"איך אני יכולה להימשך אליו ולרצות ללכת איתו למיטה, כשהוא עומד מול המקרר הפתוח ושואל אותי מה יש לאכול? תסתכל, אלוהים! יש לך עיניים!".
"אני לא מבינה. עד עכשיו היית רווק ועשית הכול לבד. שלושה חודשים אנחנו יחד, מה קרה פתאום שאתה עומד חסר ישע ושואל איך מפעילים מכונה?"
"מה זאת אומרת היא מפחדת להישאר לבד בבית? מה היא עשתה קודם?"
"אשכרה את בוכה עכשיו בגלל נהג המשאית הזה שצעק עלייך? מה את תינוקת?"
מכירות את הגברים האלה שלא מצליחים לעשות דבר בבית בכוחות עצמם? "מותקקקק, מה יש לאכול?", "מותקקקק, אבל אני לא מוצא את החומוס במקרר". "מותקקקק, איפה הארנק שלי? נו, תעזרי לי!", הם יקראו בבלבול מעורר רחמים, וייתנו לך להרגיש שאת והוא כבר לא זוג נאהבים, אלא שאת ההורה ובן זוגך הוא הילד חסר האונים.
לקוראים הגברים שכבר מתעצבנים, אל דאגה, גם אנחנו עושות את זה מלא. לא פעם, נשים מוצאות את עצמן בתפקיד הילדה הקטנה, ומתחילות לדבר בקול חמודי-מתוקי של תינוקת מסכנה. "קטני חמודי רוצה לישוני", הן יגידו, או יתלוננו "אני לא יכולה להישאר לבדי בבית. באיזו זכות אתה משאיר אותי לבד?"
מה קורה לנו בתוך מערכות יחסים, שאנחנו הופכות והופכים פתאום שוב לילדים קטנים ומעצבנים - והאם זה תקין? ובכן, רגרסיה להתנהגויות ילדיות בזוגיות יכולה להיראות כמו חיפוש אחר תשומת לב, תלותיות יתר, התקפי זעם פאסיביים או אקטיביים, וגם כדווקאיות, כחוסר אונים וכבלבול.
תשאלו - אבל מה הבעיה עם זה? זה חמוד ומטופש ומותר לנו להיות חמודים ומטופשים וילדותיים לפעמים - והכול נכון, אבל המחיר העיקרי להתנהגויות היילדיות האלה הוא דעיכת התשוקה, ולא נראה לי שמישהו מכם מעוניין שהתשוקה שלו או שלה תדעך ותיעלם לה.
"לא רוצה עוד ילד בבית"
לא פעם יושבים אצלי זוגות ויחידים ומתלוננים שאותה רגרסיה להתנהגויות הילדיות של הפרטנר שלהם מורידה להם את החשק המיני ואת המשיכה. לעתים היא מעוררת בהם סלידה של ממש. גדולים וחכמים ממני כבר אמרו שהקשר עם ההורים בילדות מעצב, באופן מודע או שלא, את הקשרים הבוגרים שלנו. לכן, זה לגמרי הגיוני שנביא לזוגיות שלנו מניירות מהילדות. זה אפילו בלתי נמנע.
מצבים כאלו יכולים לקרות אצל אנשים עם סגנון התקשרות לא בטוח לדוגמה, שעשויים להתקשות באינטימיות ובביטוי צרכיהם בצורה בריאה. לעיתים אלו מערכות היחסים וסגנונות ההתקשרות שצפינו בהן בבית ההורים, שמשפיעות מאוד על מה שאנחנו מביאים איתנו לקשר. ייתכן שחווינו טראומה לא מעובדת, שמובילה אותנו למנגנוני התמודדות ילדותיים.
גם חוסר בשלות רגשית קשור לתופעה - ייתכן שחלקנו לא פיתחנו כישורי ויסות רגשי יעילים במיוחד, ואנחנו עלולים ליפול להתקפי זעם, ממש כמו של ילדים בני שלוש, או להתנהגות פאסיב-אגרסיבית, בייחוד במצבים של קונפליקטים או בתקופות רוויות במתחים. גם הערכה עצמית נמוכה גוררת בהרבה מקרים הפגנת התנהגויות כמו תלות או חוסר ביטחון.
עוד סיבה היא פחד עמוק מנטישה או דחיה, שיכול להתבטא בהתנהגויות נצמדות, בתלותיות יתר או בשליטה כדרך לשמור על הקשר. לעיתים הסיבה נעוצה בקשיים בתקשורת: קושי להביע רגשות או צרכים יכול לגרום לנקוט בהתנהגויות פסיביות-אגרסיביות או בבחירה במניפולטיביות במקום בתקשורת ברורה.
למען האמת, בקליניקה שלי אני חווה יותר תלונות מהצד הנשי על ההתיילדות. זה נראה, ואולי אני טועה, שלגברים באופן כללי, הרגרסיה הזו של בת זוגם פחות מפריעה. אולי כי מבחינה אבולוציונית התרגלנו להתנהל לפי התפקידים הקדומים שלנו - גבר "חזק" וצייד שמגן על האישה והצאצאים "החלשים". אולי גברים, בהכללה, נהנים יותר מתחושת הערך המתלווה לתפקיד "האבא המגונן והמושיע", כי זה יושב יותר טוב עם הגדרת העצמי הגברית והפרימיטיבית שגדלנו עליה ומוטמעת בנו.
באופן כללי, כאישה, אני מרגישה שיש לי יותר לגיטימציה להתכנס בתוך זרועותיו המגוננות של בן הזוג שלי. לפעמים הגבר שלי אף ירצה וישמח כשאעשה זאת. מצד שני, עליי להיות גם יחידה עצמאית ומובחנת משל עצמי. השנה היא 2024 ואני אישה מודרנית. אבל גבר מתיילד? זה כבר לא עובר טוב אצל מרבית נשים שאני מכירה. לרוב, הן יתארו זאת כ"לא חמוד, לא סקסי, אפילו מעיק".
"כאישה, אני מרגישה שיש לי יותר לגיטימציה להתכנס בתוך זרועותיו המגוננות של בן הזוג שלי. לפעמים הגבר שלי אף ירצה שאעשה זאת. אבל גבר מתיילד? זה כבר לא עובר טוב אצל מרבית נשים שאני מכירה"
"אני לא צריכה עוד ילד בבית", הוא משפט שחוזר על עצמו שוב ושוב מצד נשים שהן גם אימהות. גם כאן, מצד אחד הרבה נשים נהנות לטפל, להזין, לטפח ולדאוג לבני הזוג שלהן. מצד שני, כשיש ילדים ברקע, הגבר כמו "יורד בדרגה" ונדרש להיפטר מההתנהגויות היילדיות שלו בבת אחת, כי מבחינת האישה, אין להן יותר מקום.
אז מה עושים עם זה?
בעיניי, השלב הראשון הוא קודם כל לדעת לזהות בפני עצמי מתי נלחץ אצלי הטריגר. לזהות מתי כל אחד מאיתנו מופעל, כי הצד השני אמר או עשה משהו שהקפיץ אצלו משהו. כלומר, להבין מה גורם לתגובות האוטומטיות שלנו לקפוץ. חשוב לגשת להתנהגויות כאלה באמפתיה ובהבנה כלפי עצמי וכלפי הפרטנר שלי, מכיוון שהן עשויות לנבוע מבעיות רגשיות עמוקות יותר, או מצרכים שלא נענו.
השלב השני הוא תקשורת פתוחה - היכולת לבטא את מה שמפריע לי בתוך הזוגיות היא יקרה מפז. הדרך היחידה להתגבר על המכשולים הללו עוברת ביצירת מרחב בטוח בין בני הזוג, שבו אפשר להעלות בצורה מיטיבה את הקשיים והתסכולים. כמובן שלשם כך שני הצדדים צריכים להיות מגויסים. אם צד אחד מזלזל בשני, חסר סבלנות או אינו מאמין בשיח תקשורתי כדרך לפתרון, הבעיה והקרע בין בני הזוג רק יחמירו.
השלב השלישי עוסק במילוי הצרכים - מתוך השיח הפתוח, עלינו להסיק אילו צרכים יש לנו בקשר, מה לא נענה לנו פה, ומה חוצה את הגבולות של כל אחד מאיתנו. בני הזוג מחליטים יחד אילו התנהגויות או משפטים כל אחד לוקח על עצמו להפסיק, או להפך -לתגבר. בעצם, זהו השלב שבו אנחנו משרטטים יחד את מפת הצרכים והגבולות שלנו בקשר. על מנת לצמצם חיכוכים מיותרים, חשוב לנסות לדייק עד כמה שאפשר את המענה של כל אחד מאיתנו לצרכיו של האחר. כל השלבים הנ"ל חשובים, ואם קשה לנו להגיע אליהם לבד, נסו לעשות זאת דרך איש מקצוע מתאים.
בסוף כולנו רוצים להיות קצת ילדים בקשרים שלנו, כולנו רוצים להרפות לתוך הקשר, להיתמך, לקבל ריפוי במקומות הפצועים שלנו בילדות. בסופו של יום, כולנו ילדים מבפנים, כולנו רוצים חיבוק מגונן, כולנו רוצים להיות הכפית הקטנה של הפרטנר שלנו. אבל בבקשה, לא על חשבון התשוקה. לא על חשבון התקשורת בינינו ולא במחיר של התרחקות האחד מהשנייה. אנחנו לא ההורים זה של זו, אנחנו קודם כל המאהבים.
