי עליו? הרי בסוף כולנו ניפגע, בדיוק כשם שכולנו נמות יום אחד. אז למה להתאמלל בדרך אל הסוף?
אפילו לא הספקנו לצאת יחד החודש, להתענג. רצינו ללכת לרקוד, לטוס לחו''ל יחד, לפתוח אוהל בטבע, לנסוע לסיני ולהזדיין כמו שצריך ולא בחטף בבוקר כי צריך ללכת לעבודה. אפילו לא חיבקתי אותו כשהוא הלך. לא אמרתי לו כמה מדהים הוא וכמה אני רוצה לשים את כל החרא הזה בצד ולהתרכז במה שבאמת חשוב ומשמעותי בחיים – באהבה שלנו.
יובל, תעצרי אותו! איך את נותנת לו ללכת? את חייבת להציל את זה עכשיו, זה עוד לא מת! זה עוד לא נגמר! התקשרתי אליו ונפגשנו בפארק. בכינו מלא, אמרנו שאנחנו אוהבים ואמרתי לו שאני לא רוצה לאבד אותו. שאני מבינה שהרשיתי לפחדים שלי להרחיק בינינו ושאני רוצה להיות איתו, נוכחת ואוהבת, ולהתענג על האהבה הזו כי היא כל מה שחשוב ומשמעותי בחיים האלה.
"ראיתי את עצמי חיה איתך. ראיתי אותנו גדלים יחד", אמרתי לו בעיניים נוצצות מדמעות. "אני אוהב אותך כל כך. גרמת לי להאמין שאפשר לאהוב אותי, שאני טוב, ואני גם ראיתי איתך חיים. אבל לא עכשיו. עכשיו אני מרגיש שאני צריך להיות לבד".
התחננתי.
מעולם לא התחננתי לאיש. הבטחתי שאשתפר, ביקשתי שייתן לזה סיכוי, שלא יעזוב בגלל החלטה אימפולסיבית של רגע, שייתן לדברים לשקוע. הזכרתי כמה חשוב שנדבר, ונפתור, ושננסה להיזכר שאנחנו טובים יחד ושזו הייתה תקופה גרועה. מה לא אמרתי? אבל הוא לא רצה.
קשה להפנים איך ברגע של טעות מיותרת כמו פנייה לא זהירה בכביש, חיים שלמים נגמרים ברגע, והפנטזיות והחלומות עליהם חלמנו לא יקרו יותר. אני מבינה שעליי לצאת לדרך חדשה, דרך שלא בחרתי ונכפתה עליי, ללא אדם יקר לי שקיוויתי שילך איתי לאורך כל הדרך. תחושת ההחמצה, של קשר שלא מוצה עד הסוף ולא מימש את הפוטנציאל שלו, פוצעת כמו מוות של חבר יקר שמת בטרם הספיק לחוות ולמצות את מלוא הפוטנציאל הגלום בו.
אני רק מקווה שכשהאהבה הבאה תבוא, אני אצליח לשחרר מהמגננות בזמן ואזכור שהכול שביר ובר חלוף. לפחות אני יודעת שאם עד עכשיו התעסקתי בחרא, עכשיו אני באמת מוכנה לאהוב.
