מילים לא יוכלו לתאר את הכאב, האובדן והצער שחווינו מאז אותה שבת ארורה של השביעי באוקטובר. "אין מישהו שלא מכיר מישהו" - המשפט הזה רץ ברשתות החברתיות, ורבים מאיתנו מוצאים את עצמם בסיטואציה שהאדם שהם נמצאים עמו בזוגיות, קיבל זה עתה את הבשורה האיומה, שאחד או יותר מיקיריו נרצח. השאלה הנשאלת היא איך אפשר לסייע לבן הזוג ולתמוך בו בשעה קשה וטראגית כל כך.
"אחת הטעויות הנפוצות שאנשים עושים היא שמתוך המצוקה שלהם הם ממהרים לתת לצד השני פתרונות, העיקר לא לשהות בתוך הכאב והאבל", אומרת חלי נעימי, יועצת זוגית ומשפחתית. "בכך הם שוללים מהאדם האבל את היכולת להתמודד עם הכאב האמיתי - יכולת חשובה והכרחית שבונה אצל האדם חוסן נפשי. האמת היא שכשבן הזוג חווה אובדן, הדבר היחיד שנדרש מכם לעשות הוא להיות שם בהקשבה מלאה, בלי לומר איך ומה לעשות. להקשיב עם הלב ולא עם הראש, בלי לחשוב תוך כדי השיחה מה לענות. בן הזוג האבל צריך רק דבר אחד עכשיו - לדעת שאתם נמצאים שם, מכילים את הרגשות שלו, לא אומרים לו איך הוא אמור להרגיש והאם זה בסדר להרגיש ככה".
"בן הזוג האבל צריך רק דבר אחד עכשיו - לדעת שאתם נמצאים שם, מכילים את הרגשות שלו, לא אומרים לו איך הוא אמור להרגיש והאם זה בסדר להרגיש ככה"
לראות את האהוב שלי כואב מאוד בלי שאוכל להקל עליו, מרגיש כמו חוסר אונים.
"נכון מאוד, אבל ממילא אי אפשר להתמודד עבור בן הזוג או לקחת ממנו חלק מהכאב. התמיכה הכי טובה היא באמת להיות שם. הרבה פעמים בן הזוג ינסה לקחת את השליטה לידיים, וירצה להקל על הצד השני פונקציונלית בתפקוד היום-יומי בבית, אבל הצד השני של המטבע הוא שבכך ניטלת ממי שחווה את האובדן האפשרות להיות בעשייה מינימלית, שהיא הסחת דעת חיונית וטובה. לאדם שלא עסוק בכלל בעשייה, יש יותר זמן לחשוב והוא שוקע לתוך עצמו, כך שבשורה התחתונה, הפתרונות שבן או בת הזוג רוצים לספק, מתוך כוונה טובה כמובן, עשויים להביא לתוצאה הפוכה".
"השבר מנפץ את החלום הזוגי"
"יש הבדל מאוד גדול בין טראומה אישית ללאומית", מסבירה נעימי. "כשאדם חווה אובדן בביתו, הוא חווה זאת כטראומה אישית. גם אם הוא מקבל תמיכה מהסביבה, האובדן הוא רק שלו. לעומת זאת, אנו כמדינה נקלענו כיום לטראומה לאומית לדורות בסדר גודל שלא ייסלח ולא יישכח. הקרקע שלנו כמדינה נשמטה מתחת לרגליים, ואנחנו אלה שמרימים את עצמנו, אחד אחרי השני. אנו אומה שלמה שמתאבלת ביחד. יש פה כאב לדורות, והוא יכול להיות מקור הנחמה של מי שאיבד אדם קרוב באופן ישיר".
איך היית מתארת את השפעת האובדן על הזוגיות?
"אובדן של אדם קרוב פוגש את הזוגיות במספר היבטים, בראש ובראשונה בהיבט הרומנטי. יש כאן שבר שפוגע ביכולת של האדם להיות בזוגיות בחיות ובתשוקה, לאו דווקא מינית, כפי שהוא היה עד עכשיו. בן הזוג כפי שהכרנו אותו עד היום, הוא כבר לא אותו אדם. השבר מנפץ, לפחות באופן זמני, את החלום הזוגי. בנוסף, יש שינוי בהיבט המסגרתי והמשפחתי של הזוגיות והפרה של הסדר הקיים. גם התפקוד הפונקציונלי בבית גם נפגע, לפעמים באופן זמני ולפעמים באופן מתמשך וקבוע. לעיתים האדם לא חוזר לתפקוד מיטיב, כך שגם הביטחון הכלכלי עלול להתערער, וככלל התחושה היא שהעוגן לא יציב, הספינה מתנדנדת מעל פני המים.
"ההשפעה המשמעותית מכל מתרחשת כשהאדם שחווה אובדן נמצא במצב נפשי הנקרא PTSD. זו חוויה פוסט-טראומטית, המאופיינת בחרדה ובמצוקה מתמשכות, שפוגעות בתפקוד של האדם וברצון שלו לחיות את החיים במלואם. למעשה, בכל פעם שהוא יחווה שבריר של חיות או שמחה, הוא מיד יתמלא ברגשות אשמה. כתוצאה מכך, גם בן או בת הזוג מאבדים את השמחה שהייתה בזוגיות שלהם לפני כן".
2 צפייה בגלריה
חלי נעימי. " יש כאן שבר שפוגע ביכולת של האדם להיות בזוגיות בחיות ובתשוקה"
(צילום: חלי נעימי)
מה קורה אם באמת בן הזוג שוקע לתוך עצמו, וחווה דיכאון?
"דיכאון הוא רצף שנע מדכדוך קל ועד לדיכאון מז'ורי. זה משתנה מאדם לאדם בהתאם למנגנוני הנפש, ניסיון החיים, סוג הטראומה ועוד. הציפייה של הסביבה, כשאחד מבני הזוג חווה אובדן, היא שבן הזוג השני יהיה שם בשבילו, לא משנה כמה זמן האבל נמשך, אבל האמת היא שיש בציפייה הזאת משהו מאוד לא הוגן. בפועל, מידת החוזק של הזוגיות לפני האובדן היא שתשפיע באופן ישיר וחד-משמעי על היכולת של הזוגיות להתמודד עם השבר לאורך זמן. מה שיכול לסייע לנו לתמוך באהוב שלנו שחווה אובדן הוא להכיר את חמשת שלבי האבל שמאפיינים כל אובדן. זה יאפשר לנו לזהות באיזה שלב הוא נמצא ויסייע לנו לתמוך בו בלי לשקוע לכאב, עלבון ואכזבה".
"מידת החוזק של הזוגיות לפני האובדן היא שתשפיע באופן ישיר וחד-משמעי על היכולת של הזוגיות להתמודד עם השבר לאורך זמן"
השלב הראשון, מסבירה נעימי, הוא הכחשה ובידוד. "התגובה האוטומטית של האדם שחווה אובדן היא שזה לא יכול להיות. מדובר במעין מנגנון בולם זעזועים, שמגיע באופן אוטומטי עם קבלת הבשורה הקשה. זה יכול לנוע מכמה שעות עד לכמה ימים ואפילו שבועות. בשלב זה, בן הזוג נדרש פשוט להיות לצידו של האדם שחווה אובדן, בלי להגיד משפטים כמו: 'זה קרה ואתה צריך להשלים עם זה', אלא רק לחבק ולומר: 'אני מבין, אני רואה שקשה לך'. המטרה של מנגנון ההכחשה היא לייצר השהייה, שמאפשרת לגייס את כוחות ההתמודדות להמשך הדרך".
השלב השני הוא שלב הכעס. "השאלה שמתעוררת בשלב השני היא 'למה זה קרה דווקא לי?', וישנו כעס שמופנה כלפי חוץ. בשלב הזה בן הזוג צריך לדעת שהכעס יכול לצאת כלפיו ללא אבחנה, לא מפני שיש כלפיו כעס אמיתי, אלא מפני שהוא משמש כקיר שיכול לספוג את כל הרגשות הקשים האלה, וכל שהוא נדרש כעת הוא אכן להיות הקיר היציב הזה, ולא להיות בן זוג רק כשטוב ונחמד.
"בן הזוג צריך לדעת שהכעס עלול לצאת כלפיו ללא אבחנה, מפני שהוא משמש כקיר שיכול לספוג את כל הרגשות הקשים האלה. כל שהוא נדרש כעת הוא אכן להיות הקיר היציב הזה, ולא להיות בן זוג רק כשטוב ונחמד"
"השלב השלישי הוא שלב המיקוח, כשהאדם אומר שהוא היה נותן הכול בשביל עוד חיבוק מהאדם שנפטר, בשביל עוד שיחה עמו, או חלילה היה מעדיף למות במקומו. זה שלב מאוד קשה להתמודדות, מפני שכל האמירות הללו הן היפותטיות. אין מה לעשות בשלב זה מלבד לחבק, לא לסתור את דבריו של בן הזוג, ולתת לו לחוות את השבר בדרכו. בשלב הרביעי מגיע הדיכאון, כשמתעוררת השאלה – למה לי להמשיך בכלל לחיות אחרי כל מה שקרה. האדם שחווה אובדן חש תחושות בדידות מאוד גדולה. כאן הדבר היחיד שאפשר לעשות הוא להראות לאבל, בלי מילים, שיש אנשים שנזקקים לו. האנשים האלה הם התכלית להמשך הקיום שלו".
"לבסוף", אומרת נעימי, "מגיע השלב החמישי והאחרון, שהוא קבלה והשלמה עם המציאות החדשה. האדם מגיע להבנה שיהיה בסדר ושהוא יהיה בסדר. הוא מוותר על המאבק כנגד גורל שאי אפשר לשנותו, ומוותר על ההתחשבנות שלו עם הסביבה ועל הזעם שהפנה כלפיה. השלב הזה מאפשר פרידה מהמציאות הקודמת וקבלה של המציאות החדשה. האדם סיים לקרוס לתוך עצמו, יש לו מוטיבציה לחיים, ויחד איתו הזוגיות סיימה לגווע".
כמה זמן נמשך תהליך האבל?
"אין לדעת כמה זמן השלבים הללו יימשכו. היהדות מדברת על שנת אבל. יש אנשים שחווים תקופת אבל למספר חודשים, יש למספר שנים ויש מי שלעולם לא יחזור להיות אותו הדבר. לרוב, ככל שלא נדחק באדם האבל, הוא יעבור את שלבי האבל בצורה יותר שלמה ומהירה".
איך אפשר לעזור לאדם כדי שהמשבר לא יהפוך לשבר קיומי?
"ככל שלאדם יש עוגן, כך יש לו בתת המודע רצון לסיים את האבל ולהמשיך בחיים. גם אם כלפי חוץ הוא מביע חוסר מוטיבציה לחיים, הרצון האמיתי שלו הוא שיום אחד כל הכאב הזה יהיה מאחוריו. על מנת שבן הזוג ישמש כעוגן הוא לא יכול ליפול לשני הרגשות הקשים שמנטרלים את היכולת לקיים קשר מיטיב - אכזבה ועלבון".
תסבירי.
"אפשר להקביל את המצב למערכת יחסים של הורה וילד. אנחנו יודעים שלילד יש פריווילגיה להיעלב מההורה שלו ולהתאכזב ממנו, אבל להורה אין את הפריווילגיה להיעלב מהילד או להתאכזב ממנו. אלה רגשות שאינם מאוזנים במערכת היחסים הזאת. לילד אין את החוסן הנפשי הנדרש להתמודד כשההורה נעלב ממנו או מאוכזב ממנו. בדומה לכך, בזוגיות, כשאחד מבני הזוג חווה אובדן, הוא חוזר להיות הילד הזה שנמצא בכאב ובצער עצומים. במערכת היחסים הזאת עשויה להיות קשת של רגשות, אבל לא יכולים להיות בה עלבון ואכזבה, מפני שמערכת היחסים כרגע אינה מאוזנת. בן הזוג צריך להיות ההורה שמחבק ומכיל ומהווה קרקע יציבה להתמודדות, והעוגן שכל כך נדרש לבן אדם שחווה אובדן. אל תהיו המורה שאומר 'עשה ואל תעשה'", מסכמת נעימי, "תחזיקו תמונה חיובית, תאמינו בבן הזוג שיעבור את זה, ותאמינו בכוחות שלכם כבני זוג להיות העוגן שלו".
