"אני לא יודע עד כמה ריאיון על הזוגיות שלי ושל שני הולך להיות אופטימי. יש ציפייה שנאמר רק דברים טובים, אבל גם כששואלים את שני, היא מודה בכנות שאנחנו פשוט לא מסתדרים בתקופה הזאת. כן, חרא". כך פותח ניל בר (35) את הריאיון בינינו, בכנות יוצאת דופן.
בארבעת החודשים האחרונים הוא עמוק במילואים, כמעט שוכח שבימים רגילים הוא דוקטורנט להיסטוריה, סופר ומגיש הפודקאסט הפופולרי, "היסטוריה גדולה בקטנה". שני בר (35), רעייתו בשבע השנים האחרונות, היא חוקרת ADHD בקרב נשים. בחודשיים האחרונים ייסדה לצד מספר נשים נוספות את פורום "נשות המילואימניקים - נלחמות על הבית", והחלה להוביל מאבק תקשורתי למיצוי זכויות ולמענה רגשי למגויסים ולמשפחותיהם.
הם גרים ברעננה, יש להם שני ילדים קטנים (5,2), והם מספרים לי שכבר ב-7 באוקטובר התנהל ביניהם ריב זוגי, כששני סירבה בכל תוקף שניל יתגייס למילואים. "אמרתי לו 'לא' בנחרצות, והוא ענה לי 'כן' וחוזר חלילה", היא נזכרת. "באותו הרגע לקחתי אותו הצידה ואמרתי לו בצורה מאוד ברורה, 'שומע רגע? אם אתה יוצא למילואים, אנחנו לא נשארים יחד'. לא הסכמתי שהוא ישאיר אותי לבד עם שני ילדים קטנים, כשבחוץ יורים טילים ללא הפסקה, ובתוך הבתים רוצחים אנשים וילדים על ימין ועל שמאל. עם כל הכבוד למדינה, מה עם התא המשפחתי שלנו? לא הצלחתי להבין אותו".
"ידעתי שהיא לא אומרת סתם, אבל עמוק בפנים קיוויתי שהיא מדברת מתחושת חוסר אונים כלשהי, שבשלב מסוים תעבור לה. אם לא הייתי מאמין לה באותם רגעים, סביר להניח שכבר באחת עשרה בבוקר, כשקיבלתי חייגן, הייתי נכנס לאוטו ונוסע. אבל הבנתי שיש פה משבר, כי לא מדובר במילואים של שבוע וחצי, אלא במשהו בסדר גודל כלל ארצי, אבל גם קיוויתי שברגע שהדברים יתאזנו והיא תבין שכולם מגויסים עכשיו, זה יעבור לה ורק נתחזק מזה".
שני: "אמרתי לו בצורה מאוד ברורה, 'אם אתה יוצא למילואים, אנחנו לא נשארים יחד'. לא הסכמתי שהוא ישאיר אותי לבד עם שני ילדים קטנים, כשבחוץ יורים טילים ללא הפסקה, ובתוך הבתים רוצחים אנשים וילדים על ימין ועל שמאל. עם כל הכבוד למדינה, מה עם התא המשפחתי שלנו? לא הצלחתי להבין אותו"
"אפשר לומר שהיתה שתיקה מתוחה כל אותו היום", הוא מודה. "בראש שלי כבר הייתי במילואים, אבל בגלל דבריה של שני, הרגשתי שאני מנסה לפתוח דלת אבל היא נעולה. לקראת הערב, כשהמשפחות שלנו הגיעו והתחילו לשאול מתי אני יוצא למילואים, זה כבר היה ברור שאני אצא בקרוב".
שני, מה הרגשת כשהבנת שהוא נעול על להתגייס?
"חשתי שקופה וחשבתי שאני נופלת לתוך בור שחור. חששתי להישאר לבד, כי הבנתי כבר אז מה עתיד לבוא. ההתנהלות בינינו בבית הפכה לפאסיבית-אגרסיבית, והיה בלתי נסבל לראות אותו מסתובב כשהוא נאבק עם עצמו, עד שפשוט אמרתי לו, 'לך'. בעיקר הרגשתי כעס ותסכול, כי לא הצלחתי להבין איך הוא יוצא למילואים כשההיגיון הבסיסי אומר להישאר עם המשפחה שלך, שהיא חסרת הגנה מול האיום. ההיגיון של ניל עבד בצורה אחרת, והוא אמר לי, 'אני יוצא כדי להגן עליכם', משפט שבאותו זמן היה מבחינתי סתמי ולא מחובר למציאות. לא תודה, אני מעדיפה שתשמור עלינו מקרוב".
ניל: "בשלב מסוים אמרתי לה שאני פשוט לא אסלח לעצמי, אם אני לא אלך. כשיש מלחמה בסדר גודל כזה, ובערב כבר התחלנו להבין פחות או יותר במה מדובר, אני חייב להיות שם. באותו הלילה יצאתי למילואים והתגייסתי להנדסה קרבית בצפון עם תמרון בדרום".
שני: "אם לפני כן יכולנו לומר שנפתור את המשקעים שעל הלב מחר או מוחרתיים, אז עכשיו אין מחר או מוחרתיים. כשניל חוזר הביתה, ההעדפה היא לבלות זמן איכות יחד ולא לשקוע לריבים. אבל הכעס נערם, ובמקום שהשיבה הביתה תהיה מקום חם ודואג, נמצאים בינינו גם רגשות שליליים שנערמו כי עדיין לא הספקנו לטפל בהם"
ואז מה קרה לזוגיות שלכם?
"בהתחלה לא היתה זוגיות בכלל. הכול היה כאוטי ולא הבנו מה קורה. לא הרבה זוכרים, אבל כבר ביומיים הראשונים התגייסו 350 אלף מילואימניקים ולקח זמן לצבא להתארגן. במקומות שבהם שהינו לא היתה קליטה או חשמל, אז לא באמת יכולתי לתקשר עם שני, והיא ניזונה רק מהטלוויזיה. יצא שנהגנו לעשות שיחת 'פייס-טיים' קצרה עם הילדים כל כמה ימים. שני לא ידעה איפה אני בהתחלה, ואסור היה להגיד יותר מדי. יציאה הביתה בכלל לא היתה אז על הפרק. בחודשיים הראשונים חזרתי הביתה אחת לחודש, לאפטר של 24 שעות בלבד, והיום אני חוזר הביתה פעם בשבוע וחצי בערך, לכמה ימים".
שני: "כשאת בפחד עם ילדים קטנים, את מאמינה שבעלך צריך להיות איתך, כי ההוויה הזוגית והתא המשפחתי הם מעל הכול, ומה שקרה כאן הוא שחווינו פער בתפיסה ובפרשנות של כל אחד מאיתנו בנוגע למצב, מה גם שהגישה הפטריוטית של ניל הפתיעה אותי ולא צפיתי את זה. מזוג הפכנו למשולש: ניל, שני והצבא.
"דבר שני, ברגע אחד לקחו לנו את המוכר ואת שגרת החיים, ובעצם נותרנו עם כל החיכוכים והוויכוחים שקדמו למלחמה ולא טופלו. אם לפני כן יכולנו לומר שנפתור את המשקעים שעל הלב מחר או מוחרתיים, אז עכשיו אין מחר או מוחרתיים. כשניל חוזר הביתה, ההעדפה היא לבלות זמן איכות יחד ולא לשקוע לריבים. אבל הכעס נערם, ובמקום שהשיבה הביתה תהיה מקום חם ודואג, נמצאים בינינו גם רגשות שליליים, שנערמו כי עדיין לא הספקנו לטפל בהם".
"כבר בשיעור הראשון ידענו שזה 'זה'"
ניל ושני הכירו לפני 12 שנה כשלמדו יחד באוניברסיטה. "שנינו לקויי למידה אז נרשמו לקבוצת תגבור למבוא לפסיכולוגיה. כבר בשיעור הראשון שנינו ידענו שזה 'זה'. שני התיישבה מאחוריי בכיתה וידעתי שאני לא מסתיר לה, אבל כדי לפתח שיחה הסתובבתי אליה לאחור ושאלתי בכל זאת אם אני מסתיר", ניל נזכר משועשע.
"כשהסתובבתי אליו הדבר הראשון שעבר לי בראש היה 'או-או'. הוא לגמרי הסגנון שלי, וקצת נדלקתי עליו אבל באותה תקופה היה לי חבר", שני ממשיכה את תיאור ההיכרות. "התכוונתי להיפרד מהחבר במוקדם או במאוחר, אבל עד אז הרגשתי צורך לשמור עם ניל על יחסים ידידותיים. אחרי הפרידה, בקשתי מניל שנחכה קצת כי הרגשתי לא נעים ישר לצאת עם מישהו חדש, אבל זה היה חזק מאיתנו כי עד סוף הסמסטר כבר הפכנו לזוג. לצערי, סיפור האהבה הזה מרגיש רחוק בתחושה בתוך בכל הכאוס שאנחנו נמצאים בו עכשיו, ולא מחובר למציאות של ימינו, כי כרגע אנחנו נמצאים בצומת דרכים. מאז שניל התגייס, כל התא המשפחתי חווה טלטלה ומשבר, ואנחנו עדיין בתוך זה".
7 צפייה בגלריה
"מאז שניל התגייס, כל התא המשפחתי חווה טלטלה ומשבר, ואנחנו עדיין בתוך זה". ניל ושני בר
(צילום: צילום ביתי)
יש הרבה נשים שנותרו בעורף והתרגלו בינתיים ללבד שלהן.
"לא. אין תחליף לניל בעיניי, לא כבן זוג ובטח שלא כאבא, ואין סיכוי שניל ירגיש מיותר כי אני דואגת לכתוב לו כל הזמן שהוא חייב לחזור, במיוחד בזמנים שבהם אני כבר מאבדת את זה. לפני המלחמה היתה בינינו חלוקת תפקידים שוויונית בכל תחום: ברמה הרגשית אל מול הילדים, ברמה התפעולית של הבית וההכנסה ואפילו בפן המקצועי, כשכל אחד נתן מקום לשני לצמוח ולהתפתח בתחומו. ניל היה מפזר במסגרות ואני אוספת מהמסגרות. הכול היה מנוהל טוב ונוצר איזון מרשים וחלוקה מאוד שווה, שנובעת מתוך הרצון ההדדי של שנינו להיות עם הילדים, כך שניל מאוד נוכח בבית, ועכשיו הוא חסר".
ניל: "אני מודע היטב לכך ששני לא צריכה אותי, אבל יודע בוודאות שהיא רוצה אותי בתמונה. משיחות עם מילואימניקים אחרים אני מבין שרובנו חשים אותו הדבר: אנחנו נמצאים בשני יקומים מקבילים, כי שאתה נמצא בצבא, אתה לחלוטין שם, ואין תחושת פחד או מועקה וכולם ממוקדי מטרה. ואז יש את העולם המקביל שהוא הבית, שנתפס כמו 'הדודה מאמריקה'. כשאתה חוזר הביתה, לעולם המקביל, אתה מבין שגם שם יש מלחמה והיא לא פחות גדולה כי צריך לתחזק את הבית, לטפל בילדים ולשרוד.
"יש איזשהו ניסיון הדמיה להיכנס לנעליים של בן הזוג שבבית, ולחשוב מה אני הייתי עושה אילו הייתי בנעליים שלה, ואיך אני הייתי מסתדר. כשצללתי לשאלה הזאת, הבנתי שלא רק ששני עושה הכול הרבה יותר טוב ממני, אלא שהיא מתפקדת ב-450 אחוז משרה: היא מטפלת בבית, בילדים, לומדת ועובדת, ובנוסף לכך פעילה בפורום נשות המילואימניקים, וכל זה בזמן שאני בכלל לא במשחק. אני מעריץ אותה".
ניל: "משיחות עם מילואימניקים אחרים אני מבין שרובנו נמצאים בשני יקומים מקבילים. כשאתה בצבא, אתה לחלוטין שם, ואין תחושת פחד וכולם ממוקדי מטרה. ואז יש את העולם המקביל שהוא הבית, שנתפס כמו 'הדודה מאמריקה'. כשאתה חוזר הביתה, לעולם המקביל, אתה מבין שגם שם יש מלחמה והיא לא פחות גדולה, כי צריך לתחזק את הבית, לטפל בילדים ולשרוד"
"אשתי יותר יפה מכולנו"
מי שיציץ בחשבון הטוויטר, או בשמו החדש X, הפופולרי של ניל, יגלה ציוצים רומנטיים מלאי הערצה לאשתו: בחלק מהם ניל נפעם מיופייה, "אשתי יותר יפה מכולנו", "הבנתי שנשים יפות מביאות מלא עוקבים, אז לשם כך אני מגייס את אשתי שלומר עליה שהיא יפה זה האנדרסטיימנט של החיים", לצד ציוצים שבהם הוא נדהם ששני בחרה בו בתור הגבר של חייה. ביום הנישואים צייץ, "אני עוד מחכה ליום שבו היא תבוא ותספר שהכול היה התערבות שהיא הפסידה בה, כי אין לי הסבר אחר".
מהציוצים שלך בטוויטר עושה רושם שאתה מתפלא על כך ששני התחתנה איתך. האם נתקלת בתגובות שגרמו לך לחשוב זאת?
"בטח! זאת ממש שיחה קבועה. הרבה פעמים שואלים מה היא עושה איתי. אני נהנה ששואלים אותי איך השגתי מישהי כמוה. אני לא נעלב מכך ואפילו אוהב את זה. אני מבין שיש לי כוכבת קולנוע בידיים, וזה מרים לי. אין ספק שגם כשהכרתי את שני, היא תמיד היתה כמה רמות מעליי בהכול. יש לי את תאוריית 'המתפשר והמפשר', והשאיפה תמיד היא להיות המפשר בקשר", הוא מודה וצוחק.
שני: "אני לא מרגישה ככה. אנחנו יחד כי אנחנו מאפשרים האחד לשני לצמוח וגם עוזרים להצמיח. היו הרבה פעמים בחיים שלא הרגשתי בשיא, וזה השפיע על ההתנהלות היומיומית שלי וגם על ההרגשה הפנימית. אם כבר, אז אני הרגשתי שניל מעליי. מה, יופי זה הכול בחיים? ומה עם זה שניל הוא היסטוריון מוערך, סופר, אושיית טוויטר ובעל פודקאסט מצליח? כשהתחלתי להגיע לתקשורת ולייצג את נשות המילואימניקים, ניגשו אליי המון אנשי תקשורת ושאלו אותי אם אני אשתו של 'ניל בר מהטוויטר, חוקר המזרח התיכון, בעל הפודקאסט המצליח והסופר'. אנשים מקשיבים לדברים המקצועיים שהוא אומר, ויש לו יכולת השפעה אדירה".
ניל: "הרבה פעמים שואלים מה היא עושה איתי. אני נהנה ששואלים אותי איך השגתי מישהי כמוה. אני לא נעלב מכך ואפילו אוהב את זה. אני מבין שיש לי כוכבת קולנוע בידיים, וזה מרים לי"
ניל, אין ספק שאתה מעריץ את שני, אבל לא חששת שעיסוקה כדוברת נשות המילואימניקים יגזול מזמנה עם הילדים?
"לא חשבתי שזה ייקח זמן מהטיפול בילדים, כי ידעתי שהמשפחה תעזור ושזה לא יבוא על חשבונם, אבל בהתחלה לא כל כך הבנתי מה זה. אני מכיר את שני 12 שנה, ויודע שהיא מאוד רגישה ואוהבת לדבר רגשות, אז חשבתי שזאת קבוצת תמיכה כלשהי לנשות המילואימניקים, כדי לעודד ולפרוק. ואז פתאום החלו הופעות בתקשורת וראיונות ברדיו ובטלוויזיה ואפילו ועדות בכנסת ובבית הנשיא. צפיתי בכל הראיונות של שני דרך הפלאפון, ופתאום התגלתה בפניי מישהי שמעולם לא פגשתי. כלומר, היא תמיד יזמה והובילה בחייה האישיים, אבל פתאום היא הפכה למנהיגה, לפוליטיקאית ולמנכ"לית ולא נחשפתי לכך לפני כן".
שני: "אני ועדי שבת ייסדנו את 'פורום נשות המילואימניקים' כקבוצה בפייסבוק, כי הרגשנו שאנחנו חייבות להעלות את המודעות למצב. המדינה ממשיכה בשלה כאילו כלום, אבל אנחנו כבר נפגענו. לכן קיבלנו החלטה להשמיע יחד קול צעקה שיקדם מתווה רגשי וייתן מענה ברמת המדינה לכל המשפחות המגויסות. זה ממש נולד מתוך המצוקה שחווינו. לא הסכמתי שניל יצא לחזית על הגב של הזוגיות, ושהמשפחה שלי תתפרק. לא ריאלי גם להתיש את המילואימניקים בחזית וגם אותנו הנשים בעורף, וידעתי שאם לא אעשה משהו לגבי זה, אנחנו פשוט ניפול ולא נוכל להתאושש. מהר מאוד הצטרפה אלינו ספיר בלוזר, והפכנו לקבוצת מנהלות של 14 נשים, כשאנחנו מובילות 5,000 נשים ומדברות בשמן של 100 אלף משפחות".
שני: "לא הסכמתי שניל ייצא לחזית על הגב של הזוגיות, ושהמשפחה שלי תתפרק. לא ריאלי גם להתיש את המילואימניקים בחזית וגם אותנו הנשים בעורף, וידעתי שאם לא אעשה משהו לגבי זה, אנחנו פשוט ניפול ולא נוכל להתאושש"
איך מגשרים על הפערים? נדמה שעומד בפניכם אתגר זוגי לא פשוט.
ניל: "תשמעי, כשאני חוזר הביתה אנחנו מנסים לנהל איזושהי שגרה, אבל השגרה הזאת לא קיימת כי גם אני שלפני 7 באוקטובר כבר לא קיים. בעקבות השינוי יש הרבה אתגרים זוגיים ודברים שצריך לשוחח עליהם ולפתור, שאי אפשר לעשות בשיחות 'פייס-טיים' וגם לא באפטרים קצרים".
שני: "אני מודה שהכרחתי אותו להיכנס לשיח גם כשהוא חזר הביתה. אמרתי לו, 'אתה לא חוזר לשטח לפני שנגיע להבנות'. אבל מתוך הייאוש בסוף מבינים שזה מצב בלתי אפשרי, ולפעמים כדאי לשים את הוויכוחים בצד ופשוט להתמקד במה שמוביל אותנו: האהבה זה לזו והאהבה לילדים. כשנחזור לשגרה נוכל לשוחח ולפתור את הדברים, כך שכרגע צריך ללמוד איך לתקשר באופן חדש.
"בסופו של יום, כולנו תומכי לחימה: עליי להיות לו לעזר, כדי שיוכל להיות לי לעזר, עד כמה שאפשר כמובן, כי אני לא יכולה להיות גם אמא וגם אישה וגם מטפלת וגם פסיכולוגית. אחרי כל מה שחווינו בחודשים האחרונים והשינויים הקיצוניים שעברנו בזוגיות, בתא המשפחתי ובכל תחומי החיים, יש צורך במערך תמיכה ובטיפול זוגי ומשפחתי כולל, כי כולנו עברנו שינויים קיצוניים. צריך להבין שיש סיטואציות שבלתי אפשרי לתווך אותן כרגע או לפתור אותן. לכן, לא כדאי לקחת החלטות גורליות שנוגעות לתא המשפחתי. אבל כשהוא יחזור מהמילואים, נחפש איש מקצועי שיתווך".
אתם מגדירים את עצמכם כסוג של "פאוור-קאפל"?
"קשה לנו להעיד על עצמנו, זה כמו שישאלו אותנו אם אנחנו מוצלחים או יפים. אבל מה שאני כן יודעת ויכולה להעיד על עליי ועל ניל זה שאנחנו תמיד חותרים לעשייה שתעשה טוב לאחרים ושתשפיע. יש סטודנטים שכותבים לניל ומודים לו על הספר שכתב, ויש אימהות שמודות לי על כך שאני זועקת את זעקתן. אנחנו אוהבים לעשות טוב, והתודה הכי גדולה שלנו היא שאנחנו מצליחים להשפיע לטובה על חייהם של אחרים".
