"אז בעצם את אומרת שלגברים יותר קשה להתמודד עם לב שבור מאשר לנשים?" אני שואלת את פרופ' טובה הרטמן. "בסופו של דבר, כן", היא עונה, "זה כמובן מאוד אינדיבידואלי, אבל יש משהו בציפיות החברתיות שמופנות כלפי גברים שמקשה עליהם אפילו עוד יותר לעבד את הנטישה. מה לעשות שלחברה שלנו אין שום סבלנות לגברים שבוכים".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בשלב הזה כבר הספקתי לאבחן כמה דברים לגבי הרטמן, מחברת הספר "גברים עם לב שבור - על טראומת הפרידה הגברית". האחד - היא אישה מקסימה ואדמונית שקצת מזכירה את סוזן סרנדון, בגרסת הפרופסור למגדר, חינוך רב־תרבותי ויהדות; שתיים - הדירה שלה במושבה הגרמנית כל כך רומנטית ומלאת שיק ירושלמי שהייתי מוכנה לעבור לגור בה ברגע זה; שלוש - היא לא אוהבת לדבר בצורה נחרצת מדי. בכל זאת, היא חוקרת ואקדמאית בעלת שם בינלאומי, לא מגיעים לזה בלי לדבוק בעובדות ולשמור על איזון.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אבל עכשיו, כשהיא מדברת על ההבדל האחד הזה בין נשים וגברים שמתמודדים עם פרידה שלא הם יזמו, היא נחרצת להפתיע. "נכון", היא אומרת, "גם נשים מתקשות להמשיך הלאה, גם בהן כל החברים והמשפחה נוזפים שהגיע הזמן להתקדם כבר. אומרים לה משפטים כמו 'מה את עדיין תקועה עליו? תחזרי לבלות, תמצאי לך גבר חדש'. אבל יש הבדל אחד - אישה שלא מצליחה להתגבר אפילו שחלפו שנים מאז הגירושים? היא עדיין אישה. אישה אולי קצת נואשת, אם היא מגזימה אפילו יכנו אותה פתטית, אבל אין מישהו שיגיד שהיא פחות נשית רק בגלל שהיא עדיין עצובה ומתגעגעת לבעלה. גבר באותו המצב? שממשיך להתגעגע ולאהוב את אשתו אפילו שחלף המון זמן מאז הפרידה? הוא כבר לא גברי בעיני הסביבה. זה ההבדל בין נשים וגברים שבורי לב. לנשים זה בהחלט מאוד מכאיב, מי כמוני יודעת, אחרי הפרידה והגירושים שאני עצמי עברתי, אבל אצל גברים השיברון הזה הוא ממש משהו שמאיים על כל התפיסה שלהם כגברים".
תסבירי.
"יש לחץ עצום שמופעל על גבר אחרי גירושים שלא מיוזמתו לחזור מהר לעולם הדייטינג. הרבה פעמים החברים אפילו לא מחכים שיעברו חודשיים מהפרידה. הם ישר מזכירים לו שיש עולם גדול ומלא בנשים יפות שם בחוץ, ואיזה כיף לו שהוא שוב פנוי ויכול לעשות מה שהוא רוצה. אומרים דברים כמו 'אתה אמור להודות לה על שעזבה אותך, עכשיו תוכל לחגוג'. המחשבה היא שאם אתה גבר אמיתי, אתה אמור להיות שמח שאתה כבר לא צריך להיות נאמן לאשתך.
"במהלך העבודה על הספר הזה, ראיינתי יותר ממאה גברים שעברו פרידה. היו שם גברים יהודים, נוצרים, מוסלמים. גברים מרקעים שונים - רופאים, שיפוצניקים, מעצבי שיער, פרופסורים. דיברתי עם הגבר הוויטנאמי שעשה לי יום אחד ציפורניים ופתאום פצח במונולוג על הגירושים הכואבים שלו. עם כורת עצים מארה"ב ועם רב מירושלים. כולם הביאו את אותו סיפור על אותו המסר שהם קיבלו מהסביבה, נו, צא מזה ותתחיל ליהנות. את בטח מכירה את הביטוי הישראלי 'יש הרבה דגים בים'. אז באירופה אמרו, 'יש הרבה עצים ביער', במרכז אמריקה דיברו על זה שיש 'הרבה פרחים בגינה', זה פשוט לא ייאמן כמה פרפראזות יש על הפתגם הזה בכל העולם. רק שזה לא משנה אם יש עוד הרבה דגים, יונים או עצים, המסר הוא אחד: יש עוד הרבה נשים חוץ ממנה, ואתה צריך ליהנות מזה.
"אחד הגברים שראיינתי אמר לי יום אחד בכעס: 'אם הייתי רוצה לשכב עם דג או עם עץ, הייתי הולך לשכב עם עץ. אבל אני רוצה רק אותה, רק את אשתי'. אבל החברה לא מקבלת גברים כאלו, היא רוצה שהם יעשו את הדבר הגברי וימשיכו הלאה בקלילות".
בעוד היא מדברת, אני נזכרת בחבר שלנו, ד', שהיה נשוי באושר, עד שיום אחד אשתו חזרה הביתה, הניחה את התיק, ואמרה "סורי, פגשתי מישהו אחר". כבר באותו הערב, בעודו בוכה בבית כמו ילד, לא מסוגל להאמין שאשתו כבר ארזה מזוודה והלכה, הגיע אחד החברים הכי טובים שלו והודיע לו, "עזוב אותך אחי, בשישי אנחנו נוסעים למסיבה עם מלא כוסיות". וככה יצא שכבר בסוף השבוע הראשון אחרי הערב שהרס את חייו, הוא הלך למסיבה ו"בגד" בפעם הראשונה באישה שלה היה נשוי 15 שנה. החבר שלו היה מרוצה, הנה הוא נפטר משבועת הנישואים ובעצם מהאהבה שלו לאשתו, אבל החבר שלנו לא הצליח להשתחרר ממנה. "הסקס הזה במסיבה?" הוא אמר, "זה היה כמו לשים פלסטר על יד קטועה שמשפריצה דם".
היום, חמש שנים אחרי הפרידה, הוא כאילו מתפקד, כאילו עבר הלאה, אבל מבפנים הכאב שלו ממלא אותו כמו איזה דוב כועס וכבד ששוכב מקופל בתוכו. וכמה שהוא מיהר לעשות כל מיני פעולות השכחה שטחיות שמצפים להן מגבר - זה רק פגע בו יותר. "הטקס הזה של למהר ולעשות מין כי אני חופשי", הוא אמר לי פעם, "הוא גרם לי להרגיש שאני בוגד בכאב שלי. אני מרגיש כאילו שאנסתי את עצמי באותו הערב למחוק אותה ואת הזיכרון שלה, לטנף בכוח את האהבה שאני עדיין מרגיש אליה, עד היום".
וזה בדיוק סוג הגברים שתפגשו בספר החדש והנהדר של הרטמן (בהוצאת כנרת זמורה דביר). גברים שלא מצליחים לציית לפקודה החברתית של "להיות גבר ולהמשיך הלאה", גברים שעדיין מחזיקים נר סודי לאישה שריסקה אותם והם בכל זאת אוהבים, ומרגע לרגע מרגישים כמה זה הופך אותם למצורעים, או כמו שהרטמן אומרת "למאכזבים בתור גברים". זהו ספר חכם אבל גם מאוד רגיש ומחמם לב, ואני מהמרת שהוא יהפוך לספר שהוא יותר כמו חבר טוב עבור גברים שמתמודדים עם פרידה. שהם יחזרו לדפדף בו בכל פעם שהם ישנאו את עצמם על זה שהם לא מסוגלים להשתחרר, וימצאו בו נחמה שהם לא מצאו בשום מקום אחר.
נדב: "התחלתי ממש להגעיל אנשים. היו חברים שטענו שמשהו נפשי אצלי לא תקין, שאני משחזר את הטראומה שלי מלבנון ומערבב אותה עם הגירושים. המסר היה - די איתך כבר, הבאסה שלך תקועה לכולנו כמו עצם בגרון. ואז כבר ממש הרגשתי דפוק. משוגע"
נכון, קיימים היום אינספור ספרי עזרה עצמית ומדריכים רוחניים לגברים שעברו שיברון לב. אבל התורה שעולה מכולם היא פשטנית להחריד. אתה גבר שליבו מרוסק בקרבו ברמה שאתה כבר לא יודע מי אתה ומה תפקידך בעולם? קבל 30 צעדים פשוטים, כל מיני עצות עליזות ומנומרות בסימני קריאה מאוד פאליים כמו "צא לריצת בוקר!" "קח כלב!" או "הזמן לעצמך מסאז'!". ואם רק תיישם את העצות, תוכל להגיע ליעד שכל גבר אמור לשאוף אליו - להתגבר תוך זמן קצרצר על האישה שאהבת פעם ושאתה עדיין אוהב, ולחזור להיות גבר מהסוג שכולם אמורים לרצות להיות. אופטימי, מתפקד, מתקתק דייטים עם סטודנטיות בלונדיניות לאמנות לצלילי אנחת הרוווחה של כולם.
אצל הרטמן אין שום ניסיון להחזיר אותך במהירות וביעילות "למסלול" כאילו שאתה כדור גולף חלול ולא בן אדם עם רגשות עמוקים, להפך. היא מכירה בכאב העצום שנטישה מעוררת אצל בני אדם ואצל גברים בפרט, ומעניקה לגברים ביכולת האמפתית שמאוד מאפיינת אותה את הזכות להתאבל כמה זמן שהם רוצים, ואיך שהם רוצים.
"כל אחד שעובר פרידה מקבל לפחות שלושה ספרי עזרה עצמית על איך להתגבר", אומרת הרטמן, "ולא סתם להתגבר, שזה יהפוך להיות הדבר הכי טוב שקרה לך, כלומר, אתה תגיע למצב שאתה ממש שמח בפרידה, ממש מודה על ההזדמנות הנפלאה הזאת. מה שאכזרי בספרים האלו, זה שהם מתחילים בהזדהות ובאמפתיה, ומתארים במדויק את מה שעובר עליך. אתה ממש מרגיש שמישהו מבין אותך. ואז מגיע הקטע שבו הם מציעים את העצות לשיקום, קורס הטירונות לשיקום שבורי הלב. וכשזה לא מצליח מה קורה? הם מרגישים כישלון. לא מספיק שהם כל כך נכשלו בנישואים, הם גם נכשלו בתהליך ההבראה. את יכולה לדמיין איך מרגיש גבר שעשה כל מה שכתוב בספר העזרה כשבסוף היום הוא יושב על הספה ועדיין בוכה? הוא שואל את עצמו, 'מה לא בסדר איתי? למה אני דפוק כל כך?' ואז הוא אומר, 'אולי בגלל זה היא עזבה אותי'. זו העזרה המהוללת שמגישים ספרי העזרה העצמית, לגרום לבן אדם להרגיש שהוא כל כך פגום שהוא אפילו לא יודע איך להתרפא".
הרטמן, בעלת דוקטורט בפסיכולוגיה מהרווארד ודיקנית הקרייה האקדמית אונו, מציעה דבר אחר לחלוטין; במקום לדחוק בגברים השבורים להתקדם ולהתמודד, למה שפשוט לא נקבל את האבל שלהם כאמיתי ואותנטי בדיוק כמו זה של נשים? לא נשים על האבל הזה תאריך תפוגה, כי רגשות הם לא קוטג'.
ניקח לדוגמה את נדב, גרוש נאה וגבוה בן 44, עם עיניים בצבע של דשא קצוץ. "הלחץ שהופעל עליי מכיוון החברים שלי לחזור ולחגוג אחרי שענת עזבה היה משוגע", הוא אומר, "החברים שלי, רובם נשואים באושר ובשיעמום, היו מושקעים רגשית בזה. 'נו, כבר הורדת טינדר? למה אתה מחכה, זה גן עדן שם', 'אחי, יש לי גרושה פצצה מטורפת להכיר לך'. ניסיתי להגיד להם שאני עוד לא מוכן, שאני עדיין אוהב את ענת, הרי מה השתנה? היא זו שהחליטה לעזוב, אני תמיד אהבתי אותה והמשכתי לאהוב אותה גם אחרי שהלכה.
"יום אחד יצאתי לדייט, הרגשתי כל כך פגום שאני 'מתאבסס על ענת' שפשוט הכרחתי את עצמי. היא הייתה חמודה ולרגע דמיינתי שהיא תהיה פרק ב' שלי. אבל אחרי שיצאתי מהבית שלה בבוקר, פשוט הרגשתי שאני לא מצליח ללכת, שבא לי לשבת במגרש החניה ופשוט לבכות שעות. אין לענת תחליף מבחינתי, לא לריח שלה ולא למגע שלה, ולא לעצבים שהיא הייתה חוטפת כשהייתי מדבר לאט מדי. ניסיתי לספר את זה לחבר והוא חתך אותי מהר. הרבה יותר עניין אותו לדעת מה קרה בדירה של הבחורה והאם היא הייתה פצצה כמו בתמונה שלה בטינדר. אז התרגלתי להתגעגע לענת לבד ולאט־לאט, הרגשתי שאני נהיה מוזר. שמרוב שאני מסתיר את מה שאני באמת מרגיש, שכחתי איך לדבר עם בני אדם".
זה נשמע קצת לא הגיוני שדברים כאלו קורים בעולם שבו הגבר החדש רגיש ויודע לבכות ויודע לדבר על כאביו. אבל נדב עונה לכל הרובריקות של גבר חדש, ועדיין נאלץ לציית לחוק אחד עתיק שלא הלך לשום מקום. תמרח לק שחור על הציפורניים כמה שאתה רוצה, תנהל עם אשתך שיחות נפש עמוקות עד שהיא תתחנן שתיתן לה לחזור ל"הכתר", אבל דבר אחד אסור לך עדיין לעשות: להתפרק, להיות חלש מדי.
"התחלתי ממש להגעיל אנשים", נדב אומר, "חברים הפסיקו לבוא, אחותי התחילה להתחמק ממני ואמרה שהיא לא יכולה לסבול איך אני מספר באובססיה את אותם הסיפורים על ענת שוב ושוב. ואני יכול להבין את זה, דיברתי כמו אדם מטורף, פשוט חזרתי עוד פעם ועוד פעם לרגעים מכאיבים. בהתחלה עוד הייתה להם טיפה אמפתיה לזה, אבל אחרי שעברה חצי שנה ואני עדיין המשכתי להתגעגע לענת בדיוק כמו ביום הראשון, הם איבדו את הסבלנות. היו חברים שטענו שמשהו נפשי אצלי לא תקין, שאני משחזר את הטראומה שלי ממלחמת לבנון ומערבב אותה עם הגירושים; היו כאלו שאמרו שאני מאוהב בתפקיד של הקורבן, שאני מכור לעצב הזה. המסר היה - די איתך כבר, הבאסה שלך תקועה לכולנו כמו עצם בגרון. אפילו אמא שלי אמרה, 'די כבר, נדבי, אתה מביך את עצמך עם כל הדיכאון הזה'. ואז כבר ממש הרגשתי דפוק. משוגע. כי איזה מין גבר חלשלוש מתעקש להמשיך ולאהוב את גרושתו שכבר מזמן חיה לה באושר עם גבר אחר" .
אבל למה אנחנו בעצם כל כך דוחקים בגברים להחלים מהר? הרי גירושים זה אחד הדברים הכי קשים שאדם נאלץ לחוות, יש את החרדה הכלכלית, יש את הילדים והבלבול מלא הכאב שרשום בצורה כל כך ברורה על פניהם הקטנים. אתה בעצם מרסק במו ידייך את כל מה שבנית בכזה עמל. שנים אתה בונה בית יפה ומשכיב את הקטנה שלך עם סיפורים מצחיקים כל לילה, ופתאום היא כבר לא נמצאת איתך בלילה, ובבית החם שלך גר גבר אחר. ובכל זאת אנשים לא מכבדים את הגיהינום שאתה חווה בעודך חי, ואומרים לך “הגיע הזמן שתתעשת”. באנגלית קוראים לפעולה הזו של לחזור לעצמך מהר "מאן אפ". כלומר המילה “גבר” כבר נמצאת בתוך הפעולה. גם בעברית, הפועל להתגבר כולל בתוכו את השורש ג.ב.ר.
"אנחנו עושים להם פעולה שנקרא באנגלית 'די־מן ת'ם", אומרת הרטמן, "כלומר מעקרים אותם מהגבריות שלהם אם הם מרשים לעצמם להביע עצב של פרידה. יש טקס חניכה שאנחנו דורשים מהם, לחזור ולחפש נשים, כדי להישאר חלק מחברת הגברים. וזה אחד ההבדלים הגדולים בין גברים לנשים בפרידה. טקס חניכה של להמשיך הלאה ולהיות אמיץ. להיות גיבור זה להיות גבר".
הרטמן: "יש הבדל אחד - אישה שלא מצליחה להתגבר אפילו שחלפו שנים מאז הגירושים? היא עדיין אישה. גבר באותו המצב, שממשיך להתגעגע ולאהוב את אשתו אפילו שחלף המון זמן מאז הפרידה? הוא כבר לא גברי בעיני הסביבה"
ואולי זה גם קשור לעובדה שנישואים לא נחשבים למאורע משמח עבור גבר, רק עבור האישה, הגבר הוא זה שלרוב מציע נישואים, ובכל זאת, הגישה הרווחת היא שהאישה שלו הייתה זו שממש חיכתה לזה, והוא? הוא נעתר להכניס את עצמו לכלא הזה של המונוגמיה מרוב אהבה אליה.
החברה מסרבת להכיר בזה או בעובדה שגבר יכול לאהוב אישה אחת ולרצות להישאר נאמן לה. "אחד הדברים שאנשים לא מבינים זה שכל הגברים בספר שלי מאוד אהבו את הזהות שלהם כנשואים וכאבות בעלי משפחה ולא רצו שהיא תשתנה. הגישה הרווחת כלפיהם הייתה 'איזה מזל יש לך, עכשיו תוכל לחגוג ולהתנסות עם נשים צעירות'. והם כל כך נעלבו מהגישה הזו של החברים. הם חשבו, 'איפה אתה חושב שהייתי במשך 15 שנה של נישואים? ששיקרתי לעצמי? שהסתרתי את הרצון שלי בנשים אחרות? אני הייתי עם אשתי 100 אחוז אני, באמת אהבתי אותה והייתי נאמן לה. ועכשיו אתם אומרים לי לזרוק את הזהות הזו כמו גרב ישנה ולאמץ זהות חדשה של פרפר, כאילו שאין לי אישיות?'"
נשמע טוב מכדי להיות אמיתי, לא?
"חשוב לי להדגיש גם שאף אחד מהגברים האלו לא עשה מעצמו מלאך. הם לא סיפרו לי סיפורים ולא אמרו לי, 'הייתי בעל מושלם ואבא מדהים, ואיך היא עזבה דבר כזה?'. להפך, הם חיפשו איפה הם נכשלו בקשר. אמרו, 'עבדתי יותר מדי, הייתי צריך להיות יותר בבית', 'הייתי צריך לפנק אותה יותר'. הם דיברו באופן מאוד אמיתי על הכשלים שלהם, ובכל זאת, בניגוד לאישה שעזבה וויתרה, הם האמינו שעם כל האתגרים הם יצליחו לגרום לזה לעבוד".
ואז, כשהאישה הולכת מהם, אנחנו גם לא מאמינים עד הסוף שהם עדיין אוהבים אותה.
"יש מלא מיתוסים לגבי מה זה גבר ומה זו אישה והם מתנפצים ברגע שהאישה עוזבת את הבעל. הנה, אישה שלא רוצה בית, וגבר שממשיך לייחל שיחזירו אותו הביתה. הביות של הגבר עדיין נתפס לנו כמשהו שהוא זר למהות שלו. ולכן, גם אם אנחנו רואים שהוא ממשיך לבכות אחרי כמה חודשים, אנחנו נהיים חשדניים: למה הוא בוכה? הוא באמת רוצה לחזור להיות בתוך הכלא הזה? כי אנחנו חושבים שנישואים זה כלא בשביל גברים. וזה ממשיך גם בגירושים, תגיד תודה שהיא נתנה לך כרטיס יציאה מהכלא".
וזה קשור לא רק לגבריות, אלא לדרישה כללית מבני אדם היום שיהיו אופטימיים ווינרים וחזקים.
"זה לא עושה טוב לאנשים לראות אנשים עצובים. נקודה. אנחנו תרבות שמקדשת חוזק, הצלחה, ניצחון. אנחנו פשוט לא מקבלים טוב בני אדם סובלים, בני אדם בטראומה. זה ככה בכל העולם, ובטח בישראל, שאצלנו היו ניצולים שהגיעו מהשואה וכל כך היינו נחושים בדעתנו להראות שהצבר החדש הוא חזק ובלתי מנוצח שפשוט מחקנו אותם. וגם צריך לדעת, אנשים שעוברים טראומה כמו פרידה הם לא בהכרח האנשים שהכי כיף להיות איתם בעולם. הם מדברים באובססיביות על הגרושה שעזבה, חוזרים שוב ושוב על אותו הסיפור. ואחרי הפעם החמישית שהם מספרים את אותם הסיפורים הכואבים והכועסים שלהם לחברים שלהם, החברים אומרים, 'לטובתך, עדיף שלא תדבר ככה, אתה נשמע באובססיה לא בריאה'. ואני רוצה להגיד לכולם - מה איתכם? הם צריכים לספר את הסיפורים האלו שוב ושוב, הם חייבים להישאר קצת באובססיה הזאת כדי שהיא תשתחרר. זה המסר שהכי חשוב לי להגיד לחברים ולקרובי משפחה - תקבלו את הגברים האלו כמו שהם, גם כשזה לא אסתטי. אתה לא חייב להיות כל הזמן איתו אם אתה לא יכול לסבול את זה, אבל תפנה שעה בשבוע ללכת אליו, בתנאי שבשעה הזו באמת תהיה איתו ותקשיב לו. תקבל אותו. את כל העצות הנהדרות כמו אולי תירשם למכון או תצא לקרוז, הם כבר שמעו, וזה רק גורם להם להשתבלל עוד יותר".
הרטמן טוענת שהיחס של החברה לגבר הפרוד היא ממש טראומה משנית בסיפור הגירושים. במקרה של גברים שנעזבו, יש אפס סבלנות לתהליכים הארוכים מאוד שהם כנראה צריכים לעבור, מה שרק מעצים את תחושת האשמה, הבדידות, חוסר האונים, והבושה העמוקה של הגבר שרואה שהרגשות שלו מביכים את הסביבה. וכאן אתה צריך לקחת החלטה: או שאתה מתעקש להמשיך בשבעה הרומנטית שלך כמה שאתה רוצה, ואז אנשים מתרחקים ממך כי זה לא כיף לראות גבר שאמור להיות חזק מאבד את זה. או שאתה מעמיד פנים שאתה מנגו שכבר הבשיל, כלומר אומר שעברת הלאה והכל בסדר ובעצם משקר לכל מי שאתה אוהב. "וזה יוצר מסביבך חומה, השקרים האלו והעמדת הפנים, חומה של בדידות ושל קשרים מאוד לא אינטימיים עם החברים והמשפחה, סוג של פלסטיק".
בספר את אומרת שהעצה הכי גרועה היא לא לערב את הילדים.
"זה מאוד לא מקובל היום שגבר שאשתו התאהבה בגבר אחר יספר לילדים שאמא עזבה כי יש לה חבר חדש. להסביר שהוא נראה עצוב בגלל זה. לדעתי זו טעות גדולה. אני מאוד ממליצה להגיד לילדים משהו כזה 'אמא התאהבה במישהו אחר, ואני כואב את זה, אבל זו האמת ואין מה לכעוס עליה'. אחרת קורה דבר נורא, הגבר, שגם ככה צריך להסתיר את החולשה, מתחיל להיות שקרן גם עם הילדים. זו גישה עכשווית בפסיכולוגיה שאני מאוד לא אוהבת, שטוענת שלא רק שזה בסדר לשקר לילדים, זה אפילו בריא. זה מפוצץ לי את המוח. מדוע המרשם של פסיכולוגים לקשרים בין הורים וילדים הוא לתת להם שקר גס ובוטה? איך מישהו חושב ששקר הוא דבר שאפשר לבנות ממנו קשר טוב ואמיתי?"
זה גם חלק מדרישות הגבריות. לא לערב את הילדים, להישאר אבא חזק.
"גבר אמיתי צריך לקחת את ה'היי רוד', להתעלות, אלא שהרצון שלך להיות נעלה לוקח אותך לעזאזל. כי ברגע שאתה משקר לילדים אתה לגמרי מתנתק מהם. הם רואים אותך עצוב והם מרגישים שאתה שם חיוך מזויף, והם פשוט מתרחקים ממך כי הם מרגישים שמשהו פה לא תקין. יש היום מלא פחד ממה שנקרא 'ילדים הוריים', ילדים שנאלצים לטפל בהורה שלהם, ואני אומרת, 'שטויות, לא יקרה כלום אם הילדים יעזרו קצת להורים העצובים שלהם'".
העמדת הפנים הזו שאתה חזק? היא גם יכולה להיות הרסנית. ככה מתאר עידו, גרוש פלוס שניים, את התקופה שבה הכריח את עצמו לנסות ולהמשיך הלאה. "כמעט כל ערב פנוי שהיה לי יצאתי עם אישה אחרת", הוא מספר, "המבחר היה מטורף. נשים יפות, מוצלחות, חכמות. כל מה שתמיד חלמתי שיהיה לי כשהייתי ילד חנון ורזה מדי בתיכון. החברים הנשואים שלי לא האמינו, רק רצו לשמוע עוד ועוד סיפורים משם. היו מבקשים להציץ בטינדר שלי".
אז למה בכל זאת לא נהנית?
"כי הסקס היה נורא. סתמי, חסר רגש, אוטומטי, תבחרי מילה. את יודעת, באותה התקופה נתקלתי במאמר על נשים שעובדות בזנות, איך הן סובלות ממשהו שנקרא דיסוציאציה, כלומר הן מצליחות להיות שם רק עם הגוף, אבל הנפש שלהן? היא לא שם לרגע, היא כאילו משקיפה מלמעלה, מרחפת בחלל. לא רוצה להוריד מכמה החיים שלהן זוועתיים פי מיליון משלי, אבל כשסיימתי לקרוא חשבתי לעצמי, 'בול, זה פשוט אחד לאחד מה שאני מרגיש'. אתה מסיים ערב כזה בתחושה שבא לך להקיא, ממש ככה, ממה שכפית על עצמך לעשות, מאיך שבעצם רימית עוד בחורה מקסימה. לא ששיקרתי שאני מחפש זוגיות, סיפרתי את האמת, אבל זה גם שקר ללכת עם בחורה למיטה רק כי אתה רוצה להוכיח שחזרת לתפקד.
"ערב אחד חזרתי מדייט עם בחורה מהממת, כמעט חצי ממני בגיל. זה היה מין גרוע לשנינו, ואני ידעתי את זה. למחרת היא סימסה לי. היה לה אומץ לכתוב לי שהיא מרגישה מנוצלת. שהיא חזרה הביתה בתחושה רעה, התעוררה בבוקר בוכה. זה היה הרגע שבו הבנתי שאני גורר איתי עוד נשמות תמימות. משתמש בהן כדי להחלים בכוח, ושלא בא לי לפגוע יותר. אני מבין שלפעמים אתה לא מתכוון לנצל ולצאת מניאק, אתה פשוט מביא איתך למיטה רק את הגוף וכלום מהנפש האמיתית שלך, וככה יוצא שנשים יוצאות מהמפגש הזה פגועות, אפילו בלי לדעת לנסח לעצמן במילים למה".
את הרטמן הסיפור הזה לא מפתיע. "ברור", היא אומרת, "בראיונות שלי פגשתי הרבה גברים שלא נהנו מקיום יחסים בגלל הצל הכבד של הטראומה שהם ניסו להסתיר. פרידה היא לא סתם פרידה, היא משבר זהות גדול. במשך שנים ארוכות הוא הגדיר את עצמו כגבר נשוי וכאיש משפחה ופתאום ההגדרה הזאת נעלמת ביום אחד ומפנה את עצמה ל'גרוש', הגדרה חדשה שהוא לא אוהב ושנכפתה עליו בכוח על ידי האישה שעזבה.
"מעבר לזה, כל עולם ההנחות הישן שלו נשמט לו מתחת לרגליו. אם במשך שנים הנחת שמה שהיה הוא מה שיהיה, שאם הלכת לישון בלילה ליד אשתך מחר בבוקר תקום לידה באותה המיטה, תארי מה זה עושה לתפיסת העצמי שלך כשערב אחד אשתך אומרת לך, 'הבנתי שאני לא אוהבת אותך ובעצם מעולם לא אהבתי'. מה זה עושה להנחה שלך שהעולם הוא מקום בטוח, צפוי, כזה שיש לך שליטה עליו? היא מתערערת ברגע, ואתה עובר ליקום חלופי שבו דברים רעים יכולים לקרות לך בלי אזהרה ובלי הסבר".
אמרת עוד דבר מעניין, שיש הבדל ביחס של החברה כלפי אישה שבעלה עזב אותה לגבר שאשתו "זרקה" אותו.
"ממש ככה. הנחת המוצא היא שאם גבר עוזב אישה זה טבעי, ברור מאליו. גבר הרי בנוי לרצות להחליף כל כמה שנים מודל חדש של אישה, ולכן לא ישאלו אותך למה הוא עזב אותך. זה מובן. הוא החליף אותך במודל צעיר ונחשק יותר כי זה מה שגברים עושים, אז זה לא יטיל צל או יערער את הנשיות שלך. אבל אצל גברים? זה מיד אומר שאתה לא סיפקת אותה, כי אף אישה נורמלית לא עוזבת גבר מצליח ונהדר, אתה בטוח עשית משהו שפגע בה או פשוט לא תיפקדת כגבר, בין אם במיניות או במשהו אחר. השאלה שכמעט כל מרואיין שלי שמע הייתה 'איך לא שמת לב? איך לא ראית שהיא לא מאושרת?'. כאילו מטילים עליו אשמה שזה נפל עליו כרעם ביום בהיר. יש עננת חשד מעל הגברים האלו. עד שהוא לא מסתובב עם בחורה חדשה, הוא בגדר חשוד".
הרטמן הגיעה לספר הזה לגמרי במקרה, ודווקא דרך פעילותה הפמיניסטית. אחרי שפירסמה ספרים מצליחים על מגדר, היא הפכה לחלק מהצוות שהקים את "שירה חדשה", בית כנסת מסורתי פמיניסטי. "בכל יום שישי כשהייתי בבית כנסת, היו מגיעים אנשים ומבקשים לדבר איתי", היא אומרת, "לא בתור יועצת ולא בתור פסיכולוגית. יותר בתור מין דודה כזו ששופכים בפניה את הלב. יום שישי אחד נכנס לחדר שלי גבר מהקהילה, והדבר הראשון שהוא אומר לי בעינים מושפלות זה 'משהו קרה לי'. והוא מתחיל לדבר ולא מצליח להפסיק לבכות. ידעתי על הפרידה שלהם, וגם ראיתי שהוא מגיע עם הילד לבית הכנסת לבד, אבל לא היה לי מושג שהוא נושא בתוכו כזה בכי תהומות. אני לא אשכח את הבדידות שלו, התחושה שהוא כל כך לבדו ושאסור לו להיות אמיתי אפילו מול ההורים שלו. וכל החברים הטובים שלו שמדברים רעות על אשתו לשעבר, איזו ביץ' היא הייתה, איזה מזל היה לו שנפטר ממנה, והוא יושב מולי ואומר לי, 'אבל אני אוהב אותה, למה הם מדברים עליה ככה'. ואז הוא אומר לי, 'את יכולה בבקשה לעזור לי להפסיק לאהוב אותה?'"
הרטמן: "מי קבע שאנשים אמורים להתאבל לפי רשימה או מודל או גרף? אנחנו לא רובוטים שעובדים לפי אלגוריתם. במקום לזוז קדימה כמו שגבר חזק צריך לעשות, אנחנו צריכים לזוז מצד לצד, הלוך ושוב, בחזרה לכאב ושוב לצאת ממנו, כדי להתרפא"
אחרי זה, עוד ועוד גברים הגיעו אליה לבית הכנסת, לספר לה על אות הקין הזה שהם נושאים, גבר שנשבר ולא מצליח להדביק את החתיכות שלו מחדש. "פתאום הבנתי שמה שאני שומעת זה בכי מגדרי".
מה זה בכי מגדרי?
"בכי מגדרי הוא בכי שקוף. כזה שאין לו הד ולא מקשיבים לו. בכי שרק מזלזלים בו, וצריך לעשות אותו לבד. זה כאב שנובע מהמגדר שאתה משתייך אליו ומהציפיות החברתיות שיש כלפיו, שזה משהו שהיה מאוד מוכר לי כאישה פמיניסטית, שכתבה ספרים על הכאב המגדרי של הנשים והתחושה שלהן שהן בלתי נראות.
"חשבתי לעצמי - את גם עברת פרידה קשה, ובכל זאת אצלם את שומעת משהו שונה ממה שאת התמודדת איתו. שמעתי בבכי הזה כאב של גבר שאף אחד לא ידבר איתו באמת, או יראה אותו דווקא כשהוא במקום כל כך נמוך בחייו. זה הזכיר לי את כל הנושא של הלומי קרב והטראומה המורכבת שלהם, שגם שם יש גבול לכמה מותר להם לדבר ולבכות. ואצל הלומי קרב כבר יש התחלה של שינוי, ניצנים של הבנה כלפיהם, בטח אחרי שאיציק סעידיאן שרף את עצמו. אצל גברים שבורי לב זה אפילו עוד יותר קשה, לא מבינים אותם ולא רוצים להבין".
אהבתי את הפמיניזם החומל כלפי גברים שאת מציגה בספר. אבל יש שיטענו שזה מוזר שאישה שהיא פעילה חברתית פמיניסטית מקדישה ספר שלם לטראומה הגברית.
"הטענה פה היא שלהקשיב לקולות שאין להם שום הד או מקום בחברה שלנו זה לא אקט פמיניסטי? אני יכולה לחיות עם זה. פמיניזם מבחינתי זה להתעסק בכל מי ששקוף, כל מי שקולו מושתק, וזה מה שקורה לגברים שנעזבו. אני לא מחכה שאנשים אחרים ייתנו לי נקודות הצטיינות על פמיניזם, הקדשתי לזכויות האישה כל כך הרבה מחיי באקדמיה ומהמאבק שלי כאישה דתייה שאבא שלה לא נתן לה תעודת סמיכה לרב למרות שהייתי הילדה שהכי אהבה ללמוד, רק כי אני אישה. אין לי צורך לגשת למשטרה הפמיניסטית ולשאול אותן על מה פמיניסטית טובה צריכה לכתוב. והכי חשוב שאני לא מחלקת את העולם לכחולים ולוורודים. לנשים ולגברים. כאילו שכל אחד מאיתנו חי בעולם משל עצמו. הפטריארכיה פוגעת בכולנו. אנחנו חיים יחד וסובלים ממנה יחד".
מה את מציעה לעשות בסופו של דבר עם הגברים שהולכים ומתקבעים בתוך חומת הבושה והצער?
"יש איזו מחשבה פסיכולוגית עכשווית שאנחנו צריכים לזוז קדימה כשאנחנו באבל, להתקדם איתו. בעיקר לפי מודל שלבי האבל של קובלר־רוס. גברים רבים אמרו לי, 'אני כבר אמור להיות בשלב של הכעס, למה אני עדיין תקוע בשלב המיקוח', והם נראו כל כך מאוכזבים מעצמם, שאפילו בשלבי האבל הם לא מצליחים להתקדם לפי התוכנית. ואני אומרת, מי קבע שאנשים אמורים להתאבל לפי רשימה או מודל או גרף? אנחנו לא רובוטים שעובדים לפי אלגוריתם, בואו נערער קצת על התפיסות הישנות. במקום לזוז קדימה כמו שגבר חזק צריך לעשות, אנחנו צריכים לזוז מצד לצד, הלוך ושוב, בחזרה לכאב ושוב לצאת ממנו, כדי להתרפא".
