בן הזוג חוזר הביתה מהעבודה ומספר שקיבל קידום. מתוך התגובה שלכם ניתן להקיש על טיב מערכת היחסים ביניכם. אם עד היום סיפרו לנו שהדרך להבין האם אנחנו במערכת יחסים בריאה, היא לבחון את הרגעים הקשים במערכת היחסים, הגישה החדשה שמתבססת על תובנות מתחום הפסיכולוגיה החיובית, מציעה שהדרך לבחון את טיב מערכת היחסים היא דווקא לבחון כיצד אנחנו חוגגים.
הפסיכותרפיה הקלאסית (פרויד וממשיכיו) טוענת שהמטרה של אנשים בעולם היא לא לסבול. לכן כל הגישה הטיפולית הנובעת מהפסיכותרפיה הקלאסית מנסה להבין לעומק את רגעי הסבל בחיים באמצעות העלאת חוויות העבר למודעות והתמודדות עימן. הטענה היא שהתמודדות זו תאפשר לנו לשים את הקונפליקטים מאחורינו ולחיות חיים עם פחות התמודדויות כואבות.
הפסיכולוגיה החיובית טוענת שניתן לא רק למתן את הסבל, אלא לאפשר לאנשים להגשים את עצמם, לממש את הפוטנציאל שלהם בחיים ולחיות חיים מלאי משמעות. זו הסיבה שהפסיכולוגיה החיובית מתנגדת לרעיון של חשיפת הקונפליקטים והתמודדות עם העבר. כשנותנים לאנשים רגע להיות עם עצמם, הם יכולים לחשוב על מה לא עבד בעבר או לדמיין תסריטים של מה היו רוצים שיקרה. היכולת "לתסרט" עתיד טוב יותר, מנבאת חיים טובים יותר.
על פי הפסיכולוגיה החיובית, פסיכופתולוגיות כמו דיכאון, חרדה והתמכרויות אינן קשורות ליכולת לשים את העבר מאחורינו, הן קשורות לדבר אחד - לחוסר יכולת לנבא עתיד טוב יותר. אותו רעיון נכון גם כשאנחנו מדברים על זוגיות. במקום לנסות להבין מה לא עבד בעבר, זוגיות מוצלחת קשורה ביכולת להבין כיצד לייצר עתיד טוב יותר, אנחנו צריכים להתמקד באיך אנחנו רוצים שתיראה הזוגיות שלנו בעתיד.
ואכן, ג׳ון גוטמן, אחד מחוקרי הזוגיות הידועים ביותר בעולם, מצא שאין טעם להתמקד בריבים או אפילו לא לנסות לפתור אותם. אחרי שניתח דפוסי התנהגות של עשרות אלפי זוגות, הוא מצא שמרבית הריבים חוזרים על עצמם לאורך כל הזוגיות, והם לא ייפתרו כי לרוב הם נובעים מראיית עולם שונה. הוא קרא לזה "מריבה נצחית". זה נשמע מפתיע אבל אין עם זה בעיה. במקום להתמקד בניסיון אבוד מראש לפתור את הנושאי שבמחלוקת, צריכים מטפלים זוגיים להתמקד באיך לריב נכון. וכן, זה אמנם נשמע מוזר, אבל בהחלט יש דרך נכונה לריב.
הדרך הנכונה היא לא להתחיל בהטלת אשמה: "אתה תמיד עושה את זה", אלא תמיד להתחיל מאיך אנחנו מרגישים. למשל, "אני מרגישה בחוסר שליטה כשאתה מביא חברים הביתה בלי להודיע". ואז לתאר מה נחוץ שהוא יעשה במקום - "אני לא צריכה הודעה של שבועיים מראש, אבל תתקשר מהדרך ותגיד שאתם מגיעים". הפניית אצבע מאשימה כלפי הפרטנר רק תוביל להתגוננות שלו, בעוד שאם תשקפו איף אתם מרגישים, זה יעורר אמפתיה והזדהות.
גוטמן עקב במרוצת השנים אחר כ־3,000 זוגות - במעבדה שהקים ניתחו את דפוסי ההתנהגות שלהם, את המילים שלהם, את סוגי הרגשות שבאו לידי ביטוי ואפילו את המדדים הפיזיולוגיים שלהם. הוא הראה שדווקא הזוגות עם הסיכוי הכי גבוה להחזיק מעמד, הביעו כעס. כאשר הקשר אבוד – לבני הזוג כבר לא בוער לומר אחד לשני איך הם מרגישים. אנשים נוטים לראות בכעס משהו רע, אבל כעס מבטא אכפתיות.
הגישה של גוטמן שונה מהגישה הקלאסית בטיפול זוגי. במקום לנסות ולשחזר קונפליקטים, הוא מנסה לראות כיצד בני הזוג יכולים לעזור אחד לשני לממש את עצמם. רק שכדי להיות במקום הזה, צריך להפריך את אחד המיתוסים הגדולים ביותר בתחום האהבה. אנשים מקשרים אהבה עם ריגוש. הם מצפים להרגיש פרפרים בבטן וברגע שהם מפסיקים להרגיש את הפרפרים, הם מחליטים להיפרד. זה חלק מאותה מגמה של חיפוש אחר האושר במקום אחר משמעות. אושר אמיתי הוא לא ריגוש, ריגוש חולף מהר כשם שבא. אושר אמיתי מייצר משמעות בחיים.
זוגות מאושרים אינם כאלה שכל רגע ורגע בחייהם הוא ירח דבש. רחוק מאד מכך. זוגות מאושרים הם זוגות מאפשרים. זוגות שבהם בני הזוג מאפשרים לשני להגשים את החלומות שלהם, גם אם הם לא חלק מהם.
לכן אם נחזור להתחלה, זוגיות בריאה נמדדת באופן שבו חוגגים הצלחות. כאשר בן הזוג מגיע הביתה מהעבודה ומספר על הקידום שלו, יכולות להיות לכך תגובות שונות וכל אחת מהן תשקף את מצב הקשר הזוגי. כאשר התגובה היא "מה יש לארוחת ערב", זה מעיד על כך שאין הרבה סיכוי לקשר. אם התגובה היא "איזה יופי, כל הכבוד!", זה אמנם נחמד אבל זו לא תגובה שמייצרת אימפקט משמעותי. במידה מסוימת היא יציאה לידי חובה. אבל כאשר התגובה היא "איפה היית כשסיפרו לך על הקידום?" או "איך הרגשת?", היא מעידה על עניין אמיתי ומכאן על זוגיות בריאה ומכילה. זה מראה שבן הזוג נמצא שם בשבילך, גאה בך ומעוניין להיות שם איתך בחוויה שלך.
מחקר האושר הגדול בעולם, שנערך באוניברסיטת הרווארד, עקב אחרי יותר מ־700 איש במשך 80 שנה. המחקר החל כשהיו בני 19 וניטר את כל מהלך חייהם. החל משנת 1938 נבדקו משתנים כמו קריירה, בריאות גופנית, לחץ דם, אינטליגנציה, מחלות תורשתיות וכל משתנה נוסף שאפשר לחשוב עליו. מניתוח תוצאות המחקר התברר שיחסים משמעותיים, הם הגורם העיקרי לאושר, אבל רק כאשר הקשר הוא משמעותי. קשרים משמעותיים הם אלו המסייעים לשמור על בריאות פיזית ומנטלית וגורמים במובהק לתחולת חיים ארוכה יותר.
קשר משמעותי הוא לא כזה שאין פה מריבות ולא כזה שבו בן הזוג מייצר פרפרים. בקשר משמעותי בני הזוג נמצאים אחד בשביל השני כשזקוקים להם.
ד"ר לירז מרגלית היא חוקרת התנהגות ויחסים בעידן הדיגיטלי
