בחג הפסח נהוג להעניק משקל רב לערך "חירות האדם", שכן לפי ההגדה, העם היהודי יצא "מעבדות לחירות" בכך שנמלט ממצרים. הפילוסוף ג'ון לוק ראה את הזכות לחירות בתור זכות טבעית של כל אדם, כשהמשמעות היא שהאדם הוא יצור עצמאי שמנהל את חייו באוטונומיה, ושלכל אדם יש את הזכות לקבל החלטות לגבי חייו ולחיות אותם באופן שהוא רואה לנכון. חמישה סיפורי אהבה זוגיים ממחישים את הזכות הזאת, שרבים רואים כטבעית אבל החיים המודרניים ממחישים שהיא לחלוטין לא מובנת מאליה.
החופש לאהוב למרות הבדלי התרבויות
דוד (34) וסמרט (34) הכירו לפני שנה וחצי בחזרות להצגה. היא נולדה באתיופיה והוא נולד ברוסיה והם כבר שנה וחצי ביחד. הם מעידים כי לצד הפערים התרבותיים משתי העדות מהן הם מגיעים, ולמרות מגבלות השפה, דווקא המכנה המשותף של ה"זרות" הוא מה שמאפשר לשניהם להיות חופשיים באהבה שלהם. "זה כאילו שחווינו יחד את אותה חוויית הגירה, אבל באופן שונה לחלוטין", אומרת סמרט. "אצל שתי המשפחות שלנו יש הורה אחד שמדבר עברית מאוד טוב ואחד שמדבר רק אמהרית או רוסית, ויש בזה אתגר אבל גם קסם – זה מחייב אותנו ללמוד איך מגשרים על הפער הזה בלי לדעת את השפה. זה מייצר קשר מאוד יפה בעיניי, תקשורת שהיא מעבר למילים".
דוד: "בהתחלה אמא שלי התקשתה לקבל את זה שסמרט אתיופית. היא לא אמרה את זה אבל בשיחות בינינו כשהיא הבינה שזה רציני, זה היה מורגש. יש איזו מחשבה אצל רוסים, בעיקר אצל הוותיקים, שזוגיות צריכה להיות מאותה העדה. גם בעדה האתיופית זה ככה - הצורך לשמור על המעגל סגור. סמרה ואמא שלי הצליחו להגיד אחת לשנייה אולי חמש מילים כל התקופה הזאת בגלל קשיי השפה, אבל ביום ההולדת של סמרט אמא שלי פתאום הושיטה לי שרשרת פנינים שהייתה של אמא שלה, ואמרה, 'אני רוצה לתת אותה לסמרה'. ממש התרגשתי וכך הבנתי שהיא רוצה להתקרב אליה, אבל קשה לה בגלל מגבלות השפה, ושזאת הדרך שלה לעשות את זה".
"ביום ההולדת של סמרט אמא שלי פתאום הושיטה לי שרשרת פנינים שהייתה של אמא שלה, ואמרה, 'אני רוצה לתת אותה לסמרה'. ממש התרגשתי וכך הבנתי שהיא רוצה להתקרב אליה, אבל קשה לה בגלל מגבלות השפה"
סמרט: "בפעם הראשונה שדוד היה איתי באירוע שכולו אתיופי, פתאום הוא חווה את העדה במלוא העוצמה שלה, כשכל המאמות האתיופיות מחבקות אותו ומתלהבות. היה שם מלא חום, וזה משהו שהוא לא מכיר. לאט-לאט שנינו לומדים להבין את התרבות שכל אחד מגיע ממנה ולכבד אותה, וזה ממש מעניין. אבל מה שמחבר אותנו זה האהבה המשותפת להנאות החיים. אם זה ללכת לרקוד יחד, או לקנות בספונטניות כרטיס טיסה לסרי לנקה באמצע החיים. יש איזו זרימה משותפת והנאה משותפת מהחיים".
דוד: "העניין התרבותי זה משהו שחינכו אותי שהוא מאוד חשוב, ואז אתה פוגש אדם ששונה ממך אבל אוהב את אותם הדברים שלא קשורים לרקע שלך, כמו לשתות יין ולטוס לטייל בעולם, לאכול אוכל בריא ולטפל בגוף שלך - כל מיני דברים כאלה שמחברים אנשים בעולם, ואז העניין התרבותי הרבה פחות חשוב. אנחנו לוקחים האחד מהשני כל כך הרבה שזה באמת לא משנה מה היה ומה ההורים שלנו לימדו אותנו".
סמרט: "הרחבת האופקים הזאת, ההתרחבות, היא החופש שלנו. להשתלב בעולמות שונים ולהתפתח. וזה קורה רק על ידי היכרות עם ה'אחר'. חווית הזרות ששנינו הרגשנו היא משותפת לנו, והיום יש לנו את החופש להיות מי שאנחנו על אף השוני התרבותי. יש לנו חופש אמיתי להתפתח ולהיות ביחד".
"הרחבת האופקים הזאת, ההתרחבות, היא החופש שלנו. להשתלב בעולמות שונים ולהתפתח. וזה קורה רק על ידי היכרות עם ה'אחר'"
החירות לנהל שתי זהויות סותרות
דן (31) ושחר (34) הם זוג אהובים מתל אביב, שמנהלים יחד קשר בן שבע שנים, ולאחרונה הם אפילו התארסו. אבל ההתחלה לא הייתה פשוטה לאף אחד מהם: דן גדל כחסיד גור – הכי רחוק מכל מה שקשור לקהילה הגאה, וגם עבור שחר הייתה זו הפעם הראשונה שהוא נכנס למערכת יחסים עם גבר. "כשרק הכרנו, אף אחד מאיתנו לא חיפש זוגיות", אומר דן. "לי לא הייתה לי כזאת אף פעם, בגלל הרקע שאני בא ממנו, וגם לא ממש ידעתי איך נראית תבנית זוגית שכוללת שני גברים.
"אפילו לא ידעתי מה זאת אהבה בכלל, ושחר מעולם לא היה עם גבר לפני כן. אני מרגיש שזה קרה לשנינו דווקא בגלל שלא חיפשנו. אגב, אני עדיין לא תופס את עצמי כבן אדם זוגי. זה מצחיק להגיד את זה בכלל כי אני כמעט שבע שנים בזוגיות, אבל אני נפש חופשיה והעולם זימן לי את האדם שעובר כל הזמן את המבחן הזה של לחזור הביתה, וכיף לי".
שחר: "יש לנו שפה כזאת שהיא רק שלנו, שאנחנו מדברים אותה 24-7. אבל לא הכול תמיד ורוד, זה הרבה עבודה, ואנחנו גם הולכים לטיפול זוגי - שזה משהו שאנחנו מאוד ממליצים לעשות".
החירות בקשר שלהם מתבטאת בעובדה שדן מצליח לחיות את שתי הזהויות שלו בשלום – גם לחיות בתל אביב, עם בן הזוג והקהילה הגאה, וגם להמשיך לבקר בבני ברק, ולשמור על קשר עם המשפחה והחברים. הוא מעיד כי הוא מרגיש שהוא מצליח להישאר נאמן לעצמו ולשמור על כל העולמות שחשובים לו. "דווקא בלפגוש את ההורים של דן יש משהו שמרגיש לי יותר קל כי אין לי ציפיות מהם ולהם אין צפיות ממני", צוחק שחר. "זה לא כמו שאתה בא לבית של ההורים של בת הזוג שלך וצריך לעשות רושם. פה זה אבוד מראש אז זה די משחרר".
"החברים שלי מתל אביב וגם החברים שלי מבני ברק מקבלים את אותה גרסה שלי. זה תמיד אני, ואוהבים אותי בשני הצדדים. בגלל זה אני לא מרגיש שאני חי חיים כפולים כי אין שום דבר בתוכי שאני צריך להסתיר. זכיתי"
דן: פעם, כשהייתי בארון יותר, גם של הדת וגם של המשיכה, לא הרגשתי את החופש שיש לי היום, למרות שהיום זה יותר חיים של 'מעברים'. בדיוק אמרתי את זה לאמא שלי לפני כמה שבועות, שלפעמים קשה לי עם המעברים האלה. הרבה פעמים אחרי שהייתי מבקר אצל ההורים בבני ברק, הייתי חייב אחר כך לצאת לאיזו מסיבה בתל אביב, כאילו משהו במעבר קצת טלטל אותי. היום זה אחרת. זה חלק מהחיים שלי וזה הרצון לשמור על שני הקצוות האלו.
"בסוף גם החברים שלי מתל אביב וגם החברים שלי מבני ברק מקבלים את אותה גרסה שלי. זה תמיד אני, ואוהבים אותי בשני הצדדים. הם קוראים את דעותיי בפייסבוק – אותן אני משתף בפתיחות, ומודעים לחיים שאני חי. יש לי חברים חרדים, ויש לי משפחה שכולה חרדית חוץ ממני, אבל בסוף החברים והמשפחה רואים שדן הוא אותו דן. בגלל זה אני לא מרגיש שאני חי חיים כפולים כי אין שום דבר בי שאני מסתיר. זכיתי".
החופש לחיות בנפרד ועדיין לאהוב
גיא (32) ולורה (28) הם זוג נשוי שמצליח לקיים יחד קשר זוגי ממדינות שונות - גיא בישראל ולורה בגרמניה. הם הכירו לפני חמש שנים, כשלורה הגיעה לחילופי סטודנטים בישראל. הם התאהבו, למרות שמראש הם ידעו שלורה נמצאת כאן לזמן מוגבל. בתחילת הדרך הם התקשו להגדיר את עצמם כזוג וניסו להישאר גמישים, עד שהם הבינו שהם רוצים להיות ביחד, ועדיין שיהיה לכל אחד מהם את החופש להמשיך להתקדם במסלול החיים שמתאים לו. זה עובד להם.
"ככל שהזמן מתקדם זה נהיה קשה יותר ויותר לא לראות האחד את השני כל כך הרבה זמן, אבל אנחנו מנסים להיות הגיוניים - אנחנו שני אנשים מאוד עצמאיים, ויש דברים שמאוד חשובים לנו", מסביר גיא. "לורה מחויבת ללימודים שלה וחולמת להיות רופאה, לי יש עבודה מאוד טובה בארץ ואני עושה כאן כל מיני דברים ומאוד מחובר לחברים ולמשפחה. אני מרגיש שצימחתי כאן שורשים. מצד שני, אנחנו מרגישים מאוד מחוברים האחד לשני, אז אנחנו לא רוצים לוותר. אנחנו מתכננים טיולים ביחד, חושבים על הצעד הבא ולא לוקחים אף צד כמובן מאליו".
גיא מספר שההורים של שניהם כבר נפגשו. גם חברים משותפים יש להם, כמו גם תחביבים משותפים, למשל לטייל יחד בטבע. הסיבה שהם לא ויתרו על הקשר, חרף המרחק והטיימינג שמאלץ אותם לחיות כרגע בנפרד, הוא שגיא הבין כי כבר ויתר בעבר על אהבה גדולה שהייתה לו: "אחרי הצבא הייתה לי חברה וממש אהבתי אותה, אבל רציתי לטייל וחשבתי שזה לא יוכל לעבוד ככה. אז ויתרתי על האהבה וממש התחרטתי על זה אחר כך. הבטחתי לעצמי שאין סיכוי שאני אוותר על דבר כזה שוב".
בינתיים, הם מנהלים יחד מודל של קשר פתוח, "כי אנו מבינים שזה מאוד מאתגר לחיות בנפרד. אני לא חושב שזאת בהכרח הדרך האידיאלית לחיות וברור שהיינו מעדיפים לחיות ביחד, אבל זה המצב כרגע. אנחנו תמיד כנים האחד עם השני ומדברים על הדברים, וכל הזמן מנסים להתאים את עצמנו לסיטואציה שאנחנו נמצאים בה".
"אחרי הצבא הייתה לי חברה וממש אהבתי אותה, אבל רציתי לטייל וחשבתי שזה לא יוכל לעבוד ככה. אז ויתרתי על האהבה והתחרטתי על זה אחר כך. הבטחתי לעצמי שאין סיכוי שאני אוותר על דבר כזה שוב"
לורה: "אנחנו נאמנים למה שאנחנו מרגישים ומדברים על הכול בפתיחות, ואנחנו די אוהבים את מה שיש בינינו עכשיו. יש בנינו אמון מאוד חזק. אנחנו לא יודעים מה יקרה בעתיד ויש בזה גם משהו מרגש. אנחנו כן יודעים שאנחנו נותנים גב האחד לשני, לא משנה מה קורה, וזה מאפשר המון חופש לשנינו".
החופש לחקור את עצמנו ללא שיפוטיות
עומר (22) וגאיה (23) מירושלים הכירו במהלך השירות הצבאי, התחילו בתור חברות והפכו לזוג של שתי נשים, כאשר במהלך הקשר עומר התחיל להזדהות כטרנס ולעבור תהליך של שינוי מגדרי. "עומר ואני שירתנו יחד בבסיס והיינו חברות טובות", נזכרת גאיה. "באיזשהו שלב, רצו להעביר אותי בסיס, וממש קצת לפני שעברתי, הבנתי שאני נמשכת לעומר, אבל לא עשיתי עם זה כלום. עומר הרגיש בזה, ויזם. זה היה בתקופת הקורונה, ובזכות הסגרים יצא לנו להיות הרבה ביחד ולבסס את הקשר בינינו. אחרי שלושה חודשים, עומר בא וביקש ממני לדבר אליו בלשון זכר".
עומר: "זה היה הקשר הזוגי הלהט"בי הראשון שלי אי פעם. אפילו לא הגדרתי ביני לבין עצמי שאני כזה. עד אז פשוט אמרתי לעצמי שאני קווירית כדי להימנע מהרצון להגדיר. אני חושב שהרבה א.נשים טרנסים יתחברו לזה, אבל אתה יכול להרגיש את זה לאורך החיים ולהדחיק ולהדחיק ולהדחיק עד שזה מגיע לנקודה מסוימת, שבה אי אפשר להדחיק יותר וזה מתפוצץ לך בפרצוף כמו פצצה שחיכתה בארון ליום שהטיימר יגיע לאפס.
"זה הגיע למצב שהרגשתי שאני לא יכול לחיות יותר כמו שאני חי. אני חושב שהקשר שלנו ממש נתן לי את המקום לשאול את כל השאלות האלה, ולנסות לבדוק מי אני בלי שיפוטיות. ואז התחלתי תהליך שבהתחלה הוא חברתי, ואז הופך לבירוקרטי. בשלב החברתי לרוב מה שקורה זה שינוי השם ולשון הפנייה, ואחר כך להתאים את הבגדים ואת האופן החיצוני כדי שהוא יאפיין את איך שאתה מרגיש.
"הסביבה שלי מאוד קווירית, אז החברים קיבלו את זה בקלות וזה לא הפתיע אותי. אבל עם המשפחה היה לי מאוד קשה. ראיתי רופאים והיו לי ועדות רפואיות הרבה לפני שבכלל חשבתי לדבר עם הורים שלי על זה. מצידם, הם ידעו שאני נמשך לנשים, ולא היה חריג להם שיש לי בת זוג, אבל כלפי חוץ הם ראו אותי כבת, כך שיצא שהם היו האחרונים שגילו. הם עדיין מתקשים לפנות אליי בלשון זכר, אך הם בהחלט עשו כברת דרך רצינית בנושא".
"כל אחד מאיתנו מאפשר לשני לחקור את עצמו ללא שיפוטיות. זה מעניק לנו חופש ועוזר לנו לקבל את עצמנו ואת הזהות שלנו. הרבה מהתהליך שאני עובר, של חירות אישית מבחינת הזהות המגדרית שלי, קורה בזכות הנוכחות והקבלה של גאיה בחיי"
גאיה: "לא היה לי צל של ספק שאני תומכת בעומר, לא משנה מה. לא ידעתי איך זה יהיה, אבל ידעתי שאני שם בשבילו. כשרק התחלנו לדבר על זה ולחקור את הזהות המגדרית שלו, אני התחלתי לצאת מהארון מול כל המשפחה שלי, והייתי צריכה לספר להם שלא רק שהתחלתי קשר זוגי עמוק עם אישה - היא גם נמצאת בתהליך שינוי מגדרי ומזדהה כגבר. זה לא תהליך פשוט, אבל הדבר שהכי עזר הוא התקשורת בינינו, שהיא הדבר הכי חזק בקשר שלנו.
"עזר גם לשמוע סיפורים של אחרים ולדעת שזה בסדר לא לדעת למה לצפות, שזה טבעי. הרבה ממי שאני היום זה בזכות החופש שעומר אפשר לי, הנוכחות שלו וזה שהוא נתן לי מקום לגלות, להיחשף לקהילה שמתאימה לי ולחקור יותר את המיניות שלי ואת מי שאני. אני מאוד גאה בתהליך הפנימי שעשיתי, ולא חושבת שזה היה קורה בלי החופש שעומר נתן לי".
עומר: "כל אחד מאיתנו מאפשר לשני לחקור את עצמו ללא שיפוטיות. זה מעניק לנו חופש ועוזר לנו לקבל את עצמנו ואת הזהות שלנו. הרבה מהתהליך הזה שאני עובר, של חירות אישית מבחינת הזהות המגדרית שלי קורה בזכות הנוכחות והקבלה של גאיה בחיי".
החופש לממש את האהבה במקום שקט
כריסטוף שטיינר (41) הוא יליד בודפשט, הונגריה. הוא עבר לישראל בגיל 24, וחי כאן 12 שנים, במהלכן פגש את נמרוד דגן (32). מאז המאצ' שהיה להם בגריינדר, הם הספיקו להתחתן פעמיים, לעזוב את הארץ ולהקים חווה בכפר קטן ביוון, שבה הם מארחים אנשים ומעבירים סיורים חווייתיים בכפר. נדמה שהם מגדירים כל פעם מחדש את הכללים ויוצרים לעצמם מציאות ייחודית ושונה המתאימה בדיוק עבורם.
"החתונה הראשונה הייתה מאוד יוצאת דופן", מספר נמרוד. "בגדול, זאת הייתה מסיבה שהזמנו אליה חברים מכל העולם. הטקס עצמו גם היה מיוחד מאוד, כי אף אחד לא חיתן אותנו, חיתנו אחד את השני. למה אנחנו צריכים מישהו אחר שייתן תוקף לנישואים שלנו? זה הרי בין שנינו. בנוסף, ביקשנו מהאורחים לא להביא לנו מתנות או כסף, אז גם לא סיפקנו ארוחה ענקית. בחרנו מה יהיה התפריט שיהיה באותו הערב ואמרנו לאורחים שמבקום להוציא את הכסף עלינו, שיוציאו אותו על עצמם כדי שיוכלו לקבל ערב בלתי נשכח וליהנות איתנו".
מכיוון שכריסטוף לא יהודי ולא ישראלי, התחילו השניים בתהליך של ידועים בציבור במשרד הפנים, אך בתום מסע בירוקרטי מתיש ומתסכל, הם החליטו לשנות את חייהם ולהתחיל מחדש. "זה היה מאוד מאתגר ומתיש לנסיות לחיות יחד כזוג בישראל. באופו אבסורדי התהליך לוקח כפול זמן ממשך התהליך שלוקח לזוג סטרייטים. מאלצים אותך להגיע פעמיים בשנה למשרד הפנים ולהגיש מסמכים שמוכיחים את הקשר הזוגי שלך. להביא מכתבים והצהרות מהמשפחות, מהחברים, לעשות צילומי מסך של שיחות בווטסטפ, להביא תמונות שהם לא סלפי אלא שאחרים צילמו אותנו כדי שיבינו שזה לא פייק, קבלות על טיסות משותפות, חוזי דירה ותשלומים. עשינו את זה כי רצינו לגור בארץ, אבל השנים חולפות וזה לא נגמר, עד שהבנו שזה מתיש מדי וחודרני מדי".
"התפטרנו מהעבודות, עזבנו את הכול והגענו ליוון בלי לדעת ממה אנחנו הולכים להתפרנס. עם השנים קנינו שתי דירות בכפר שבו אנחנו גרים, בנינו כאן קשרים טובים, הכול פסטורלי נורא, ואנחנו ומבשלים הרבה ואוכלים המון. וככה אנחנו חיים"
כריסטוף: "אני הרגשתי שזה ממש משפיע עליי נפשית. שקשה לי לתפקד ככה בתוך כל הטירוף הזה. אז חיפשנו מקום שנוכל לבנות בו חיים לפי הערכים שלנו, מקום שבו אנחנו לא צריכים לקחת חלק בהסכמים שהחברה מצפה מאיתנו שנעמוד בהם. חיפשנו המון זמן לאן לעבור, ולא היה לנו כסף. התחלנו לטייל בעולם במטרה למצוא את המקום הזה. טיילנו לאיטליה, טורקיה ופורטוגל- לכל מקום שיש בו ים, ואיכשהו התגלגלנו ליוון והרגשנו שזה 'זה'.
"מצאנו דירה קטנה בסכום מצחיק ואמרנו לעצמנו, 'פאק איט, אנחנו קונים את זה עכשיו ואנחנו כבר נבין מה אנחנו הולכים לעשות עם החיים שלנו'. התפטרנו מהעבודות, עזבנו את הכול והגענו ליוון בלי לדעת ממה אנחנו הולכים להתפרנס. עם השנים קנינו עוד שתי דירות בכפר שבו אנו גרים, והיום אנחנו מזמינים אנשים אלינו לחופשה לא שגרתית, טבעונית, יוונית ואותנטית בכפר שאנחנו גרים בו. בנינו כאן קשרים טובים, הכול פסטורלי נורא, ואנחנו ומבשלים הרבה ואוכלים המון. וככה אנחנו חיים.
"הרבה אנשים שמגיעים להתארח אצלנו, או עוקבים אחרינו ברשתות, אומרים שיש לנו הרבה מזל, אבל באותה נשימה חשוב לי להגיד שזה לא שאתה קם בבוקר ופתאום אתה במקום טוב ואתה מאושר. קיבלנו החלטות מאוד אמיצות. לקחת את ההחלטות האמיצות האלה זה קשה. אם זה להחליט שנשארים יחד כנגד כל הסיכויים, או לעבור לקצה השני של העולם ולראות מה קורה. לרוב הדברים שאנשים חולמים עליהם יכולים להתגשם רק אם אנשים מוכנים לשאת את אי-הנוחות שנוצרת בקבלת ההחלטה ולעשות את השינויים הנדרשים, עד שמגיעים לנוחות".
