ביום אחד התהפכו חיינו כאשר לבעלי נודע שהוא חולה בסרטן הלבלב. ביום אחד השגרה נעלמה ואליה נכנסו נסיעות לטיפולים, בירוקרטיות מפה ועד עולם, ביקורים אצל רופאים, תופעות לוואי וקשיים, ביקור יומי בבתי מרקחת וחיפוש אחר כל מה שיכול להקל על המצב הפיזי הכאוב של בעלי. כמובן שמיד לקחתי על עצמי תפקידים רבים אחרים, מעבר לשגרה הרגילה שלנו בבית. פתאום הפכתי להיות אחות תומכת ואחות סיעודית, פסיכולוגית זוגית ומשפחתית, חברת נפש, נהגת, מזכירה אדמיניסטרטיבית בכירה, מנקה, אשת יחסי ציבור, דוברת ועוד. מנגד, התפקידים שהיו עד לפני רגע באחריותו של בעלי, עברו באופן אוטומטי אליי. בעלי שכב במיטה כואב וסובל, וגם אם רצה לעזור יותר בבית, הוא לא באמת היה יכול.
שלא תבינו לא נכון - אני אוהבת את בעלי אהבה עזה, ותמיד היו בינינו יחסים קרובים וטובים. הייתי יכולה להגיד שאת כל התפקידים החדשים שהתווספו אליי עשיתי כי הייתי צריכה, אבל זאת לא תהיה האמת. עשיתי אותם כי רציתי. כי בכל פעם כשכאב לו, כאב גם לי. סבלתי את סבלו. היה לי קשה לי לראות אותו בקושי ובכאב. ידעתי שאני אעמוד לצדו ואעזור לו לעבור את התקופה הזאת בדרך הכי טובה שאוכל.
כשהיו לו מחשבות על סוף החיים, הראיתי לו את האור. כשהיו לו כאבים חזקים, ליטפתי אותו ברכות. סידרתי לו באופן תדיר את הכריות במיטה לנוחות מרבית. דאגתי לקנקן מים ממותקים מעט כדי שישתה הרבה. החלפתי לו פיג'מות וסדינים בתדירות גבוהה בשביל ההרגשה. נתתי לו את השקט כשהיה צריך וקמתי בלילות לעזור. עשיתי לו מדיטציות ודמיון מודרך כדי להקל על הכאב, ודיברתי אליו בחיוביות ובאופטימיות כדי לחזק אותו מנטאלית.
את כל זה עשיתי כי רציתי. רציתי שיהיה לו הכי פחות סבל ממה שהגוף שלו גם ככה עבר. שלא יתאמץ ויחשוב על הדברים השגרתיים והיומיים. רציתי שיתעסק בלהבריא.
ואז זה הגיע.
קרה משהו שלא צפיתי שיקרה. פתאום עלתה בתוכי מחשבה מוזרה שאולי אני לא מקבלת תודה בחזרה. שלוקחים אותי כמובנת מאליה. והרי הבנאדם חולה גמור במיטה! ואז שמעתי שני קולות. קול אחד שאמר: הלית, איך את מסוגלת לחשוב דבר כזה? הרי את עושה הכול מאהבה כי בעלך נמצא עכשיו בתופת, ואת מעיזה לחשוב על עצמך ועל הערכה? תתביישי לך. את אגואיסטית ושפלה.
רגשות אשם תקפו אותי, כי הרי לא אני הסיפור כאן הפעם, אלא הוא. ואז הגיע קול אחר, רך יותר, שאמר לי שאני בסדר, שאני לא עושה את הדברים מתוך מחשבה על עצמי, שאני לא צריכה להחמיר עם עצמי, שאני עושה הרבה ומתרוצצות ומתאמצת ובלי קשר, שזה בסדר גמור שיש בי חלק קטן שרוצה לקבל תודה.
תראה לי שאתה אוהב
תראו, ידעתי שבעלי מעריך את מה שאני עושה. ראו את זה עליו דרך החיוך שלו, במילים יפות שאמר ובאנחות הרווחה שהשמיע נוכח מעשים שעשיתי עבורו, ובכל זאת, משהו בתוכי קיווה לתודה משמעותית יותר. רציתי שהוא יראה את התודה שלו בדרכים כמו משלוח פרחים, שיחזיק לי את היד, שיסתכל לי בעיניים ויגיד לי כמה הוא מעריך את מה שאני עושה בשבילו. שיגיד לי במילים האלו ממש, "תודה מתוקה שלי, את ממש עוזרת לי", כי בכל זאת התאמצתי. רציתי לדעת במלוא הביטחון שהוא רואה את זה.
ואז באתי אליו ופתחתי את הנושא. ולא, זה לא היה קל. התלבטתי רבות עם עצמי לפני כן, כיצד אוכל להסביר לו שאני עושה את הכול מאהבה אבל מצפה גם להערכה בחזרה, אבל לבעלי היה קשה לקבל את זה כי הוא ראה את המצב אחרת ממני. הוא הבין את דבריי כהתניה של "אם לא תעריך אותי, אני לא אעזור לך" – התניה שממש לא התכוונתי לשדר לו.
הוא הוסיף ואמר שאם המקרה היה הפוך ואני הייתי חולה, הוא היה עושה אותו דבר עבורי ללא כל צורך בהערכה, כי הרי עזרתו ברורה מאליה. הוא הסביר שמבחינתו, הוא במצב הישרדותי. כל האנרגיה ותשומת הלב שלו מופנות לכאב ולריפוי, ואין לו עודף אנרגיה לשים לב לכל מחווה קטנה של פעולה. כאילו שלהודות לי על הדברים זה מתיש בפני עצמו.
"רגשות אשם תקפו אותי, כי הרי לא אני הסיפור כאן, אלא הוא. ואז הגיע קול אחר, רך יותר, שאמר לי שאני בסדר, שאני לא עושה את הדברים מתוך מחשבה על עצמי, ושזה בסדר גמור שיש בי חלק קטן שרוצה לקבל תודה"
בדיעבד, גיליתי שבאותם רגעים קשים הוא אפילו אמר לעצמו, "או-קיי, אם זה מה שהיא מרגישה או חושבת, אז אני לא צריך טובות. אני אסתדר לבד. אם היא זקוקה להערכה אז זאת לא נתינה אמיתית". וזה בדיוק מה שאחד הקולות שבראשי אמר, זוכרים?
תקשורת מקרבת
היה מורכב להעביר לעצמי ולו את התחושות שלי, שנראו על פני השטח כמוגזמות או קטנוניות אל מול המצב הקשה שהוא עובר. רק לאחר שיחה רצינית שקיימנו הגענו לתובנה: הצורך שלי בהערכה לא מגיע ממקום קטנוני או מתחשבן, אלא ממקום של דלק נפשי. הצורך שלי בהערכה נובע מהידיעה שמילים טובות ימלאו אותי במוטיבציה לעשות עוד, לעזור אפילו יותר.
התקופה הזאת נמשכה חודשים ארוכים וגם אני, כבת אנוש, הייתי זקוקה לתדלוק שהתבטא אצלי בצורת הוקרה והערכה. אחרי שליבנו את זה, הוא בהחלט התחיל לתדלק אותי במילות הערכה ובהתכוונות אמיתית, ואני המשכתי לדאוג לו במסירות אין קץ.
מסתבר שאני נורמלית והוא נורמלי ובזוגיות כמו בזוגיות, לא משנה מה הגורם או הסיבה, אם זאת מריבה פשוטה או קושי גדול, תמיד יהיו קונפליקטים או מחלוקות. בני זוג רואים דברים בעיניים אחרות. בזוגיות כמו בזוגיות, צריך לדבר על הדברים ולהגיע למקום של תקשורת טובה ופתיחות להבנת הצד השני, גם כשלא חושבים אותו הדבר. זה מה שעוזר לקשר להתחזק ולזוגיות להתפתח ולצמוח.
רן והלית אסא הם מפתחי הסדנה "זוגיות במזל סרטן" – סדנה להעצמת הקשר והקירבה לזוגות שאחד מהם חולה במחלת הסרטן.
