"ב-7 באוקטובר הפכתי לאם חד-הורית, ללא זכויות מביטוח לאומי וללא הסדרי ראייה. בעלי נלחם בחזית ואני נלחמת בעורף. עם הזמן, התרגלתי לעשות הכול לבד בבית ולהתנהל בלעדיו", משתפת בתסכול לילך (שמות המרואיינים שמורים במערכת), נשואה פלוס שלוש, המתגוררת בדרום הארץ.
"שתדעי לך שאני חיילת קרבית פר אקסלנס. את יודעת אילו מלחמות אני מנהלת עם הילדים כדי שיתקלחו? כדי שיעשו שיעורי בית? כדי שיקומו בבוקר מהמיטה? אלו שלושה ילדים שעברו אזעקות, נשארו בבית ללא מסגרות וגרוע מכל, ילדים שאבא שלהם היה נוכח ופעיל בחייהם, וביום בהיר אחד פשוט נעלם מתפקידו לשלושה חודשים. אז יש התקפי זעם, חרדות והתמודדויות, שבסוף היום לא משאירות לי אוויר. מתי זה יגמר? אף אחד לא באמת יודע", היא מצהירה בתסכול.
"אין מי שיעזור לי. אני קמה כל בוקר בחמש, רק כדי שיהיה לי קצת זמן לשתות קפה ולהתאפס על עצמי. בעלי משרת בפיקוד העורף. הוא יוצא מהבית מדי יום בשש וחצי בבוקר וחוזר בעשר בלילה, כך שאני עושה הכול לבד. כשהוא נמצא בבית אני מרגישה שלא רק שהוא לא עוזר, אלא שהוא אפילו מפריע ו'מסתובב לי בין הרגליים'. אם יש לו מטווחים והוא חוזר מוקדם, אז בכלל אני מתחילה לגרד בכל הגוף. כבר עדיף שיישאר שם".
מדוע הנוכחות שלו מפריעה לך?
"זה מוזר אבל כבר התרגלתי ל'לבד' שלי, לשגרה שלי ולדרך שלי. פעם הייתי מפזרת את הילדים במסגרות ונוסעת לעבודה עד הערב, והוא היה אוסף אותם מהמסגרות, מכין ארוחות, יושב איתם על שיעורי בית ומארח חברים. היום, אם הוא חוזר הביתה מוקדם, אז או שהוא ישן או שהוא הולך לאמא שלו. הוא לא מתפקד כמו בעל או שותף, אלא יותר כמו נער מתבגר שצריך לבשל לו, לכבס לו ולנקות אחריו.
"יש לי כבר שלושה ילדים, ברוך השם, אז מה עכשיו עוד ילד? אם בעלי היה קרבי, אז כנראה שלא הייתי מתלוננת לדקה, אבל הוא לא. זה לא מבטל מהתרומה שלו למדינה, אבל לא ידעתי שהמלחמה הזאת מלווה באולטימטום: מילואים או זוגיות. מה, אי אפשר להתאמץ ולשלב בין השניים? אנחנו כבר שלושה חודשים בתוך זה, ואני מרגישה שהוא מזניח אותי, אז הצבתי חומות ובניתי את עצמי מחדש. אם פעם הרגשתי שאני צריכה בעל שיהיה חבר, שותף ותומך, אז היום אני מבינה שלא. אני מסתדרת לבד".
לילך: "לא ידעתי שהמלחמה הזאת מלווה באולטימטום: מילואים או זוגיות. מה, אי אפשר להתאמץ ולשלב בין השניים? אנחנו כבר שלושה חודשים בתוך זה, ואני מרגישה שהוא מזניח אותי"
את מרגישה שהזוגיות שלך נפגעה כתוצאה מהמילואים?
"ברור! הוא לא רואה אותי אלא רק את הצבא, המג"ד או הסמג"ד. כשאנחנו מדברים, אז זה תמיד על הצבא: 'איזה שף הגיע אלינו היום', 'איזה ערב גיבוש נהדר היה לנו', ואני אומרת לעצמי 'יופי. הוא אוכל כוכבי מישלן והופעות, ואני אוכלת חרא'. ההופעה היחידה שאני מקבלת היא ילדים צורחים. זה כמעט נשמע כאילו שהוא בטיול שנתי, לא במילואים. לי, לעומת זאת, אין יום ואין לילה. אני עובדת מסביב לשעון, ובעלי שוכח שגם אני עייפה ושגם לי קשה. הוא דואג רק לעצמו. הפך לסוליסט".
יצא לך לדבר איתו על זה? לספר לו מה את מרגישה?
"כן, בחודש הראשון. הוא טען שהוא פשוט עייף מהימים הארוכים, וביקש שאגלה סבלנות. 'עוד מעט זה נגמר', הוא כל הזמן אמר, אבל עברו מאז כמעט שלושה חודשים והזמן לא ריפא את הפצעים הזוגיים שלנו, הוא רק מעמיק אותם. אין לנו זמן זוגי בכלל, כי שנינו כל הזמן עייפים ומותשים. בגדול, אני רק רוצה את השקט שלי ולהיות לבד. אין לי זמן להילחם על הזוגיות כשאני נלחמת יום-יום על השגרה ועובדת כמו מכונה על אוטומט. אם אני פגועה זה בכלל לא רלוונטי כי יש לי מטלות לבצע וילדים לגדל. אז אם אתה לא תורם לי, לפחות אל תפריע ובטח ובטח אל תתלונן".
רונית כהן זמורה היא פסיכותרפיסטית ומטפלת אישית, זוגית ומשפחתית מוסמכת. לדבריה, לא ניתן לצפות שהזוגיות תתנהל כפי שהיא נוהלה לפני המלחמה, עם שגרה ותפקידים מוגדרים, כשחיי הזוג שלובים זה בזה. לכן, אם בהתחלה קיבלו בני הזוג שנשארו בעורף בהבנה ובסלחנות את היעדרות בן הזוג שגויס, ברור שלאורך זמן המתח, העייפות והבדידות יתחילו להשתלט. "כבר אין את מי לשתף, אין רגע מנוחה ורצים מביצוע משימה אחת לשנייה ללא הרף. לכן, ככל שימי הגיוס מתארכים, הגיוני שיעלו רגשות של כעס, שילוו בתחושות של בדידות ונטישה על שהשאירו אותנו מאחור ללא תמיכה ועזרה", היא מסבירה.
כהן זמורה: "ככל שימי הגיוס מתארכים, הגיוני שיעלו רגשות של כעס, שילוו בתחושות של בדידות ונטישה על שהשאירו אותנו מאחור ללא תמיכה ועזרה"
כהן זמורה טוענת שאם הזוגיות לפני המלחמה הייתה טובה וחזקה, יהיה לזוג קל יותר לצלוח את פסק הזמן שנכפה עליו, והמצב המאתגר יוביל לקרבה יתרה ולהתגייסות הדדית. לעומת זאת, כשהזוגיות רוויה במריבות ובתסכולים, אז רוחות המלחמה נכנסות הביתה. "המתח שנוצר בעקבות היציאה למילואים מדגיש שהבית אינו מקום בטוח, וזה עלול להגביר עוד יותר את התקשורת הלקויה ולהגדיל את המרחק בין בני הזוג".
"מפחדת שבעלי לא יעריך אותי יותר. אני פתאום מיותרת"
ליאל (32) תל אביב, נשואה פלוס שניים, גויסה למילואים לפני כחודשיים וחוששת מכך שבעלה מסתדר טוב מדי בלעדיה: "אני מפחדת שהוא לא יעריך אותי יותר. בשגרה שלנו אני 'שרת הפנים' ובעלי הוא 'שר החוץ'. יש לנו חלוקת תפקידים מאוד מסורתית, מאז שהפכנו להורים לפני שש שנים. הוא המפרנס העיקרי ואני האמא והרעייה. הוא מעולם לא עשה כלום בבית, ואז באה המלחמה, וממש כמו בסדרת ריאליטי - התפקידים שלנו התהפכו.
"אני משרתת באיו"ש וחוזרת הביתה אחת לשבועיים לשבת ולאפטרים. אני לא זמינה ברוב שעות היום, כך שהמדינה פשוט זרקה את יותם, בעלי, למים, ולזכותו אגיד שהוא למד לשחות כמו מקצוען - הוא מבשל, מנקה, מטפל בילדים ועובד. הבעיה היא שכשאני בבית, הילדים כבר לא רוצים אותי. אני מרגישה שהם רוצים רק את אבא שלהם, וזה מעליב ואפילו מפחיד", היא מודה.
ממה את מפחדת?
"שבן זוגי יחשוב שאני מיותרת. הוא נהג לקרוא לי 'אשת חיל', 'סופר מאמא', 'ידי זהב' וכל הטייטלים האפשריים, שנמוגו עם המלחמה. עכשיו הכול עבר אליו וכולם מחמיאים לו. איכשהו, בתוך המלחמה הזאת והשגרה החדשה נעלמה הזהות שבניתי לעצמי במשך כל השנים שאנחנו נשואים. בסוף הוא לא יעריך אותי, כי אם הוא גם מפרנס וגם דואג לבית, אז בשביל מה הוא צריך אותי?
"את יודעת, כשאני כבר חוזרת הביתה, יותם מתעקש שאנוח ולא נותן לי לעשות כלום. הוא אפילו צוחק עליי ואומר שהוא עושה הכול טוב יותר ממני. אותי זה ממש לא מצחיק. לפי חודש עשו לי מתיחה: הכניסו את יותם לקבוצת האימהות של השכונה והוציאו אותי בשביל ה'צחוקים'. את מי בדיוק זה מצחיק? נפגעתי עד עמקי נשמתי".
ליאל: "בסוף הוא לא יעריך אותי, כי אם הוא גם מפרנס וגם דואג לבית, אז בשביל מה הוא צריך אותי?"
הוא מודע לתחושות שלך?
"ממש לא. עד שאני חוזרת הביתה, אני גם אעביר אותו סרטים? חשוב לי לבלות איתו ועם הילדים זמן איכות. אני רוצה להגיע הביתה ושהוא יבין שהוא זכה, כדי שכשאשוב למילואים הוא יתגעגע אליי בלי הפסקה ורק יחכה לרגע שאחזור. באמת כשאני רחוקה אני מרגישה את הגעגוע והכמיהה אליי, אבל כשאני חוזרת הביתה, אני פשוט מרגישה מיותרת".
מסתבר שלא מעט מילואימניקים חווים את תחושותיה של ליאל. כהן זמורה מסבירה כי בני הזוג עברו חוויה של שינוי מכורח הנסיבות ואף אחד מהם לא נשאר כפי שהיה לפני כן. "מי שנשאר בבית מגלה שטמונים בו כוחות חדשים, שלא בהכרח באו לידי ביטוי קודם לכן. לעומת זאת, החוזר לא מוצא את מקומו, התפקידים המסורתיים שנטל על עצמו מבוצעים על ידי בן זוגו, ונוצר סדר יום חדש שהוא לא חלק ממנו. השינוי עלול לגרום לתחושה שהוא מיותר ולא נחוץ, והמרחק מבליט את חוסר ערכו בבית ומעניק את התחושה שאפשר להסתדר בלעדיו", היא אומרת.
אז מה אפשר לעשות?
"אפשר להתגבר על התחושות הללו על ידי שיתוף ושיח על תחושות, רגשות ורצונות, וביחד להחליט מה נרצה לשמר בשגרה החדשה שנוצרה, ומה לשנות. רצוי לאפשר לבן הזוג שעזב לקבל נתח בשוטף של הבית - אם זה רצונו, ולעדכן או לבנות נתיב חדש ביחד. לרוב, מדובר בבעיה קודמת שלא נוצרה במלחמה, והמלחמה הייתה רק זרז והציגה אותה במלוא עוצמתה, לכן אם יש רצון לטפל בבעיה, צריך לצאת יחד לתהליך זוגי כדי לבנות אמון וליצור זוגיות מיטבית יותר לשני בני הזוג".
"כעסתי עליו שהוא נוטש אותי לבד עם הילדים"
קטי נאור (37) מיבנה, נשואה פלוס שניים, גילתה בעצמה עוצמות שלא ידעה שקיימות בה אחרי שבעלה, מני נאור, גויס למילואים. השניים שהו בחופשה רומנטית זוגית במילנו, כשלפתע מני קיבל שיחה מפתיעה מהמפקד שלו, שמסר לו שהוא חייב להגיע לארץ למילואים בדחיפות, ושכרגע אין תאריך סיום. "הוא קרא לזה 'צו לתקופה בלתי מוגבלת''", משחזרת קטי. "מדבריו הבנתי שהפעם זה הולך להיות שונה לגמרי".
באיזה מובן?
"בדרך כלל כשמני יוצא למילואים אני מקבלת התראה של חודשים מראש, ונערכת לכך. לפעמים הוא עוזב לשבועיים ולפעמים לחודש, ואני מתארגנת בינתיים על עזרה לילדים, קניות ומנהלת לו"ז עבודה בהתאם. הפעם הוא נאלץ לעזוב במפתיע. כשחזרנו לארץ, הוא עזב את הבית כבר באותו הלילה, ואני זוכרת שאמרתי לו, 'לפני שאתה יוצא, רק תסביר לי מה אני עושה כשנכנס לפה מחבל'. כל הסיטואציה הזאת פשוט הכעיסה אותי. פחדתי ונלחצתי להישאר לבד. הרגשתי כאילו שהוא נטש אותי.
"אנחנו מאוד קשורים האחד לשני ומנהלים חלוקת תפקידים שוויונית לחלוטין. שלושה ימים הוא עובד מהבית ודואג לילדים, ושלושה ימים הוא עובד מהמשרד ואני דואגת לילדים. אם אחד הילדים חולה חלילה וצריך לשמור עליו, אז מני מטפל בו ונשאר איתו בבית. עד המלחמה לא ידעתי בכלל לאילו חוגים הילדים הולכים מבחינת הימים והשעות, גם לא הכרתי את המדריכים.
"אז בשבוע הראשון כל המשפחה שלי התייצבה אצלי מבוקר עד ערב, רק כדי שלא ארגיש דקה לבד. זה גרם לי להרגיש הכי מסכנה בעולם ושמרחמים עליי, למרות שבפועל עזרו לי מאוד. לא עבדתי בכלל, אפילו לא דיברתי עם לקוחות או ביטלתי פגישות. בשבוע השני המציאות הכתה בי כי כולם חזרו לחיים ולשגרה, וזה טלטל אותי נורא כי עדיין לא הבנתי איך לשלב בין הבית, הילדים והעבודה.
"לשמחתי, לא היה לי זמן להתמהמה. אני עצמאית בתחום הזוגיות והמלחמה עוררה אצל כולם את הכמיהה לזוגיות, כך שהלקוחות שלי פנו אליי בלי הפסקה, ופתאום הבנתי שצריכים אותי ושאני לא יכולה לאכזב. העבודה הייתה חלק מהריפוי שלי, כי פשוט למדתי להתמודד עם הכול בעצמי. היום אני קטי אחרת".
מה גילית על עצמך?
"שאני לא צריכה את בעלי, אלא רוצה אותו, ושאני מסוגלת לקחת החלטות לבד, להחזיק בית ולנהל שגרה מלאה של ילדים ועבודה בצורה מעולה, ואפילו טובה יותר ממנו. הייתה סיטואציה שמני חזר הביתה לאפטר, ובבוקר ניסה להעיר את הילד לגן. הילד צרח ובכה חצי שעה ולא קם. אני הלכתי לטפל בזה, ותוך חמש דקות הילד היה מוכן. אמרתי למני שהתפקוד שלו ירד משמעותית. מקננת בי מן תחושה של כוח כי עברתי תהליך מואץ של התפתחות. אם בשבת הראשונה בלעדיו לא הפסקתי לבכות והרגשתי הכי אומללה, אז הלבד, שממנו כל כך פחדתי, לימד אותי מי אני כאישה עצמאית. גיליתי עוצמות שלא ידעתי שהיו קיימות בי לפני כן".
קטי: "גיליתי שאני לא צריכה את בעלי אלא רוצה אותו, ושאני מסוגלת לקחת החלטות לבד, להחזיק בית ולנהל שגרה מלאה של ילדים ועבודה בצורה מעולה, ואפילו טובה יותר ממנו"
איך אתם מתנהלים כשהוא חוזר הביתה?
"הוא חוזר בערך אחת לשבוע או לעשרה ימים לאפטר או לשבת. אני קוראת לו 'הדוד מאמריקה'. הוא משחק עם הילדים, לוקח לקולנוע, קונה להם ממתקים ומפנק. אין אצלו גבולות או כללים, ואני על תקן המפלצת שאומרת להם לזרוק ממתקים ולהיכנס להתקלח. הוא עושה את ה'פאן' ואני מטפלת בבלגן, וזה מעצבן. בפעם הראשונה הוא חזר אחרי שבועיים ומאוד שמחתי, אבל אחרי שעה הייתי בדאון. עליתי לחדר והתפרקתי, לא הצלחתי לצאת מהמיטה. כשהוא ניגש אליי, הסברתי לו שקשה לי. אמרתי לו, 'איך עשית לי דבר כזה?', 'איך השארת אותי לבד?', 'בחרת בצבא ולא בי'.
"הוא התעצבן עליי והסביר שיש ילדים בגיל של הילדים שלנו שחטופים עכשיו, וחייבים להחזיר אותם. אז אמרתי לו, 'אתה לא הולך להחזיר אותם. אתה לא הרמטכ"ל'. הוא שתק, הסתכל לי בעיניים ואמר, 'זה מה יש ועכשיו תתמודדי', משהו שלא שמעתי ממנו בכל 15 השנים שאנחנו יחד".
"חשוב מאוד שבני הזוג ינסו ליצור שגרה שתיתן מענה לצרכים שלהם גם כשהם רחוקים", אומרת כהן זמורה. "למשל, לשתף בחוויות וברגשות בכל פעם שהם משוחחים בטלפון, לכתוב זה לזה הודעות ומסרים מחזקים. התנהלות כזאת תייצר תחושה של המשכיות, תעניק מענה לגעגוע ולמרחק, ותאפשר לבני הזוג לדעת שהם לא לבד".
"זה לא שקשה לי לטפל בילדים, קשה לי בלי אשתי"
מאיר (45) מיבנה, נשוי פלוס ארבעה, מעניק את הצד השני של המטבע. אשתו, עירית, גויסה למילואים עם תחילת המלחמה, ובניגוד לקטי שכבר למדה להסתדר בכוחות עצמה, מאיר עדיין מתקשה להסתדר בלעדיה. "אמא שלי מגיעה אליי הביתה מדי יום כדי לעזור עם הילדים, כי אני בעצמי עובד שעות ארוכות, אבל זה פשוט לא אותו דבר", הוא מסביר.
"זה לא שקשה לי לטפל בילדים ובבית, פשוט קשה לי בלי אשתי. אנחנו נשואים 20 שנה ופתאום אני ישן לבד. אני לא מכיר מה זה לבד בכלל. אני של פעם, גבר של אישה אחת, ואני מרגיש שלקחו לי את החברה הכי טובה שלי. בשגרה אנחנו קמים בבוקר ושותים קפה ביחד, בערב צופים בסדרה, מבלים ואפילו מבשלים יחד בכל יום שישי. אני שולח לה הודעות כל היום, גם כשהטלפון כבוי, רק כדי שהיא תזכור שאני אוהב ומתגעגע".
איך היא מסתדרת עם הלבד והמרחק?
"היא לא אומרת שקשה לה, אבל המעשים שלה מוכיחים שהיא כן מתגעגעת. היא אמורה לחזור הביתה רק בסופי שבוע, אבל לפחות פעם או פעמיים בשבוע היא נוסעת הביתה כל הדרך מהצפון ומגיעה מאוחר בלילה רק כדי לנשום אותי ואת הילדים. זאת מסירות נפש. היא אפילו מפנקת אותי וקמה מוקדם בבוקר כדי להכין לי עוגיות ומאפים. אני מתעורר לריח של התנור. מה אני אגיד לך, אני כמו ילד מאוהב, מסתובב עם פרפרים בבטן. אני כל הזמן חושב עליה ומתפלל שהשם ישמור עליה".
אתה חושב שהאש תמשיך לבעור גם אחרי המילואים?
"אנחנו תמיד ידענו לשמור על הגחלת: לפני המלחמה, בעת המלחמה ובטוח שגם אחריה. זוגיות צריך לתחזק. דווקא בגלל שזאת תקופה מאתגרת, כל אחד מבני הזוג צריך לתת יותר. המרחק יכול להרחיק אבל גם לקרב. זה כבר תלוי בכל אחד מאיתנו".