אתם מתעוררים, מסתובבים לעבר בן זוגכם ומבינים שנמאס לכם, שהאדם שבו התאהבתם הוא לא האדם שאיתו אתם במיטה, ושכל זה אינו אלא טעות איומה. יש שיגידו שדווקא יום הגילוי הזה הוא היום הראשון של נישואיכם.
הביטוי "להירצח לתוך החיים" מתאר רצח במובן המטאפורי שלו, שעוברת הנפש שלנו במעברים שונים שאנו עושים מעולם המאופיין בשלמות, שליטה מלאה ומענה מוחלט לצרכינו, אל העולם האמיתי המאופיין בחלקיות, היעדר שליטה ואכזבה בלתי נמנעת. זה קורה לאורך מחזורי הצמיחה של החיים, החל מלידתנו, דרך טקסי חניכה שונים כגון חתונה, שהופכים אותנו לאנשים נפרדים ועצמאיים מהורינו, ובאירוניה מסוימת גם בחזרה מחופשה חלומית אל תוך שיגרת היומיום. תהליך דומה, "להירצח לתוך זוגיות", מתרחש במעבר מ"אני" ל"אנחנו" בקשר מחייב, ומתאפיין בהשמדתו הבלתי נמנעת של ה"אני" הקודם שלנו, ה"אני של הרווקות".
על מנת להיכנס לקשר אין מנוס מייסורי גדילה, כאשר הזהות הזוגית דורסת חלקים מהזהות האינדיבידואלית. מה שאנו מגדירים בתור ה"אני הרווקי" שלנו, אינו שורד את המפגש עם ה"אני הרווקי" של בן זוגנו, ונדמה גם כי ה"אנחנו" החדש לא ממש מספק בהתחלה את הנחמה או את הפיצוי עבור ההקרבה שאנו עושים.
בשירו "ערב ב' כסלו", ערן צור מצטט את אבן גבירול, באומרו כי "יום ששוני הוא יום אסוני". להיכנס לתוך האסתטיקה הזוגית הוא לא פחות מאסון, מקטסטרופה שמחכה לנו בלי שנבין בכלל. הנאיביות של זוגות חדשים המתפכחים באנקות כאב, מפתיעה ומכמירת לב בכל פעם מחדש, במיוחד כשילדים מעורבים והם עדים לקרבות ה"אני" ב"אני" של הוריהם.
לבנות בית חדש במקום לסגת אל הישן
אנו רוצים להישאר בדיוק כפי שהיינו, אך אנו מבינים אינטואיטיבית במהרה שהדבר אינו אפשרי. הפיתוי בשלב זה, שרבים נופלים אליו, הוא לעצור את עצמנו מפני השתתפות מלאה בזוגיות על מנת להגן על העצמי הקודם שלנו, אולם אם אנחנו רוצים לשמר את עצמנו באמת, עלינו לבנות בית חדש עבור ה"אני" שלנו ולא לסגת אל תוך הבית הישן. אנחנו אמורים לעבור שינויים מפליגים שקשה לנו לדמיין או להסכים איתם. קחו למשל את הבליין שצריך להתמסד, האמוציונאלי שצריך להסתגל לשיח רציונאלי, האימפולסיבי שצריך להתאפק. נישואים רבים מתחילים להתפרק כשצד אחד מסרב להתחיל לבנות את עצמו על בסיסם של יסודות חדשים ומשותפים, ובמקום זאת הוא מעוניין להמשיך לפתח את עצמו בכוחות עצמו בצדו הנגדי של הרחוב, היכן שהתגורר לבד ברווקותו.
"נישואים רבים מתחילים להתפרק כשצד אחד מסרב להתחיל לבנות את עצמו על בסיסם של יסודות חדשים ומשותפים, ובמקום זאת הוא מעוניין להמשיך לפתח את עצמו בכוחות עצמו בצדו הנגדי של הרחוב, היכן שהתגורר לבד ברווקותו"
מה שאנו חושבים שיהפוך אותנו למאושרים בזוגיות הוא בן זוג מושלם, או לפחות שליטה בהתנהגות של בן זוגנו, כך שיענה באופן מדויק על צרכינו. אולם המציאות הזוגית רוצחת עד מהרה את הפנטזיות על איך היינו רוצים שהקשר הזוגי שלנו ייראה. זה קורה מאחר שגם לבן זוגנו יש תוכניות משל עצמו, ומבחינתו, האנוכיות שלנו עומדת בדרכו להגשים את תוכניותיו. לכאורה, בן הזוג הופך לאיש מסוכן כי הוא מבקש לשנות אותנו ולקחת מאיתנו חלקים מהזהות הקודמת שלנו. אנחנו נדרשים להקריב אלמנטים חשובים לנו ולהזדהות עם אלמנטים חדשים שנכפו עלינו מבן הזוג.
לכן, כשאנו נכנסים לקשר מחייב, אנחנו לא רק מתוודעים ליכולתו של בן הזוג לאהוב או לתמוך בנו, אלא בעיקר לסוג האנוכיות שלו ולספציפיות של האגואיזם שלו. זאת רק שאלה של זמן עד שזה יגיע, אבל ניתן לומר בביטחון מלא שזה יגיע, וכשזה מגיע זה מכה את זוג האוהבים בהלם. אם אנחנו חושבים על התחייבות לחיות עם בן או בת זוג, עלינו לשאול את עצמנו שאלת מפתח אחת ויחידה: האם אנחנו יכולים לחיות לא רק עם האדם עימו התאהבנו, אלא גם עם היכולת וחוסר היכולת שלו או שלה לאהוב, ועם סוג האנוכיות והאגואיזם המסוים שלהם?
סימן להצלחה אפשרית הוא היכולת שלנו לענות בחיוב על השאלה הזאת. המשמעות היא שהכימיה נכונה, וגם שאנחנו לא מחפשים שלמות בשותף או בשותפה שלנו, אלא רואים את המסע איתם כחקירה הדדית של חוסר שלמויות. להיכנס באמת ובתמים לתוך זוגיות זה להסכים שהיא תרצח את הפנטזיות שלנו, את האנוכיות המיוחדת לנו, ואת הניבויים שיש לנו על העתיד הזוגי.
"להיכנס באמת ובתמים לתוך זוגיות זה להסכים שהיא תרצח את הפנטזיות שלנו, את האנוכיות המיוחדת לנו, ואת הניבויים שיש לנו על העתיד הזוגי"
החיים בזוג הם אינם המשכם של חיי הרווקות שלנו, והם לעולם לא יחזרו להיות כפי שהיו. מה שעלינו להבין בנוגע לנישואים שלנו, ורצוי שנבין זאת כמה שיותר מהר, הוא שהחיים המשולבים נובעים תחילה מההתנגשות, ואז מתוך שיחה בין השניים; שיחה שעשויה להיראות זרה ומאיימת, ושתחילתה במשהו שאנחנו אולי לא מכירים או אפילו לא חושבים בהתחלה שאנחנו רוצים. התסריט הזה אומנם מלווה בכאבי גדילה אך הוא אינו בהכרח מדכא. כל קשר מחייב הוא כור היתוך שבו אנחנו מאותגרים לגדול כבני אדם ולהתקדם אל מעבר לדאגות האישיות והקטנוניות שלנו.
יום אסוני הוא יום ששוני
בשיר "ערב ב' כסלו" מופיעה שורה נוספת שהיא היפוכה של הראשונה - "ויום אסוני הוא יום ששוני". גם בתוך האסון הממשמש ובא אל בני הזוג, שוכן פוטנציאל רב להתפתחות ולגדילה של עצמי חדש ובוגר יותר מהעצמי הקודם שלנו, וליציאה מעבדות לחירות. העבדות מתארת את הקטנוניות האופיינית לנו, את הצורך בעליונות מוסרית ("אני שטפתי כלים ועכשיו תורך לצאת עם הכלב לטיול"), ובעיקר את החסכים האישיותיים שהביאו אותנו מלכתחילה לבן הזוג הספציפי שבחרנו.
הדרך לחירות גלומה ביכולת שלנו להבין באילו אופנים השוני של האחר מזמין אותנו להתפתח, במקום להתבצר בעצמי המוכר לנו, ובאופן כללי בפיתוח והרחבת היכולת לאהוב. אהבה היא המקום שבו עלינו להיות גדולים יותר מהעצמי שנדר תחילה את נדרי הנישואים. היכולת לאהוב היא הישג התפתחותי לא מבוטל ולא מובן מאליו. אהבה דורשת בגרות, ידיעה עצמית, חוש הומור בריא והרבה נדיבות. הנדיבות הספציפית לנישואים נדרשת בעיקר כאשר אנחנו מגלים שלאחר יש תשוקות וחלומות נפרדים, שאין להם זיקה רבה לחלומות ולתקוות שאיתם נכנסנו לתוך הקשר איתו.
"אהבה דורשת בגרות, ידיעה עצמית, חוש הומור בריא והרבה נדיבות. הנדיבות הספציפית לנישואים נדרשת בעיקר כאשר אנחנו מגלים שלאחר יש תשוקות וחלומות נפרדים, שאין להם זיקה רבה לחלומות ולתקוות שאיתם נכנסנו לתוך הקשר איתו"
אין אולי דבר אישי יותר מהתשוקות האידיוסינקרטיות של בן זוגנו, מהחלומות ומהתמונה שיש לו בראש לגבי עצמו. דברים אלו מהווים את הגרעין הפרטי שלו. גרעין זה משתנה ומתפתח עם הזמן, ועלינו לשמור כל הזמן על מגע עם אותו חלק בו שמכוון אל העתיד. אהבה היא היכולת להכיר את הגרעין הזה, לצד האומץ והנכונות לתת לו את החופש כדי להוציא אותו לאוויר העולם. החופש הזה אינו קל, מכיוון שהוא מצריך מאיתנו מספר דברים בו זמנית. למשל, להבין שהעתיד של שנינו יכול במקרים מסוימים להיות שונה, ושאנחנו לא יכולים להיות "כל הדברים" בעבור בן זוגנו או למלא את כל הצרכים הרגשיים שלו. עובדה זו קשה לעיכול לפעמים, מכיוון שהיא מעוררת את החרדה הקמאית שלנו בזוגיות, כלומר את השאלה עד כמה אנו רצויים ונחשקים והאם אנחנו באמת מספיקים עבורו.
באהבה אנו נדרשים ללמוד כל הזמן על המהות השונה של האחר, ולראות אותה באופן כמה שיותר ברור, מכיוון שאותה מהות לעיתים חמקמקה ומפתיעה גם את בן זוגנו עצמו. במובנים רבים, אנחנו צריכים ללכת נגד עצמנו בקשר מחייב. ללכת נגד עצמנו בקשר הוא לגדל את עצמנו ליד העצמי המתפתח של בן זוגנו, מבלי לשלוט, לפגוע או לרמוס אותו.
אסיים עם דבריה מעוררי המחשבה של הפילוסופית סיימון ויל: "כשאנחנו חושבים על אהבה, מה שאנו אוהבים בבני זוגנו הוא אותו החלק שלדעתנו יעזור לנו לספק את התשוקות שלנו. אנחנו לא אוהבים אותם בגלל התשוקות הפרטיות והייחודיות שלהם. אם היינו אוהבים אותם בגלל התשוקות האלה, היינו אוהבים אותם כפי שאנחנו אוהבים את עצמנו".
רועי צור הוא מייסד "דרך הקשר – הבית לטיפול במערכות יחסים" העוסק בטיפול פרטני, טיפול זוגי וטיפול אונליין.
