מה מערער כל כך אנשים סביב בגידה? לכאורה, שאלה מיותרת. הרי אנחנו גדלים בתוך תרבות מונו-נורמטיבית, וברור לגמרי שאמורים להיות רק עם אדם אחד רומנטית ומינית לכל החיים מרגע ההתחייבות. האנושות לא מתעמקת בשאלה הזאת, וכשזה כן קורה, התשובה הברורה מאליה לכאורה היא שבגידה היא שקר, ושקר הוא דבר שמערער אנשים, בטח אם הוא נמשך לאורך חודשים או שנים. שקר שובר אמון, ושקר לגבי משהו שמשמעותי לנו, מערער שבעתיים.
אבל מה שיותר כואב זה ששקר מאדם קרוב או אדם שסמכנו עליו, מערער את היכולת שלנו לסמוך קודם כל על עצמנו. כמעט תמיד האדם הנבגד ישאל את עצמו: איך יכול להיות שלא ראיתי? שלא ידעתי? ואם כן ראיתי וכן ידעתי, ובכל זאת בחרתי להתעלם - אז מה זה אומר עליי? האם אני טיפשה? האם חייתי בסרט שסמכתי עליו? ואם אני אכן כל אלה, אז מה זה אומר על המשך חיי ועל היכולת שלי לזהות סכנה ולשמור על עצמי? מכאן שהדבר שהכי מערער אותנו בשקר, הוא לא האדם האחר והיכולת או אי-היכולת שלנו לסמוך עליו, אלא אנחנו והיכולת שלנו לסמוך על עצמנו.
"בגידה, מעבר לשקר ולערעור האמון שמגיעים איתה, מוכיחה לאנשים שהם לא באמת מספיקים או שווים כמו שהם חשבו על עצמם"
בלעדיות מינית ורגשית קשורה בחברה שלנו בקשר הדוק לערך העצמי שלנו. הרבה גברים למשל שמים את הגבריות שלהם על היכולת לכבוש נשים, וכמו גם על איבר מינם (גודל, משך הזקפה, "איזה מאהב אני", ועוד), והרבה נשים שמות את תחושת הנשיות שלהן על כך שהן יודעות שהן נחשקות מבחינה מינית. הערך העצמי שלנו נבנה דרך המון פרמטרים חיצוניים נוספים, כמו כמה כסף יש לנו, הקריירה שלנו, איך אנחנו נראים חיצונית, אבל אולי יותר מכול, או בוודאי אי שם בראש הרשימה - על בלעדיות מינית ורגשית. מכל בני האדם בעולם, מתוך מיליארדים, מישהו בחר בי לכל החיים. זה בטוח אומר עליי משהו.
כלומר, ההתחייבות לבלעדיות, לחתונה, להקמת משפחה - כל אלו מעידים על היותי מיוחד/ת, מספיק טוב/ה, שווה וכדומה. זאת חותמת שמאשרת את הערך שלי, וזאת גם הסיבה שאנשים מנסים לשלוט על המיניות של בני ובנות הזוג שלהם, בזמן שבגידות מוכיחות להם שלניסיון השליטה שלהם אין באמת משמעות. עצם העובדה שבגידות כל כך רווחות בתרבות האנושית, ועוד בכמויות שרק הולכות וגדלות, מעידה על כך שלא ניתן דרך חוקים, איסורים והסכמים, כמו הסכם שנחתם במעמד החתונה, למנוע אותן.
בגידה, מעבר לשקר ולערעור האמון שמגיעים איתה, מוכיחה לאנשים שהם לא באמת מספיקים או שווים כמו שהם חשבו על עצמם. כי אם בלעדיות היא החותמת המאשרת את זה שאני מספיק טובה, אזי שבירת הבלעדיות חייבת לשבור את האישור.
במקום שאנשים ינתקו את תפיסת הזהות העצמית שלהם מבלעדיות מינית וייקחו את הכוח בחזרה אליהם, הם משאירים את הכוח הזה אצל בני ובנות הזוג שלהם. התפרקות של הזהות שהם כבר חשבו שאושרה על ידי בן/ת הזוג - זה מה שכל כך כואב ומערער את בני האדם בבגידה. תוסיפו את השקר שמתווסף לכך ומערער את התפיסה העצמית, והרי לכם משבר זהות רב-שכבתי.
עצם קיום הבגידות מראה לבני האדם שהם חסרי שליטה, והם לא אוהבים את זה. לכן הם מגיבים כל כך קשה, גם כשהם לא נבגדו בעצמם, לעצם הרעיון של בגידה. תכלס? עמוק בפנים הם מבינים שהם חסרי אונים ושבני אדם הם בלתי ניתנים לשליטה דרך איסורים. לכן נוצר גם פרדוקס מטורף שבו רוב בני אדם בוגדים, אבל גם רוב בני אדם שופטים בגידות ברמה הכי חמורה שיש. כלומר, אותם אנשים בו זמנית גם בוגדים וגם מגנים את הבגידה.
"רובנו חרדים מהאפשרות להעניק חופש אמיתי לבן/ת הזוג שלנו, כי אם הוא באמת חופשי, הוא יכול לבחור אחרת, ומכיוון שהוא אוחז בחלקים מהזהות העצמית שלנו, החופש שלו למעשה שולט בנו"
זאת גם הסיבה לדעתי שהמונח 'בגידה' הלך והתרחב עם השנים. היום הוא כולל גם 'בגידה רגשית', שלא כוללת סקס אלא שיח אינטימי ורגשות, שהושלך על אדם אחר שאינו בן/ת הזוג שלי. בגידה רגשית עבור הרבה אנשים כוללת קיום של 'סייבר סקס', אבל גם צפייה בפורנו ואפילו פנטזיות על כל אדם שאינו בן/ת הזוג שלהם. למה? כי גם כל אלו מערערים את הזהות העצמית שלנו.
מאשה הלויצילום: מיכל בנדקאבל האמת היא שלא באמת ניתן לשלוט דרך סנקציות על בני אדם אחרים, וכשזה כן קורה, זה בא עם מחיר גבוה מאוד לזוגיות עצמה. אדם שמרגיש נשלט או שהוא אסיר בכלא (אגב, בניגוד לאדם שבחר במונוגמיה מרצונו החופשי, למען עצמו, בלי קשר לדרישת בן/ת הזוג) - גם אם הוא לא יבגוד, עדיין עלול להרגיש כמו קורבן, ואז להתרחק, לנטור טינה, לכבות את עצמו מינית ועוד. כמו שאמר הפילוסוף ז'אן פול סארטר, אנחנו לא רוצים עבד או חפץ ולכן לא באמת רוצים לשלוט על האחר, כי אז מה שווה האהבה שלו? מה שווה המיניות שלו אם זה נעשה מתוך פחד, ריצוי וחובה?
לאפשר באמת, מבפנים, לאדם אחר את החופש לבחור כן או לא בעצמו ובמונוגמיה, בלי להטיל עליו סנקציות, זה משהו שהרבה אנשים לא מסוגלים לעשות. רובנו חרדים מהאפשרות להעניק חופש אמיתי לבן/ת הזוג שלנו. כי אם הוא באמת חופשי, הוא יכול לבחור אחרת, ומכיוון שהוא אוחז בחלקים מהזהות העצמית שלנו, החופש שלו למעשה שולט בנו.
רק כשנחזור לקחת את האחריות על הזהות העצמית שלנו, נפסיק להתערער ממעשים של אדם אחר. אם הוא משקר, זה יעיד עליו הרבה יותר ממה שזה יעיד עלינו. אם הוא ישכב או יתאהב באחרים, זה לא יעיד דבר על הייחודיות שלנו, על ערכנו ועל זהותנו. אולי זה יעיד על כך שמשהו חסר בזוגיות או במיניות שלנו, אולי על זה שהוא לא מונוגמי ומסוגל לאהוב או להימשך ליותר מאדם אחד במקביל, אולי נרצה להישאר בזוגיות הזו ואולי לא, אבל זה לא יערער ויסדוק את כל עולמנו.
ד"ר מאשה הלוי היא מומחית ליחסים לא מונוגמיים בהסכמה
