שבות ואיל שלו
שבות ואיל שלו מתגוררים באלוני הבשן ברמת הגולן. הם הורים לשלוש בנות, דרור (7.5), שחר אהבה (5.5) ואסיף (3). שבות עובדת ביקב בקצרין, ורס"ר (במיל׳) איל עובד בתור עוזר יינן, ויתחיל את עבודתו באגף החינוך במועצה האזורית גולן עם סיום המילואים, בהם הוא משרת בתור שריונר בחטיבה 8.
הצד שלה: "בהקפצה האחרונה נשברתי"
בהקפצה האחרונה נשברתי. רגע אחרי שעברתי לבד את אוגוסט, עם שלוש בנות שחיות בצפון המופגז מחוץ למסגרות, איל שוב הוקפץ. איזו הצפה, תחושה ששוב מושכים לי את השטיח מתחת הרגליים, רגע אחרי שכבר התייצבתי. הרגשות מתערבבים לי. אני יודעת שהפעם איל הולך בשבילנו, כדי שנוכל לצאת מהבית בלי לפחד שתתפוס אותנו אזעקה, וכדי שנוכל לחזור לחיות בשקט ובביטחון ברמת הגולן.
אני מזכירה לעצמי כל הזמן את המשמעות האדירה לשירות שלו, לי ולבנות שלנו, שהן הכי "בנות של אבא". הן יודעות וזוכרות שאבא הוא גיבור ששומר עלינו. שלושתן, שגדלו על גאוות השריון, יודעות שאם אבא לא היה הולך למילואים, אמא הייתה מתגייסת. כמי ששירתה כמדריכת שריון, שגם הכירה בשירות את אבא, לא הייתי מהססת. אני נזכרת בפעם שבה דרור אפילו הציעה לי להתחלף קצת עם אבא. "אולי תלכי את קצת למילואים, ואבא יהיה פה איתנו בבית?", היא שאלה והסתכלה אליי בעיניים מלאות ציפייה. לפני המלחמה, הן התמלאו גאווה לראות אותו עולה על מדים. אבל עכשיו, בכל פעם כשהמדים יוצאים מהארון, נוצר המתח הקבוע בין "אני רוצה את אבא איתי" לבין "אבא גיבור ואני גאה בו".
שבות שלו: "בהקפצה האחרונה נשברתי. רגע אחרי שעברתי לבד את אוגוסט, עם שלוש בנות שחיות בצפון המופגז מחוץ למסגרות, איל שוב הוקפץ. איזו הצפה, תחושה ששוב מושכים לי את השטיח מתחת הרגליים, רגע אחרי שכבר התייצבתי"
21 מהמשפחות באלוני הבשן מגויסות למילואים עד היום, אף על פי שהאדרנלין ירד, זה כבר לא מה שהיה בהתחלה. זכורות לי משמרות חמ"ל שאיל עשה, שאמורות היו להתחלק בין שני משרתים במילואים – 12 שעות כל אחד, אבל בגלל שלא היה מישהו שיחלוק איתו את המשמרת, הוא נאלץ לעשות 24 שעות, כשבין לבין הוא ניסה לישון שעות בודדות ברכב או על מזרן במסדרון, עם הטלפון צמוד לאוזן, למקרה שיצטרכו אותו. הוא ימשיך להיות שם, כל עוד הוא נדרש, אבל אנחנו חייבים שאנשים נוספים יצטרפו למאמץ, וייכנסו מתחת לאלונקה. תמיד יש סיבות למה לא לבוא – אבל אם כל אחד יראה רק את הסיבות שלו, את מי נשלח להילחם על המדינה שלנו?
9 צפייה בגלריה
שבות ואיל שלו יחד עם הבנות. הן כל הזמן שואלות "איפה אבא?"
(איל ושבות לוי צילום: אלכס קולומויסקי)
בינתיים אני מצליחה להיעזר מעט בסביבה, אבל מודה שרוב הזמן אני בעיקר מסתדרת לבד. לא נעים להרגיש כל הזמן נתמכת. המזל שלי הוא שמתחשבים בי בעבודה, רגישים לאתגרים שאני מתמודדת איתם. אני מזכירה לעצמי שאחרי שנה שלמה שבה היינו בספיגה והכלה של המלחמה בצפון, איל יצא להילחם על הבית שלנו. אני יודעת שגם בתקופת המילואים הזו, בסבב השלישי שלו מתחילת המלחמה, אני אתמודד עם השאלות של הבנות הנבונות שלנו, שלי בעצמי אין תשובות עליהן. "מתי תחזור?", "לכמה זמן תיעלם הפעם?", הן שואלות, וכנראה שהן שוב יישארו בלי תשובות, אבל תמיד עם התחושה החזקה שאבא עושה את מה שצריך לעשות, שאבא שומר עלינו.
הצד שלו: "מנסה לנשום אליי את הבנות שלי"
שישה ימים בלבד עברו מהרגע שהשתחררנו מהסבב בעזה ועד לתחילת התמרון הקרקעי בצפון. ידענו שזה יגיע – רק לא ידענו מתי. גם בפעם השלישית שנקראתי למילואים – היה לי ברור שאני הולך, ועד עכשיו זה ברור לי. אני אהיה פה עד שלא יצטרכו אותי יותר.
עכשיו, כשאנחנו בלבנון, נילחם עד שהמלחמה תסתיים. עם פרוץ המלחמה, הוצבנו במשך ארבעה חודשים למטרות הגנה בגבול הצפוני. רק חיכינו לפקודה להיכנס ולקדם את המטרה החשובה מכל – להחזיר את הביטחון לתושבים. עכשיו כולנו פה עם תחושת שליחות מטורפת, יודעים שבאנו להשלים את המשימה שקיבלנו עוד ב-7 באוקטובר.
איל שלו: "אני משתדל לא להבטיח דבר לאשתי ולבנות, כדי לא לאכזב. מקסימום להפתיע אותן, להגיע פתאום לאסוף את אחת מהן מהגן, לבלות איתן אחר צהריים משותף"
לצד המשימה החשובה, הגעגועים הביתה רק מתחזקים והמחשבות על כל מה שאני מפספס בגידול של הבנות בבית תמיד בראש. כשעזבתי את הבית בצו 8 הראשון, הקטנה הייתה רק בת שנתיים. מאז, בכל פעם כשאני חוזר, אחרי תקופה כל כך ארוכה, היא גדלה בטירוף. אני רואה אותה בנקודות זמן קריטיות שלה הופכת מתינוקת לילדה. כשאני בבית, הן לא עוזבות אותי לרגע. מנסה בכל הזדמנות לגנוב זמן בבית, לנשום אליי את הבנות שלי.
אל מול כל השאלות שלהן, אני לרוב נשאר חסר מילים. אי-הוודאות שאני מתמודד איתה עכשיו אפילו גדולה מזו שהייתה לנו כשתפסנו קו ברצועת עזה, אז אני משתדל לא להבטיח דבר לאשתי ולבנות, כדי לא לאכזב. מקסימום להפתיע אותן, להגיע פתאום לאסוף את אחת מהן מהגן, לבלות איתן אחר צהריים משותף.
התפקיד שאני אמור להתחיל באגף החינוך של המועצה האזורית גולן, יחכה לי. למזלי, הצלחתי כנגד כל הסיכויים להשלים את התואר בזכות הרבה עזרה מאנשים טובים שהקיפו אותי. לפעמים משתלטת עליי תחושת הפספוס, שאני לא חלק מהחיים שלי, אבל מהר מאוד אני מצליח להחזיר לעצמי את תחושת השליחות, ונזכר למה אני נמצא פה. זה עולה על כל תחושה אחרת.
"מתגעגעות אבל גאות". זה המוטו שאימצו אשתי והבנות. זכיתי באישה שנותנת לי רוח גבית אדירה, שמאפשרת לי להילחם הכי טוב שאני יכול. החברים שהגיעו גם הם לסבב שלישי של שירות, מלאים במוטיבציה, נחישות ומסירות. לא כולם נשארו איתנו מאז ה-7 באוקטובר, חלק כבר לא הצליחו לחזור למדים, אבל מי שפה יישאר, עד שנשלים את המשימה.
לוטם וענבל פרח פרן
לוטם פרן פרח גדל בקיבוץ העירוני בנוף הגליל, וענבל פרן פרח מגיעה מקיבוץ בית העמק. הם הורים לשלושה ילדים - גיל (17.5), איתמר (16) ועמל (14). לוטם עובד כמרכז משק בקיבוץ נערן, וענבל עובדת בתור אחות ומנהלת "אופק נשי". בשירותו לוטם הוא סא"ל (במיל׳) מג"ד 8119 בחטיבת ירושלים.
9 צפייה בגלריה
סא״ל (במיל׳) לוטם פרן פרח והמשפחה. להרגיע את הילדים ולהזכיר להם שאבא הבטיח לחזור
(צילום: אלבום משפחתי)
הצד שלה: כל הפחדים שלי יצאו בחלומות
רגעי השבירה המרכזיים שלי בזמן שלוטם היה בעזה היו בלילות. כל ערב בסביבות תשע וחצי-עשר, הילדים חוו התפרקות – פירוק שכלל געגוע, פחדים, בכי, לעיתים כעס. הייתי מחזיקה את עצמי ואותם, מרגיעה ומזכירה שאבא הבטיח לחזור. ואז הייתי הולכת לישון ומתעוררת בלילה מדפיקה בדלת. ברור שאף אחד לא דפק – אבל כל הפחדים שלי יצאו בחלומות: על ג'יפ צבאי שמגיע, על לוויה, על קבלת החלטות שלא תכננתי לקבל אף פעם. כשקרו האסונות בגדוד שלנו, זה היה רגע שבירה מאוד גדול. לצד האבל והכאב והדאגה לבנות הזוג של הנופלים, הפחד הפך פתאום מוחשי – זה קורה גם אצלנו.
הילדות והילדים שלנו גדולים יחסית. אני זוכרת שבצוק איתן הייתי יכולה פשוט לעטוף ולחבק ולהקריא סיפור וזהו. עכשיו הם רואים חדשות, אינסטגרם, לפעמים אפילו לפני שאני מספיקה. חשופים הרבה יותר ממני, ואז השיחות הן ממש דיונים פוליטיים, פילוסופים ואישיים. התשובה המרכזית שלי לכל דבר היתה – "אבא הבטיח ואני סומכת על אבא. הוא אף פעם לא מאכזב, הוא האדם בסטנדרט הגבוה ביותר שיש. אם הוא אמר שהוא חוזר שלם, הוא חוזר שלם".
ענבל פרן פרח: "כל הפחדים שלי יצאו בחלומות: על ג'יפ צבאי שמגיע, על לוויה, על קבלת החלטות שלא תכננתי לקבל אף פעם. כשקרו האסונות בגדוד שלנו, זה היה רגע שבירה מאוד גדול. לצד האבל והכאב והדאגה לבנות הזוג של הנופלים, הפחד הפך פתאום מוחשי – זה קורה גם אצלנו"
כלפי חוץ השתמשתי בלי לחשוב פעמיים בתשובה "אבא של הילדים שלי בעזה". בסביבה שלנו לצערי זה לא נפוץ, אז השתמשנו בזה כתירוץ לכל מיני דברים. לימודים, שיעורי בית, הברזות, כשהולכים למסעדה, להסביר למה אני בוכה או לא מרגישה טוב – פשוט שחררתי את ההחזקה שהייתי בה, עד לפני הסבב האחרון שבו כבר הרשיתי לעצמי לשים את האמת הזאת על השולחן, בלי להיות גיבורה.
יש לי את ההורים הכי טובים בעולם. בקיבוץ קיבלנו "סיר חם" עם אוכל מפנק ומנחם אחת לשבוע וזה היה ממש גלגל הצלה. אבל תמיכה מהמדינה? פחח. יש כל כך הרבה בירוקרטיה, שאני מתעייפת מראש. המדינה לא איתנו. לא איתי. כלומר, האזרחים כן איתי, אבל המדינה?
התפקיד שלי הוא בחיזוק הלוחמות בעורף. תפעלתי יחד עם חברה טובה מהגדוד את קבוצת הוואטסאפ, ניסינו להיות עד כמה שאפשר האחת בשביל השנייה. כשהגעתי ללוויות במקום לוטם, הרגשתי שהיכולת שלי לחבק את השותפים שלו שם היא חיזוק, אבל אני בעורף.
לפני הסבב האחרון עשינו מפגש לנשות הגדוד והיה מקסים ומרגש, אבל זה טיפה בים. הלוואי שהייתה לי התמיכה לעשות יותר, כי תכלס אנחנו הגב שלהם, ואם אנחנו לא נחזיק מעמד בעורף, הם לא יוכלו להיות בחזית. גם עכשיו, בין הסבבים, אני חושבת הרבה על מה יעזור לסבב הבא – ואין לי תשובה, כי אין לי משאבים. מתייגים אותנו כ"לביאות" ושם זה נגמר. אז הלוואי שהייתי יכולה לחזק יותר, אבל לצערי אנחנו נשחקות. כנראה שצריך שלום.
הצד שלו: "כל אחד מהנופלים הוא עולם ומלואו, והמחיר כואב וקשה"
ב-7 באוקטובר אנשים הגיעו נחושים. לוחמים שתחת הפיקוד שלי התייצבו עוד לפני שהוצאנו להם צו 8. אז היה קל להתגייס ולגייס אנשים לקרב, אבל עכשיו התחושות האלו כבר מתערערות, אחרי שנה שלמה שאנחנו בחזית רחוקים מהבית.
הלוחמים תחת הפיקוד שלי מתמודדים מדי יום עם התמודדויות מורכבות, אני ער לאתגרים שלהם, כמו הסטודנט שנדרש לעמוד ברף של ציונים ומחויבויות שכמעט בלתי אפשרי לבצע כשאתה נלחם, או לוחמים אחרים שמתקשים מול מקומות עבודה חדשים, שמבקשים מהם לחזור להגיש מועמדות רק אחרי שיסיימו עם המילואים, כאילו שזה תלוי בהם. לוחמים בני 35-45, שנתלשו מהחיים שלהם, חלקם רק הקימו משפחה משלהם, חלקם נעלמו לפתע באמצע תקופת ההתבגרות של הילדים. לכל אחד החיים שלו, שהוא נפרד מהם לתקופה לא ידועה.
גם עבורי, המרחק מגיל, איתמר ועמל הוא לא פשוט, אבל כנכדים לסבא וסבתא שגרים בראש הנקרה ומפונים מאז פרוץ המלחמה – הם יודעים שכשאבא עולה על מדים, הוא עושה את הדבר הנכון. הם יודעים שאני עושה כל מה שצריך כדי שסבא וסבתא יחזרו הביתה עם תחושת ביטחון.
זה קשה, אני מודה. קוראים לנו לסבב אחרי סבב אחרי סבב. אנחנו לא רגילים לעשות מאות ימי מילואים השנה. התמודדנו כבר עם אובדן של 11 לוחמים גיבורים מהחטיבה שלנו שנפלו בקרבות קשים. את חלקם אני מכיר אישית במשך שנים - אורי, יותם, מרדכי, יניב, ולא רק אותם – גם את בנות הזוג, הילדים, המשפחה. חברים לנשק, שהנשים כבר התחברו ביניהן, שהילדים למדו להיות חברים, שהיינו יחד כמו משפחה גדולה. כל אחד מהנופלים הוא עולם ומלואו, והמחיר כואב וקשה.
אבל אני זוכר שאין מישהו אחר. זה ברור לי ולכל מי שנלחם לצידי. כאזרח במדינה יש לי אחריות, יש לי זכות להגן על חיים של אנשים. אני גאה בלוחמים בגדוד ובחטיבה. אלו שבאים ועושים מה שצריך, בלי לחכות להכרת תודה או לגמול. מתייצבים וממלאים את המשימות, הכי טוב שהם יכולים.
שאנל ואליאור זמיר
אליאור ושנאל נשואים מזה שנתיים, ומתגוררים באשקלון יחד עם הכלב פונץ'. אליאור עובד בעסקי הקרמיקה ולשאנל יש עסק עצמאי לעיצוב שיער, והיא מורה בצהרון. בשירות שאנל היא רס"ל (במיל׳) בתפקידה כלוחמת בחטיבת השומר 8553.
הצד שלה: "רק רציתי את החיבוק שלו"
אתמול זה שוב הציף אותי – חזרנו ממשימה מבצעית מאוחר בלילה, ורק רציתי את החיבוק של אליאור. רק רציתי להניח עליו את הכתף, שייתן לי את התמיכה שאני צריכה, אבל לא יכולתי להעיר אותו בשיחת טלפון. אני יודעת שהוא קם מוקדם בבוקר לעבודה. כבר שבועיים שאנחנו חיים בשעות הפוכות - כשהוא פנוי אני עסוקה, וכשאני צריכה אותו הוא לא זמין. כמה קשה לא להיות יחד דווקא כשאנחנו הכי צריכים האחד את השנייה. בסבב המילואים הראשון הוא עוד יכול היה לבקר מדי פעם – אבל עכשיו המרחק גדול, והמקום שאני נמצאת בו מסוכן, אז נשאר לנו רק לחכות לפעם הבאה שאצא הביתה, לחיבוק הבא שלנו.
בשבת השחורה הבית שלנו באשקלון ספג פגיעה ישירה. כל הבניין עלה באש, הכול היה מפויח. נחשפנו לתיעוד המהביל בסרטון שרץ ברשתות החברתיות. במזל, לא היינו שם באותו היום. במזל, הדירה שלנו כמעט לא נפגעה. חודש וחצי חיינו מחוץ לבית. המחשבה על חדירת מחבלים הציפה אותי בחרדה, אבל למחשבה הזו כבר לא היה מקום כשבפברואר זומנתי לצו 8, והיה לי ברור שאני מתייצבת.
באיזשהו מקום, קיוויתי וחיכיתי לזימון הזה, בשביל זה התגייסתי, אבל הוא הוביל גם להמון מתחים בזוגיות, לריבים ולוויכוחים. אליאור לא רצה שאני אלך, ואני מבינה אותו – הוא דואג לי ופוחד עליי. גם הוא וגם ההורים שלי נאלצו לקבל את ההחלטה שלי. הבטחתי להם שאני יוצאת לעשות את המשימה שלי – ושאחזור הביתה בשלום.
שאנל זמיר: "כבר שבועיים שאנחנו חיים בשעות הפוכות - כשהוא פנוי אני עסוקה, וכשאני צריכה אותו, הוא לא זמין. כמה קשה לא להיות יחד דווקא כשאנחנו הכי צריכים האחד את השנייה"
שלוש שנים עברו מאז שהשתחררתי מצה"ל ועד שגויסתי למילואים – תקופה במהלכה חזרתי בתשובה. כלוחמת לשעבר בלביא הבקעה, חטיבה שמשלבת לוחמים ולוחמות, ידעתי שהגיוס למילואים יגיע, ושאין מצב שאני לא מתייצבת. עכשיו יש לי אתגרים חדשים - כיסוי הראש לא מסתדר בקלות עם הקסדה, והחצאית שהחליפה את המכנסיים קצת מקשה על הכניסה למצבי ירי – אבל להכול אני מוצאת פתרון. אני קמה מוקדם יותר כדי להסתדר ולהיות מדוגמת, לומדת איך אני נלחמת גם כאישה שומרת שבת ומצוות.
היום אני גאה לקחת חלק בגדוד חדש שהוקם אחרי השבת השחורה, שתופס עכשיו קו בגזרת שומרון ומבטיח לעשות כל מה שצריך כדי לתת לתושבים תחושת ביטחון. יש לצדי לוחמים ולוחמות מדהימים ששומרים אותי חזקה. בפעילויות אף אחת לא מורידה את הידיים מהנשק ואת העיניים מהחיפויים, אנחנו אחת בשביל השנייה בכל משימה. "תודה שאתן שומרות עלינו", אומרים לנו האזרחים שפוגשים אותנו, ומבחינתי זה שווה הכול.
הצד שלו: התחתנתי עם לוחמת ועכשיו אני מבין את המשמעות של זה
מה שלמדתי במלחמה הזו היא שאנשים ששירתו בקרבי – זה בדמם. הם לא יכולים לוותר על זה, אין שום סיכוי. כשהתחתנו, ידעתי שמתישהו הגיוס למילואים יגיע, אבל אף אחד לא היה מוכן למה שקרה ב-7 באוקטובר. המציאות מפחידה, ההתמודדות שלה בשטח לא פשוטה, אבל אני סומך עליה בעיניים עצומות. יודע שהיא תצליח בכל משימה שתקבל, קשה ככל שתהיה.
התחתנתי עם לוחמת, עכשיו אני מבין את המשמעות של זה. הנחישות שלה להתייצב ברגע שקוראים לה לשירות מילואים, לקחת חלק במשימה שלה לצד הלוחמים והלוחמות שאיתה, בלי ויתורים ובלי הנחות. היום, כשהיא שם, אני מבין את המשמעות של השירות שלה. את המסירות ואת הערך של הלחימה. אין מה לעשות – חייבים להגן על הארץ ועל המדינה שלנו. זה לא היה קל בהתחלה, בכלל לא. אני יודע שהיא בסכנה, פוחד ממה שתפגוש כשהיא בשטח, אבל מזכיר לעצמי שהיא עם הכשרה מתאימה ועם ציוד ששומר עליה ועל מי שאיתה. אני מחכה לפעם הבאה שניפגש. הגעגוע כל הזמן איתי.
במשך כל הימים האלו, אני ופונץ' מחכים לה. פונץ' הוא לברדור מעורב שכבר חגג 12, אבל עם אנרגיות של תינוק בן שנתיים. אני יודע שהוא כועס עליה, הוא פגוע. הוא לא רגיל שאמא שלו עוזבת אותו לכל כך הרבה זמן. גם הפעם, כשהיא תחזור להתרעננות בסוף השבוע, הוא לא יראה לה התלהבות. הוא יישאר מרוחק ומסוגר, אבל היא תצליח לרכך אותו, כמו בכל פעם, אני בטוח.
הסביבה שלי מלאה בנשים אלופות שגויסו למילואים. שני חברים שלי שבנות הזוג שלהן משרתות לאורך השנה האחרונה, וגם בת דודה שלי התייצבה לצו 8. אני מאחל ומתפלל שכל הלוחמים והלוחמות יחזרו הביתה בשלום. אם בסבב הראשון הצלחנו עוד להיפגש, עכשיו זה ממש בלתי אפשרי. אני מצפה לה, מחכה שאוכל לחזור לנשום, להיות רגוע שהיא איתי.
עומר פדן ואיתי שוורצשטיין
עומר פדן ואיתי שוורצשטיין מתגוררים בעין הים. הם התחתנו בשטחי כינוס בשבוע הראשון למלחמה, וכיום מצפים לילדה ראשונה. עומר עובדת כמנהלת לקוחות בחברת TytoCare ומורה ליוגה, איתי מתחיל בקרוב את עבודתו כמפתח נתונים ב-Fiverr. במילואים הוא משרת בתור לוחם בגדוד 8103 של חטיבת עציוני.
9 צפייה בגלריה
רס״ל (במיל׳) איתי שוורצשטיין ואשתו עומר פדן. התחתנו במהירות בשטח כינוס
(צילום: hann.adam.photos)
הצד שלה: "כשאיתי חוזר הביתה, הוא לא באמת הוא"
ה-7 לאוקטובר תפס אותנו בוקר אחרי הארוחה שלקראת החתונה. איתי ואחי הקטן גויסו כבר בצהריים לצפון ולעוטף. רגע מחריד. פחדתי לגור לבד בדירה שלנו, אז עברתי להורים. כמעט שנה היינו בלי בית משלנו. כבר באותו השבוע, כשלא היה להם בכלל טלפונים, איתי פתאום התקשר והציע לי להתחתן, והתחתנו בשטח אש, כשרוב המשפחה שלי בכלל לא הייתה. אחר כך חזרתי לישון עם אמא שלי. כל החוויות האלה עדיין לא נתפסות לי כאמיתיות.
עומר פדן: "גילינו לפני חמישה חודשים שאנחנו בהריון. זה היה באמצע שבוע נוראי, כשחבר טוב שלנו נפצע קשה בעזה, ופתאום שני פסים. במזל איתי היה בבית. זה עזר לי להבין שחייבים להתמקד בטוב, ושאני חייבת לשמור על עצמי בריאה בנפש"
רגע השבר הכי משמעותי שלי היה דווקא סתם בבוקר אחד, אחרי 150 ימי מילואים. לא הייתי מסוגלת לקום לעוד שבת לבד. לא רציתי יותר להרגיש את הדאגה והבדידות הזאת בגוף, והתמלאתי בקנאה לאנשים שלא חווים את זה. אני מרגישה שהחברה שלנו לא לגמרי מבינה את התובענות של התפקיד הזה, אשת המילואימניק. את תחושת הפחד הזאת שיכולה לשתק סתם ככה באמצע היום, את הריק שנשאר בבית ובלב, את הניסיון להחזיק את השגרה בתוך הטירוף, את התוכניות שלא מפסיקות להשתבש, את זה שגם כשאיתי כבר מגיע הביתה, הוא לא באמת הוא, ועוד בתוך כל זה לשדר לו שאני בסדר. אם באמת היו מבינים, היו מתגייסים עוד אנשים, מכל המגזרים.
יש הרבה אנשים טובים שעוזרים. ההורים שלי פתחו בפניי את הבית שלהם, אימצו את הכלבה שלי ביחד איתי ודאגו לי. החברות שגם הבעלים שלהן מגויסים ביחד איתי בזה, וגם זכיתי לעבוד במקום מאוד רגיש ותומך שמבין את המורכבות, אבל זה פשוט לא מספיק. אני צריכה אותו בבית, ובשביל זה צריך כוח אדם, וזה צריך להגיע גם מהמדינה. ולא, לא תמיד הצלחתי לשדר לו שאני בסדר. השתדלתי תמיד לשלוח לו חבילות, לעודד אותו, אבל לפעמים גם הוא שומע שאני נשברת.
מה שעזר לי להיות יציבה, חוץ מהיוגה שמזל שהיא קיימת, זה שגילינו לפני חמישה חודשים שאנחנו בהריון. זה היה באמצע שבוע נוראי, כשחבר טוב שלנו נפצע קשה בעזה, ופתאום שני פסים. במזל איתי היה בבית. זה עזר לי להבין שחייבים להתמקד בטוב, ושאני חייבת לשמור על עצמי בריאה בנפש. כמובן שלא לכל בדיקה איתי הצליח להגיע, ואת הירח דבש שניסינו לקבוע, דחינו כי הוא קיבל צו נוסף, אבל כרגע החטיבה של איתי בדרך לשחרור, ואני רוצה להאמין שזה הסוף.
הצד שלו: "רוב הזמן פחות פחדתי על עצמי, ויותר עניין אותי מה עם עומר"
במהלך 10 השנים האחרונות אני לוחם בחטיבת עציוני, שזה נח"ל במילואים. השתחררתי בצוק איתן ותפסתי מאז קווים, שירתי בשומר החומות, ומה-7 לאוקטובר עשיתי שלושה סבבי מילואים כסמל. הראשון היה ארבעה חודשים, השני חודשיים, והאחרון נמשך ממש עד השבוע, סך הכול 220 יום.
את כל הסבבים העברנו בצפון הארץ או בלבנון. די קשה להסביר את הקשר בין החברים במילואים, אבל הם ממש כמו אחים שלי. עברתי איתם חוויות מטורפות, מהחתונה שלי, דרך ירי נ"ט, לישון כפיות בקור בשוחות, ועד לשיר ביחד בערב וסתם צחוקים. יש רגעים שממש טוב לנו, ויש גם רגעים קשים ומפחידים, ואנחנו מנסים לחזק האחד את השני.
רוב הזמן פחות פחדתי על עצמי, ויותר עניין אותי מה עם עומר. אם הבנתי שלא טוב לה, זה ממש יכול היה לשבור אותי. ברגעים האלה הייתי מנסה לדבר עם חברים בבית, כדי שיחזקו אותה. בהתחלה היא לא חשבה לרגע שאני צריך לחזור. היה לה ברור שאנחנו עושים את הדבר הנכון, למרות שהיא בעצמה נכת צה"ל והיא חוותה מהדבר הזה מספיק.
הקושי האמיתי התחיל דווקא כשחזרתי הביתה אחרי הסבב הראשון. עומר באיזשהו מקום ציפתה שנחזור להיות אנחנו, למרות שהיא הייתה גמורה, ואני לא הייתי מסוגל, הייתי מותש ולא רגוע. עבדתי אז בחברה ממש מדהימה ותומכת, ולא משנה כמה הם באו לקראתי, לא הצלחתי להתרכז ולקבל משמעות מהעשייה שלי. קשה להרגיש שאתה מציל את המדינה, ואז שנייה אחרי זה מצפים ממך לשבת ולכתוב קוד.
החזרה לסבב השני בכלל הייתה שוק. עד שכבר כן הצלחתי איכשהו להתניע בעבודה ולהירגע עם עומר, שוב הייתי צריך להיות בדריכות. את הסבב הזה כבר סיימתי גמור, והחלטתי שאני יוצא לכמה חודשי חופש מהעבודה. בסוף גם התפטרתי. התחלתי טיפול, והרגשתי לאט-לאט שאני חוזר לעצמי. תוך כדי גילינו שאנחנו בהריון, ומצד אחד התרגשתי בטירוף, מצד שני לא האמנתי שדווקא כשאני פעם ראשונה בחיים מרגיש לא בשליטה, אני נהיה אבא.
בזמן הזה גם התקבלתי לעבודה חדשה. החלטנו שאנחנו טסים מהר לירח דבש, וכמה ימים לפני קיבלתי שוב צו 8, וביטלנו את הכול. עומר החליטה שלא משנה מה, אחרי כל מה שעברנו, מגיע לנו להתאוורר בחו"ל. עכשיו אנחנו בדרך ליפן. אני, עומר והקטנה שבבטן.
הפרויקט עלה לראשונה ב"ידיעות אחרונות"
