בתחילת השנה החדשה נהוג ללכת למקור מים, לנער את הכיסים ולרוקנם על מנת "להשליך" מעלינו את העבירות, להיפטר מהחטאים ולהתחיל את השנה באופן נקי וטהור. אבל מה תגידו אם אספר לכם שיש מי שאימץ את מנהג התשליך היהודי אל מערכת היחסים שלו?
לינוי היא פקידת קבלה בת 30. לפני שנתיים הגיע בחור נאה לפגישה במקום עבודתה. הוא היה חייכן ומרשים, ומהר מאוד נוצרה ביניהם שיחה. הוא סיפר לה שהוא גרוש פלוס שניים, ושאל אם זה מפריע לה. לינוי הנלהבת אמרה שאין עם זה שום בעיה, והשניים קבעו להיפגש יחד לבירה.
אחרי מספר דייטים מוצלחים, הבינה לינוי שהיא מאוהבת בבחור עד מעל הראש. היא רצתה שהוא יעבור לגור איתה, ולא הבינה מדוע הוא מתנהג מוזר לגבי זה. כשלחצה עליו, הודה לבסוף באמת: הוא פרוד טרי שעדיין לא השלים את תהליך הגירושים, וחייו הקודמים לא באמת מאחוריו.
"כעסתי כל כך", היא משתפת בכנות. לינוי נפרדה מהבחור, והחליטה שהיא אוספת בשקית את כל החפצים שהשאיר אצלה וזורקת אותם הישר אל פח הזבל של הבניין שלה, המקום בו הרגישה שמייצג את הבחור בצורה הנאמנה ביותר. בין החפצים שנזרקו היו גם אייפד ובגדים ששכח אצלה בדירה.
מה הרגשת אחרי ה"תשליך"?
"זה כאב, אבל נתן לי 'פוש' לגמור עם זה. יש משהו סימבולי בתשליך כזה. זה אומר, בעיקר לעצמך, שאת לא רוצה שיישאר זכר לאדם הזה בחיים שלך יותר, וזה לגמרי מקל על ההמשך, לפחות מבחינתי".
לנקות את הסביבה כדי להתרכז בהווה
בתרבויות פגאניות ורוחניות קיימת האמונה כי אנרגיה גבוהה ונמוכה מצויה בכל מצב בחיינו ובכל אדם. לפי אותה גישה, גם חפצים כמו תכשיטים, כלי בית, בגדים ואפילו הקירות שבדירתנו, סופחים אליהם את האנרגיה המצויה סביבם, כשרגשות כמו ייאוש, עצב, קנאה וכעס גם כן משפיעים על הבית ועל החפצים שבתוכו.
לא סתם רבים מהעולמות הרוחניים משתמשים קבוע במרווה כדי לערוך טקסי טיהור ביתיים, שתפקידם לנקות את האנרגיות הכלואות ולהביא ריפוי והתחדשות לסביבת האדם. במובן הזה, השלכת חפצי העבר של האקס/ית היא דרך מצוינת לנקות את הסביבה הקרובה מדברים שכבר לא רלוונטיים לחיים שלכם, כדי שתוכלו להתמקד בהווה, בזוגיות הקיימת או בזאת שעתידה לבוא.
אור, בת 31 מתל אביב, אומנם לא מגדירה את עצמה בתור האישה הרוחנית בעולם, אולם היא בהחלט לא מזלזלת בטקסים הללו, וכשהיא מספרת שקברה עמוק בחול את הזוגיות עם הבחור איתו יצאה בשנות העשרים המוקדמות לחייה, היא באמת מתכוונת לכך.
"אחרי הצבא, מי שהיה בן הזוג שלי טס לטיול שחרור במקסיקו עם חבריו הטובים, וביקשתי שיביא לי משם חול לבן. כל בחורה נורמלית הייתה מבקשת כפכפי הוויינס בצבעים של קיץ, או איזה בושם של ויקטוריה סיקרט, אבל אני רציתי להרגיש ולראות חול לבן. כשחזר, הוא הביא לי גלויה עם נוף מושלם ובקבוק פלסטיק מלא בחול הלבן שרציתי.
"אני זוכרת שהוא אמר לי, 'קחי, משוגעת. כבר חשבו שאני פסיכופת כשאספתי את זה וגם עשו לי בעיות בשדה תעופה עם הדבר הזה במזוודה', אבל עבורי זו הייתה מתנה רומנטית והאמת שגם הכי משמעותית שקיבלתי, לא יודעת להסביר למה. אולי כי לא חשבתי שאגיע לטייל שם, וגם כי הייתי מאוהבת בו בצורה קיצונית".
זה באמת חמוד. אז מה עשית עם החול?
"העברתי אותו לצנצנת מיוחדת שישבה על המזנון בסלון, וכל מי שהגיע אלינו לדירה עף על זה! אחרי שלוש שנים נפרדנו כי המשפחה שלו הייתה ממש רעה אליי, וגם גיליתי שהוא מדבר עם בחורות בוואטסאפ בזמן שאנחנו יחד, ולא בקטע ידידותי. הייתי כל כך שבורת לב ודרמטית, שפשוט הלכתי לחוף בוגרשוב ופיזרתי שם את החול שהוא הביא לי, אחרי שבכיתי את חיי, כמובן. במבט לאחור זה היה קצת מורבידי, אבל לפחות נפטרתי מהדבר הזה שישב לי מול העיניים והזכיר לי בכל בוקר את האדם הזה".
4 צפייה בגלריה
"במבט לאחור זה היה קצת מורבידי, אבל הייתי חייבת להיפטר מהחול הזה"
(צילום: Shutterstock)
"קח את השקית וצאו לי מהחיים"
עידן (33) מחדרה משתף בהחלטה להיפטר מהחפצים של ארוסתו לשעבר. "היינו מאורסים אחרי כמעט שנתיים של זוגיות, היא הייתה אהבת חיי. סגרנו תאריך, אולם, צלם, די-ג'יי, הכול. ואז, חודשיים בלבד לפני החתונה, מצאתי את עצמי אוסף אותה מהבר של הידיד הכי טוב שלה, כשהיא שיכורה ברמה לא סבירה, והיא מספרת לי שהיא לא יודעת איך זה קרה, אבל הם התנשקו".
אאוץ'.
"בדיוק. והדבר הכי עצוב זה שממש חיבבתי אותו, הוא היה בן בית אצלנו. אני אדם מאוד מכיל, אבל מבחינתי זו הייתה בגידה שאין ממנה דרך חזרה, וגם סוג של שיחת השכמה: 'בן אדם, אתה הולך להתחתן עם מישהי שלא שולטת על עצמה'. תוך שבוע ביטלנו הכול. היא עזבה את הדירה שגרנו בה, אבל השאירה כל מיני דברים קטנים שהזכירו לי אותה - מברשת שיניים, מגנטים עם תמונות משותפות שלנו מאירועים על המקרר, פיג'מות ישנות וסמרטוטיות כאלה, אפילו איזה תיק שאמא שלי קנתה לה במתנה כשהיינו יחד.
"בקיצור, אחרי כמה חודשים התחלתי להפנים שזה נגמר. יום אחד הרמתי את עצמי מהספה, לקחתי שקית והתחלתי להכניס לתוכה את כל החפצים שנשארו. נסעתי לבר של ידיד שלה, נתתי לו את השקית עם פאסון של גבר, והעפתי את שניהם מהחיים שלי. לא יודע מה איתה היום, אני נשוי לאישה מדהימה ולה אין כל זכר בחיים שלי וטוב שכך. לגבי מה הוא עשה עם השקית? אין לי מושג".
"העדפתי להשאיר רק זיכרונות מהחיים שלי ושל בעלי המקסים"
לרותי, בת 56 מבת ים, לא היה מושג שהקופסה עם החפצים של החבר הרציני הראשון שלה עדיין קיימת. לכן, כשבעלה הגיש לה אותה, היא הופתעה בדיוק כמוהו. "אחרי שאמא שלי נפטרה החלטנו לעבור דירה כדי להיות קרובים יותר לאבא שלי ולעזור במה שצריך. באחת השבתות, כשארזנו את הבית, בעלי הגיש לי קופסת נעליים ישנה ושאל אותי, 'מה זה?'. נדהמתי לגלות שבקופסה היו עשרות מכתבי אהבה, גזרי עיתון עם תמונות של הביג'יז, שרשרת חרוזים וכמה תמונות שלי עם החבר הראשון, שהיה הראשון שלי בהכול, אם את מבינה למה אני מתכוונת".
קריצה-קריצה. אז מה עשית עם הקופסה?
"החפצים היו שייכים לעבר, לתקופה יפה של ילדות ותמימות, לרותי אחרת. בעלי ואני נשואים כבר 35 שנה, אז זה לא שהוא חשד שעדיין יש לי רגשות לאהוב שלי מהתיכון, אבל נראה לי שהוא בעצם שאל את עצמו למה היה לי כל כך חשוב לשמור אותה אצלי, ועוד מתחת למיטה. הרגשתי שהוא קצת נעלב מהחשיבות שנתתי לחפצים האלה כשפתחתי את הקופסה, כי בכל זאת, התרגשתי מאוד. אז בערב ירדתי למטה, הבטתי בפעם האחרונה בתכולת הקופסה, והשלכתי אותה לפח הזבל. אני מודה שהיה נעים להיזכר, אבל בבית החדש העדפתי להשאיר רק זיכרונות מהחיים המשותפים שלי ושל בעלי המקסים".
אם יצא לכם לראות דייר רחוב מסתובב לו עם חולצת סוף מסלול של צנחנים, הן כנראה שייכות לאקס של ליאור, בת 32 מתל אביב. "כשנפרדנו, עשיתי סדר בחיים שלי. העפתי חברים משותפים, העדפתי לא לחזור למקומות שנהגנו לצאת אליהם, התנתקתי מכל מה שהכרתי כשהיינו יחד. בין היתר, נכנסתי לטרפת של סדר וניקיון, וכשסידרתי את הארון, מצאתי מגבת עם רקמה שקניתי לו ליום ההולדת וגם המון חולצות צבאיות, סוף טירונות, סוף קורס, סוף מסלול צנחנים ועוד. אפשר לומר שהן היו שלי כי הוא נתן לי אותן במתנה. באמת אהבתי לישון איתן. הן היו אובר-סייז כאלה, כיפיות.
"מתחת לבית שלי היה הומלס צנום כזה שריחמתי עליו מאוד. הכנתי לו שקית עם כל הבגדים שהאקס השאיר לי, ופשוט שמתי אותה לידו באחד הבקרים. כמה שבועות לאחר מכן, ראיתי אותו עם אחת החולצות. זה היה מצחיק אבל גם עצוב".
לחיות חיים מלאים וטובים בצל הכאב
אסיים בסיפור העצוב של דפנה (43), שאינו שייך לטקס טיהור אנרגטי, אלא מתקשר יותר לצורך בקלוז'ר נפשי. "בן זוגי נפטר לפני מספר שנים מדום לב. הוא היה בעל מדהים, אבא מושלם וחבר שכל אחת הייתה רוצה. אדם של אנשים. שנה וחצי אל תוך האובדן, החלטתי שאני לוקחת את החפצים שלו ומחלקת אותם בין חבריו הטובים".
מה זאת אומרת "מחלקת"?
"ידעתי שהיו לו סנטימנטים לכל מיני חפצים. הייתה לנו פעם שיחה די שטותית רגע לפני שנכנס לחדר ניתוח, והוא אמר לי שהוא מתכוון לכתוב צוואה ולהוריש לכל אחד מהחברים משהו מהחפצים שלו, במידה וימות חלילה. כמובן שהוא לא כתב אותה בסוף, אבל ידעתי שהוא התכוון לזה. אז אחרי שהוא נפטר, ערכתי רשימה של כל הדברים שהיו יקרים לליבו ושל החברים שהיו משמעותיים עבורו, ונתתי לכל אחד מהם משהו שחשבתי שערן היה מוריש לו. אוסף תקליטים, אוסף ספרים, אוסף בולים, בגדים מיוחדים שעלו לו הרבה ולא הספיק ללבוש, מזכרות מטיולים בחו"ל".
זה מעשה כמעט הרואי. אני יכולה לשאול מה השארת לעצמך ולילדים?
"הילדים לקחו קצת מכל דבר, כל אחד את שהכי התחבר אליו. הגדולה נורא רצתה להשאיר לעצמה את השעון שלו, למשל. לעצמי השארתי את התכשיטים שקנה לי, לאו דווקא בגלל השווי הכספי, אלא מכיוון שכל אחד מהם מהווה ציון למשהו שעברנו יחד. בעיניי, זה מאוד טבעי. היו לו המון חברים טובים והגיע להם ש'אחלוק' אותו איתם.
"היום אין הרבה דברים שלו בבית, פרט לתמונות באלבומים המשפחתיים, ואני דווקא חושבת שזו מתנה נפלאה שיכולתי להעניק לסובבים אותו וגם לעצמי, כדי להמשיך לחיות חיים מלאים וטובים בצל הכאב. זה מה שהוא היה רוצה עבורי ועבור הילדים - שאשליך את מה שמעציב אותנו".
גמר חתימה טובה!
