דמיינו את הסיטואציה: ארבע נערות נכנסות למתחם בית הקולנוע בדיזנגוף סנטר. רגע לפני ההקרנה הן עוברות בדלפק למכירת חטיפים. הן עומדות בתור, מצחקקות, משוחחות בקול רם מדי ובהתלהבות השמורה לנערות. כשמגיע תורן, שלוש מהן מזמינות קולה ומארז פופקורן בגדלים שונים. הרביעית מציצה במחירון, משפילה מבט ומזמינה קולה בלבד. החברות שלה כבר לא עושות עניין. הן גם לא שואלות אותה שאלות מביכות כמו "מה, את לא אוהבת פופקורן?", כי הן יודעות שהיא אוהבת. הן גם יודעות שכמו תמיד, אין לה מספיק כסף בארנק לפופקורן. זה לא נורא. הן כבר יכבדו אותה באולם.
הסצנה הזו קרתה פעמים רבות בילדות של עמית (השמות בכתבה בדויים). לא, אין כאן סיפור קורע לב על הבדלי מעמדות. עמית, בדיוק כמו חברותיה, גדלה בבית אמיד בשכונה מבוססת בתל אביב. המצב הכלכלי של הוריה, בדיוק כמו המצב הכלכלי של הורי חברותיה, היה... איך לומר? לא משהו לבכות עליו. ההבדל היחיד בינה לבינן היה שעמית גדלה עם אבא שראה בפופקורן בקולנוע הוצאה מיותרת להכעיס. בעצם, כל הוצאה שנקשרה איכשהו עם פינוק נתפסה בעיניו כמיותרת.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"הכול היה חסכני בצורה אקוטית. כל שקל היה קריטי. נסענו עוד חצי שעה ברכב לסופר יותר רחוק רק כי החלב שם עלה שקל פחות, ואם כבר נסענו לשם, עשינו קנייה גדולה שתספיק להרבה זמן - שכללה כמובן את המוצרים הכי זולים שאפשר למצוא ואת הפירות והירקות המקומטים והחצי רקובים, אלה שיושבים שם כבר שבוע ונמצאים בהנחה. אלה דברים שנחרתו לי במוח. תמיד לקנות את הזול ביותר, תמיד לקנות רק במבצעים, להקפיד לרכוש את כל בגדי הקיץ בחורף ואת כל בגדי החורף בקיץ, בסיילים של סוף עונה".
זו התנהלות של בית עני.
(צוחקת) "להורים שלי היה מלא כסף. היינו משפחה של ארבע נפשות בלבד - אמא, אבא ושני ילדים - וגרנו בבית גדול עם שישה חדרים, ללא משכנתה. ההורים שלי עבדו במשרות בכירות. הדיסוננס בין איפה שגרנו לבין ההתנהלות עם הכסף היה עצום".
היו בילויים? יצאתם למסעדות, לדוגמה?
"יצאתי למעט מאוד לבילויים עם חברות כי פשוט לא נתנו לי כסף. ללכת לבריכה בקיץ, לדוגמה, היה מאורע נדיר, מחושב מראש ומתוקצב עד האגורה האחרונה. מעולם לא הזמנו אוכל הביתה או יצאנו למסעדות כי 'אני מבשל הכי טעים. בשביל מה את צריכה לאכול בחוץ?'. אף פעם לא יצאנו לסרט כל המשפחה ביחד. אפילו כבלים לא היו בבית. ברגע שאבא שלי הבין שיש אפשרות להוריד סרטים וסדרות למחשב, הוא ניתק את המנוי לכבלים. במקומם הוא חיבר בסלון מחשב ישן ומקרטע והוריד תיקייה עם כמה סרטים וסדרות. כל העסק היה בשליטתו לחלוטין, כי אף אחד אחר בבית לא ידע איך להוריד סרטים, אז הוא פשוט הכתיב לכולנו במה נצפה. אם יצא סרט שרציתי לראות, נאלצתי לחכות חודשים.
"לא היו לי בקשות רגילות של ילדים, כי ידעתי שאין ממי לבקש. אני זוכרת ריב ענק על טלפון סלולרי. הסתובבתי עם טלפון בגודל לבנה, הכי זול שאפשר היה למצוא. בגיל 16 הגעתי לחשבון של אלף שקלים, כי היה לי חבר חדש והסמסים בתקופה ההיא לא היו בחינם. אבא שלי רתח. בתגובה הוא חסם לי את הנייד לשיחות ולסמסים למשך שנתיים. עד גיל 18 יכולתי להתקשר רק לאבא, אמא וסבתא, ולא לסמס לאף אדם".
איך הבית שלכם היה נראה?
"הבית עצמו היה חדש, אבל בפנים הכול היה עמוס ברהיטים ישנים ומתקלפים. בגיל 16 הלכתי לעבוד בשכר מינימום כי רציתי להשתדרג ממיטת יחיד למיטה וחצי. עבדתי כמו חמור ובמקביל למדתי לבגרויות רק בשביל שיהיו לי 2,000 שקלים למיטה. כשסוף-סוף הצלחתי לגייס את הסכום, אבא שלי בא איתי לקנות, בחר את מה שהוא רצה וכמובן לא הוסיף שקל על הסכום שהבאתי איתי. אפילו את המצעים קניתי לבד".
איפה אמא שלך הייתה כל הזמן הזה?
"היא ניסתה לפנק אותי ואת אחי בהיחבא. לפני הגיוס עסקתי המון בספורט וגם רקדתי בלט. הייתי צריכה חליפות ספורט איכותיות, ולא כאלה שמתבלות אחרי חודשיים כי זה מה שלבשתי רוב שעות היום. אמא שלי קנתה לי חולצות ומכנסיים ב-1,500 שקלים. כשאבא שלי שמע את זה הוא הוא עשה לה את המוות. הוא פשוט התחרפן. איתי הוא לא החליף מילה במשך שבועיים".
מכל ההתנהלות הזו, מה היה הכי גרוע?
"חד-משמעית, העובדה שהוא אסר עלינו להדליק מזגן".
מה זאת אומרת "אסר"? גם באוגוסט?
"כן, גם באוגוסט. הוא היה אומר לי: 'אם חם לך אז לכי לקניון ותתקררי קצת'. בבית שלנו לא הדליקו מזגן בקיץ, ולא הדליקו דוד בחורף ליותר מרבע שעה. התקלחתי מיליון פעם במים קרים קרח באמצע פברואר, כי כל בני הבית כבר התקלחו ורבע שעת דוד לא מספיקה לארבע נפשות.
"בימים של חום קיצוני בקיץ אמא שלי הרשתה לנו להדליק מזגן בצהריים, אבל בתנאי שלא נספר לאבא כשהוא יחזור מהעבודה, ושנתחייב לסגור אותו מספיק זמן לפני שהוא חוזר כדי שהבית יהיה חם ושהוא לא יחשוד.
"כשאחי היה בן 13, אמא שלי לקחה אותו ואותי לחופשה בים המלח. זו הייתה החופשה הראשונה שלנו בישראל. במהלך כל הימים האלה אחי פשוט נשאר בחדר, הדליק מזגן על 16 מעלות וישן. את קולטת? הוא לא הלך לחופשה, הוא הלך לישון במזגן! הוא כל כך התלהב מהאפשרות שהוא פשוט נשאר בחדר. היה לו ממש חסך נפשי".
על עצמו הוא הסכים לבזבז?
"לא. הוא חסך גם על עצמו. פעם הוא אמר לי שהמחשב שלו איטי מאוד ובקושי מתפקד, אבל שהוא לא רוצה לקנות חדש כי זה עולה 5,000 שקלים. אני זוכרת שאמרתי לו: 'אז גם על עצמך אתה לא מבזבז, זה לא רק עלינו?' - שאלתי את זה בתמימות, לא בשיפוטיות, באמת ניסיתי להבין. הוא ענה 'לא, אני קמצן, אני לא מוציא'".
כלומר, הוא מודע לקמצנות שלו.
"כן. הוא אמר לי במפורש שממש קשה לו להוציא כסף למרות שיש לו".
מאיפה את חושבת שזה מגיע?
"ההורים שלו היו עולים וחיו בסוג של הישרדות, וזה כנראה התקבע אצלו, בלי קשר למצב האובייקטיבי בחשבון הבנק".
לפני כמה שנים ההורים של עמית נפרדו. אביה מתגורר בבית פרטי משלו, ולדבריה מתנהל באותה צורה: "את כל הריהוט הישן שהוא קנה עוד לפני שנולדתי הוא לקח איתו לשם". יחד עם זאת, בחצי השנה האחרונה הוא בטיפול פסיכולוגי בניסיון להתמודד עם הקמצנות שמאפיינת אותו. אמא שלה בזוגיות עם גבר עשיר שמבוגר ממנה בכמה שנים טובות. "היא מצאה לה מישהו שיפנק אותה ויבזבז עליה. יש לה כסף משל עצמה, אבל היא סוחבת איתה חסך בפינוקים ובמתנות".
ומה איתך?
"אני נישאתי לפני חודש וחצי לגבר מקסים ומאוד לא קמצן. אני מזהה קמצנים ממש על ההתחלה. אני בקשר טוב עם אמא שלי ובקשר רופף עם אבא שלי. הוא כן הגיע לחתונה שלי".
אני מבינה שהוא לא סייע לך לממן אותה.
עמית נקרעת מצחוק. במשך כמה דקות היא בכלל לא עונה, רק צוחקת. כשהיא נרגעת סוף-סוף היא מספרת שאמא שלה שילמה שליש מהוצאות החתונה. אבא שלה, לעומת זאת, הביא צ'ק על סך עשרת אלפים שקלים. "זה הרבה מעבר למה שציפיתי ממנו", היא מודה.
"קמצנות היא קפדנות יתר בעניינים כספיים וחומריים, והיא מתבטאת בהעדר רצון מוגזם וקיצוני להוציא כסף", מסביר פרופ' דורון קליגר, מומחה ויועץ כלכלה התנהגותית מאוניברסיטת חיפה. "יש מידה של סובייקטיביות בהגדרה, והיא תלויית תרבות ואדם. אנשים מסוימים יימנעו מהוצאה במצבים שבהם אנשים אחרים יראו את ההוצאה כצפויה ומתקבלת על הדעת. מה שאדם אחד יכנה חסכנות או הפעלת שיקול דעת כלכלי, אדם אחר יגדיר כקמצנות. בגדול קיים מנעד שנע בין חסכנות לפזרנות, ובשני הקצוות נוצרות בעיות הן לאדם עצמו והן לסביבה".
מאיפה מגיעה קמצנות? נולדים עם זה?
"קמצנות יכולה להגיע משלל מניעים. הראשון הוא פחד ממחסור עקב חוויית עוני או אי יציבות כלכלית בעבר. לדוגמה, אדם שחווה בעברו רעב קיצוני יכול למצוא את עצמו נמנע מזריקת אוכל למרות שהוא כבר מקולקל או אוגר ערימות של מזון שאין בו כל צורך. מניע נוסף הוא הצורך בשליטה: כולנו חיים בעולם לא ודאי. אנשים שמכירים בכך עלולים להיכנס לחרדה ולנסות להשיג תחושת שליטה מסוימת על ידי צבירת ממון ומעקב הוצאות צמוד. במילים אחרות, מי שמכיר בהעדר השליטה שלו בגורלו ירצה לחסוך ליום סגריר, כי הוא יותר מודע לכך שעלול להיות יום סגריר.
"לפעמים קמצנות היא תוצר של מבנה אישיות. סירוב לתת לבת הזוג את כרטיס האשראי, לדוגמה, יכול להיות ניסיון לשליטה במשאבים, אבל גם יכול להיות סימפטום של שתלטנות ורכושנות. הלך המחשבה הוא שבת הזוג שייכת לי, ובאמצעות הכסף אוכל לשלוט במה שהיא עושה או לא עושה ביומיום".
חשוב לציין שקמצנות לא מוגדרת כהפרעה. היא נחשבת לסימפטום של הפרעות אחרות ולא למחלה בפני עצמה. לפיכך, טיפול בקמצנות הוא בעצם טיפול במה שגורם לה: חרדה מפני מחסור, צורך בשליטה או כל דבר אחר.
יש קמצנים שחוסכים גם על עצמם ויש כאלה שמתקמצנים רק על אחרים.
"אנשים שונים זה מזה במידת החשיבות שהם מקנים לרכוש, ובמידה בה הם מתייחסים לצבירת רכוש כמדד להצלחה בחיים. כולנו חושבים שכסף הוא חלק מהאישיות שלנו, אבל במצבי קיצון העושר נתפס כמרכיב בזהות העצמית. יש אנשים שקונים מכוניות ושעוני יוקרה כדי להעיד שיש להם כסף. אם מישהו חושב שסממני העושר יקנו לו ביטחון, אז הוא יקנה לעצמו מלא דברים אבל לא יקנה לאחרים, כי מטרת כל הרכישות שלו היא לאותת החוצה את העושר והאמידות הכלכלית. אם הקמצנות מבוססת על פחד ממחסור, אז הוא לא יוציא גם על עצמו. אם זה צורך בשליטה אז הוא יתקמצן רק על אחרים, ויהיו תחומים נוספים שבהם הוא ינסה לשלוט".
במקרים מסוימים קמצנות הופכת לאלימות כלכלית של ממש, כאשר אחד מבני המשפחה מונע גישה למשאבים כספיים מבן/בת זוגו ולעיתים אף מילדיו. אלימות כזו אפיינה את מערכת היחסים של ליטל וברוך.
"היינו ממש שני ילדים קטנים כשהתחתנו", היא מספרת. "לא דיברתי עם שום בן לפניו ולא היה לי ניסיון עם גברים. בהתחלה לא הייתה קמצנות או שלא ממש שמתי לב אליה. הסתפקנו במה שיש, עדיין לא היו לנו ילדים והכול היה די נורמלי. ניהלנו אורח חיים דתי, לא הייתה טלוויזיה בבית".
ליטל ילדה שני ילדים בהפרש של שנה ורבע, הפסיקה לעבוד ונשארה בבית לטפל בהם. "בתקופה הזו הכול השתנה והתחיל הסיוט", היא מספרת. "פתאום רק הוא עובד, ועכשיו זה הכסף שלו. כל דבר שרציתי או שהיה צריך לבית הייתי צריכה לשאול אותו אם אפשר, לפעמים להתחנן. אני לא מדברת על שופינג או בילויים אלא על נסיעה באוטובוס לקחת את הילדים לרופא. הייתי מבקשת ממנו שישאיר לי כסף כי אין לי. כל הכסף שלו, האשראי אצלו. אם התחשק לו הוא היה משאיר, ואם לא הוא היה אומר לי ללכת ברגל. כבר קרה שהלכתי חצי שעה ברגל כדי לקחת את הילדים לרופא, ואז נסחבתי עם שניהם בעגלה עוד חצי שעה ברגל. גרנו בעיר גדולה, לא ביישוב קטן.
"הוא כל הזמן זרק לי 'לכי לעבוד', כאילו לגדל ילדים זו לא עבודה. מאוד רציתי ללכת לעבוד אבל זה לא השתלם כלכלית. סביר להניח שהייתי משתכרת שכר מינימום, שהיה הולך כולו למעון עבור שניהם.
"פעם הלכתי עם האשראי שלו לסופר. הוא הקציב 400 שקלים והקנייה עלתה 600. זה לא שישבתי במספרה. קניתי אוכל לילדים וזו מדינה יקרה. כמה כבר את מצליחה לקנות ב-600 שקלים? כשהוא שמע את זה הוא התחרפן עליי בצעקות. בכל פעם שחזרתי הביתה עם שקית הוא חקר אותי ורחרח בשקית: 'מה קנית? כמה בזבזת? איפה הקבלה? למה דווקא את זה? למה לא את זה?'. הוא לא הרשה לי לקנות חלב בקרטון, כי החלב בשקית עולה שקל פחות וזה בזבוז.
"להדליק דוד היה סרט שלם. אחרי שעה מקסימום מכבים את הבוילר ויהי מה. 'יש מספיק מים. היו מים שורפים מקודם', הוא היה אומר לי, אבל אחרי שקילחתי את הילדים ואחרי שגם הוא התקלח כמובן שלא נשאר לי. לא היה לי עם מי להתווכח. תמיד התקלחתי עם מים קרים בחורף, כי אין מצב שאני אקלח את הקטנים במים קרים".
הבית שלהם היה אוסף של רהיטים מיד שנייה שאנשים נתנו בחינם או דברים שברוך מצא ברחוב. לא היה שום רהיט או מכשיר חדש. בתחילת השבוע הוא היה עורך קניות ב-300-200 שקלים שהיו אמורות להספיק לכל השבוע לליטל ולילדים. הוא עצמו אכל בחוץ מדי יום והגיע הביתה רק בשעות הערב המאוחרות.
"היה לנו מה לאכול, אבל הכול היה מאוד מצומצם. הוא כל הזמן אמר: 'הילדים לא צריכים מעדני חלב, הם לא צריכים קורנפלקס. הם לא צריכים שוקולדים. אני גדלתי בלי זה'. הכול היה מיותר בעיניו".
יכול להיות שהמשכורת שלו הייתה פשוט נמוכה?
"הוא הרוויח משכורת סבירה פלוס. לא הייתה סיבה הגיונית לקמצנות הזו. הוא קנה לעצמו סיגריות כל יום ואכל בחוץ, וכשהוא היה זקוק לנעליים חדשות הוא קנה ב-600 שקלים ולא ב-200, אז כנראה שכסף לא היה הבעיה".
אחרי שהקטן מבין הבנים הגיע לגיל שלוש ונכנס לגן עירייה, ליטל חזרה לעבוד. שבוע אחר כך נפרדה מבעלה: "פתאום הרגשתי ביטחון ואמרתי לו 'יאללה, אתה יכול ללכת'". כיום היא חיה עם הילדים ויש לה בן זוג חדש, שלדבריה מפרגן ומפנק מאוד: "לומדים מטעויות. אני לא אצא שוב עם קמצן. בן זוגי גרוש ואבא לילדים בעצמו. הוא לא עושה מיליונים אבל הוא פשוט לא קמצן. הוא מפנק את הילדים שלו ומפנק אותי, ולא מתחשבן איתי על שקית חלב. ברוך שפטרנו".
הגרוש שלך משלם מזונות?
"המינימום של המינימום. הוא לוקח אותם לסופ"ש כל שבת שנייה. במהלך השבוע הוא לא רואה אותם בכלל. גם אחרי הגירושים יש כל מיני קטעים. בתשלום על הקייטנות שלהם, לדוגמה, הוא לא משתתף. הוא אמר לי: 'הילדים לא צריכים קייטנה, שישבו חודשיים בבית'. ברור שאם הם ישבו בבית אני לא אוכל לעבוד ולפרנס אותם, אבל זה לא מעניין אותו. הייתה תקופה קצרה שבה לא יכולתי לעבוד בגלל בעיה רפואית. בלית ברירה ביקשתי ממנו עזרה, לא שיביא לי עוד כסף חלילה אלא שיעשה קנייה קטנה בסופר לילדים, לחם וממרחים לבית ספר. הוא אמר לי: 'תסתדרי, את ילדה גדולה'. כסף זה כוח. מי שמחזיק בו הוא זה שקובע איך הכול ייראה".
בן הזוג של שי-לי לקח את הקמצנות כמה צעדים קדימה. לאורך ארבע שנות הזוגיות שלהם לא רק שהוא מעולם לא הוציא עליה כסף, הוא לחלוטין חי על חשבונה. שי-לי שילמה את כל הוצאות המחיה שלו, כולל מגורים, מזון, לימודים, דלק, בילויים, יציאות וטיסות לחו"ל. הסיפור שלה בלתי נתפס וגובל בהונאה של ממש.
הם הכירו כשהיא הייתה בת 20, בשלהי שירותה הצבאי. הוא היה בן 25 והתגורר עם אימו ואחיו. הוריו היו בעיצומו של סכסוך גירושין מכוער שהותיר את האם במצב כלכלי רע.
"הוא גר במרחק של שלוש שעות נסיעה ממני. אחרי קרוב לשנה של נסיעות ארוכות הצעתי לו לבוא לגור איתי בבית של ההורים והוא הסכים. במשך כל הזמן הזה הוא עבד והרוויח בין 12 ל-15 אלף שקל בחודש, אבל לא קנה אפילו קרטון חלב. כל הוצאות המחיה שלו היו עליי. הוא לא שילם שכר דירה, מעולם לא הציע לשלם חשבונות. אפילו כשהוא הלך לקניות הוא ביקש ממני כרטיס אשראי. כשהיינו יושבים במסעדה או הולכים לסרט אני הייתי משלמת. טסנו לחו"ל ארבע פעמים ביחד, ואני שילמתי על כרטיסי הטיסה, המלונות והבזבוזים שלנו שם. הוא אפילו לא טרח לקנות לי מתנה ליום ההולדת. פעם אחת הוא שאל אותי מה אני רוצה. הראיתי לו תמונה של צמיד שאהבתי, והוא אמר לי 'תקני לך אותו ואני אחזיר לך'. קניתי אבל הוא מעולם לא החזיר לי. כשאנשים היו מחמיאים לי על הצמיד בנוכחותו, הוא היה מתגאה ואומר: 'זה אני קניתי'".
איך זה קרה?
"הוא טען שהוא מסייע לאמא שלו, משלם לה חשבונות ונותן לה כסף למחיה. בגלל שידעתי שלאמא שלו באמת אין כסף אז האמנתי לו".
שלוש שנים וחצי נדרשו לשי-לי כדי לגלות את השקר. בן זוגה מעולם לא נתן לאמא שלו כסף. את כל המשכורות שקיבל הוא בזבז על עצמו או שם בצד.
איך עלית על זה?
"היינו בחתונה של המשפחה שלו, וכמו תמיד אני שמתי את הצ'ק. אמא שלו שאלה למה הוא לא השתתף במתנה, ועניתי לה בתמימות: 'לא נעים לי לבקש ממנו כסף כי הוא עוזר לך', והיא הסתכלה עליי בעיניים פעורות ואמרה לי: 'הוא מה?! עוזר לי? מאיפה הבאת את זה?'.
"הייתי צעירה, ואני בנאדם מאוד עוטף ומכיל ומחבק ואוהב, ובתקופה ההיא היה קל לעבוד עליי. הוא ידע לדבר יפה והיה מאוד כריזמטי ומניפולטיבי".
איך זה נגמר?
"שבועיים לפני יום הולדת 25 שלי, ואחרי כמעט ארבע שנים שהוא חי על חשבוני, אמרתי לו שאני רוצה להיפרד. התגובה שלו הייתה לפנתיאון. הוא התחיל לבכות ולרעוד ולהתחנן ולזרוק דברים ולהפוך את החדר, ואז הוא אמר את משפט המחץ: 'את לא יכולה לעזוב אותי עכשיו כי כבר קניתי לך מתנה ליום ההולדת'. הסתכלתי עליו מבולבלת. ממתי הוא קונה לי מתנות ליום ההולדת? ואז הוא פתח בטלפון שלו את עלי אקספרס והראה לי שרשרת של חמנייה ב-1.99 יורו ואמר: 'הנה! זה מה שהזמנתי לך, זה פשוט עוד לא הגיע, איך את יכולה להיפרד ממני עכשיו? לא חבל?'".
את צוחקת עליי.
"לא, אני נשבעת. בהתחשב בעובדה שהוא מעולם לא קנה לי מתנה ליום ההולדת, אפשר לומר שהשרשרת הזו היא המתנה הכי יקרה שהוא קנה לי אי פעם".
כשחיפשתי אנשים שחיו עם קמצנים עבור הכתבה הזו, 90% מהפניות שקיבלתי היו מנשים. קמצנות נחשבת לתכונה גברית. מתי בפעם האחרונה שמעתם על אישה קמצנית?
"מבחינה היסטורית ההון משויך יותר לגברים, ולצערנו זה כך עד היום במידות כאלה ואחרות", אומר פרופ' קליגר. "אם נלך ממש אחורה, נשים לא היו בכלל בצד של הבעלות אלא בצד של הרכוש. הן עצמן היו רכוש. משהו מזה נשאר בדי.אן.איי של החברה. רוב החברות בעולם הן עדיין פטריארכליות וההון נמצא בידי גברים. התוצאה היא שהציפיות מהמגדרים שונות. אתה לא יכול להתקמצן על מה שאין לך".
ובכל זאת, יש גם נשים קמצניות. דורון יצא עם ענת במשך שנה וחצי שבמהלכן, לדבריו, היא לא פתחה את הארנק אפילו פעם אחת.
"בדייטים הראשונים שילמתי בלי להניד עפעף. אני לא זוכר אפילו דייט אחד שהייתי בו והבחורה שילמה, אז זה לא היה לי מוזר. אני לא מהגברים שמתבכיינים על זה. אני מקבל את העובדה ש'עול החיזור' מוטל עליי, ואני אפילו נהנה מזה. העניין הוא שהדייטים הפכו בשלב מסוים למערכת יחסים, אבל היא אף פעם לא שילמה".
"לקח לי שמונה חודשים להבין שבת הזוג שלי קמצנית. אני זוכר שבפעם הראשונה הרמתי גבה כשהיא הלכה לקנות מתנה לאחיין שלה. היא חזרה עם איזה צעצוע זול שהייתה עליו מדבקה של 29.90, ושאלה אותי אם אני חושב שזה סבבה. מלמלתי משהו על זה שהיא הייתה יכולה להוציא עליו יותר, והיא התעצבנה. בחיי שאני לא מבין. זה הילד שאת הכי אוהבת בעולם ואת קונה לו מתנה בשלושים שקלים? מה נסגר איתך?
"הפעם השנייה הייתה אצלי בבית. זרקתי קוטג' שלם לפח, כי שכחתי שקניתי אותו והתוקף שלו פג ביום אחד. היא הייתה המומה. היא ניגשה לפח, הוציאה אותו ואמרה לי: 'אבל הקופסה מלאה! אפילו לא פתחת אותה'. עניתי לה שזה נכון אבל התוקף עבר, והיא צרחה עליי שאני בזבזן וחסר אחריות, והצהירה שהיא תאכל את הקוטג' כי פג תוקף של יום אחד זה לא נחשב.
"בהמשך היו עוד המון קטעים. מה שעצוב בכל העסק שברוב הפעמים שהקמצנות שלה הרימה ראש זה היה על הכסף שלי. מילא אם היא הייתה משלמת משהו, אבל אני זה שמשלם אז מה אכפת לך? איך אפשר להתקמצן על הון של מישהו אחר?"
מתי פתחת את הנושא?
"אחרי שנה. היה חורף והיינו אצלי. הדלקתי בשבילה דוד כדי שהיא תוכל להתקלח. בינתיים התחלנו להתחרמן בסלון. העניינים מתחממים, ופתאום אחרי כמה דקות היא מפסיקה באמצע, קמה ומכריזה שהיא הולכת להתקלח. הייתי בשוק, לא הבנתי למה הפסקנו פתאום, והיא מסתכלת עליי בפנים רציניות ואומרת לי: 'הדוד דולק כבר רבע שעה. אני לא רוצה לבזבז את המים החמים'. זהו, השתגעתי סופית. נתתי לה להיכנס להתקלח, ואחרי שהיא יצאה ניסיתי להבין מאיפה מגיעה הקמצנות המוגזמת הזו".
ומה גילית?
"היא טענה שהיא בכלל לא קמצנית אלא חסכנית ושהיא חושבת על טובת שנינו, ושהעובדה שהיא לא מוכנה לבזבז את הכסף שלי בלי הכרה רק מעידה כמה אני חשוב לה וכמה אכפת לה ממני. היא סיפרה שבבית שגדלה בו ניסו לצמצם הוצאות, ושהיא מאמינה שזו הדרך הנכונה. הערב הזה זכור לי כריב הגדול ביותר שלנו. איכשהו התפייסנו בסופו, אבל לי כבר היה ברור שזה לא זה. אני לא אוכל לחיות לנצח עם אישה שלוקחת מנה שהיא פחות אוהבת מהתפריט של המסעדה רק כי היא עולה עשרה שקלים פחות או מפסיקה סקס כי הדוד דלוק כבר רבע שעה. זה לא בשבילי. נפרדנו אחרי כמה חודשים".
