הייתה לי תחושה שאתה עומד להתחיל איתי. עוד כשהיה לי טינדר פטפטנו פה ושם, ונראית לי מתוק אבל גם קצת "דוש", אבל זה רק בגלל שכל מי שחתיך בעיניי נתפס כ"דוש". הפסקתי לענות לך כשראיתי שכתבת שאתה לא רוצה עוד ילדים, אבל לא זכרתי את זה כשהתחלנו לדבר שוב, הפעם באינסטגרם. זה קרה ביום רביעי 4 באוקטובר, שעכשיו נראה כמו בחיים הקודמים.
אני לא מתרגשת מכל בחור שכותב לי, אבל אתה התמדת, אמרת שאני מסקרנת אותך. בשישי בערב, רגע לפני האסון הנורא, הצעת שניפגש. היית עם הילדים באותו סוף שבוע, אז קבענו שזה יקרה בראשון בערב. בשבת 7 באוקטובר התעוררתי מהאזעקה שנכנסה לי לחלום. חלמתי שאני בורחת ממרכז הקליטה ששירתי בו כחיילת בזמן מלחמת לבנון השנייה, בניסיון להגיע למקלט, אבל אני לא מספיקה. במציאות יצאתי לחדר המדרגות, ממלמלת לעצמי, "וואט דה פאק".
עמדתי לבד בשש וחצי בבוקר, בבניין פלורנטיני מתפורר. אף אחד מהשכנים שלי לא התעורר, וחשבתי שאולי אני מדמיינת. ארבע שעות ואזעקות רבות מאוחר יותר, כל הזוועות כבר התחילו להגיע אליי לטלפון. ברגע ההוא נזכרתי בך. שלחתי לך הודעה כדי לבדוק אם אתה בסדר. באזור שאתה גר נשמעו לא מעט אזעקות, וסיפרת שאתה עם הילדים בממ"ד. המשכנו להתכתב לאורך אותו היום, והיה ניכר ששנינו בהלם.
בלילה נפל טיל 250 מטרים מהבית שלי, בזמן ששוב עמדתי בחדר המדרגות הרעוע. שכונת פלורנטין כבר ננטשה לגמרי. רוב הצעירים ברחו להוריהם או לדירות עם ממ"ד, ומאחר שאין לי ממ"ד ולא היה לי כל כך לאן ללכת, ניסיתי להבין איפה אני מרגישה הכי בטוחה עד שהבנתי שהכי טוב לי בבית. שכן שלי נתן לי מפתח לבית שלו. יש לו ממ"ד והוא אמר שאני יכולה לבוא מתי שאני צריכה.
למחרת ביטלנו את הדייט שקבענו, וכבר לא חשבתי שניפגש. למי יש ראש לזה עכשיו? אתה בכלל נסעת ללוויה של מכר, אני נסעתי להורים כדי לתמוך באח הקטן שלי שאיבד חבר. המשכנו להתכתב מדי פעם, ושמתי לב שאתה שולח לי הודעה בכל אזעקה כדי לשאול אם אני בסדר. ההודעות האלה העלו בי חיוך. הן גרמו לי להרגיש שאתה דואג לי מרחוק.
הימים עברו, המשכנו להתכתב, אבל לא חשבתי שיצא לנו בכלל להיפגש. אתה גרוש עם ילדים שלא גר בעיר, ועובד בעבודה של גדולים, אני רווקה תל-אביבית שמפלרטטת עם א-מונוגמיה ועושה מוזיקה למחייתי. אתה לא רוצה עוד ילדים ואני רק עכשיו הבנתי שאני רוצה. ואז הצעת שניפגש לקפה.
כשראית אותך עומד בכניסה, לא ידעתי מיד אם אני נמשכת אליך. אתה לא מה שהייתי מגדירה בתור "הטיפוס שלי", אבל החיוך הזה, מאמי, מה המצב איתו? והגומה? אי אפשר לעמוד בפניה. שתינו קפה, גלגלת לי סיגריה כמו שאני אוהבת, והרגשתי שאתה מתרגש. היית אחרי ביקור בשבעה של בחור שנרצח, ונראית מטולטל ועדיין אופטימי. אמרת לי מילים שעודדו אותי כמו, "הכול ישתנה לטובה, אני באמת מאמין בזה".
לקחתי אותך לאתר הנפילה של הטיל, שמחק בניין שני רחובות מהבית שלי, וכל הזמן אמרנו אחד לשני, "איזה מטורף, הכול הזוי", ועדיין חייכנו. אני חושבת שחייכתי בשעה וחצי איתך הכי הרבה שחייכתי כל אותו שבוע.
בבוקר שאחרי שאלת אם בא לי לצאת בערב, ואמרתי שכן. איפה עושים דייט באמצע מלחמה כשהכול סגור? נפגשנו בפארק ליד הבית שלי, שבדרך כלל בקושי אפשר למצוא בו ספסל פנוי, ועכשיו היה נטוש לחלוטין. היינו שם רק אנחנו וכמה אנשים שבלית ברירה יצאו לטייל עם הכלבים שלהם. הבאתי איתי קוקטייל שהכנתי לנו בבית ואתה גלגלת לנו סיגריות. דיברנו שעות על הכול חוץ מהמלחמה.
רצית לשמוע על תהליך ההפקה של המוזיקה שלי, על הכתבות שאני כותבת ומה זה אומר שאני עורכת פודקאסטים. שאלת שאלות שהביעו סקרנות אמיתית והסתכלת עליי בחיוך מרוצה, שזיהיתי כטוב לב אמיתי. חששתי שתהיה אזעקה, אז עשינו סיבוב ברחובות ליד כדי לבדוק לאן נוכל להיכנס, וטוב שעשינו את זה, כי כמה דקות אחרי כן באמת נשמעה אזעקה. תמיד היו אזעקות בדייטים שלנו, ובכל פעם הילדים שלך היו מתקשרים בדאגה והייתי שומעת אותם מהצד השני של הטלפון שואלים, "אבא, איפה אתה?", ואתה תמיד ענית להם בטון מרגיע שכולו סבלנות ואהבה. ברגעים האלה הרגעת גם אותי, כי אתה פה והכול בסדר.
אחרי האזעקה הראשונה שלנו יחד, שאלתי אותך אם אתה רוצה לנשק אותי, ואמרת כן. התרחקנו מהפארק והסתובבנו בכל דרום העיר, חולפים על פני מקומות שרק לפני שבוע עוד היו מלאים באנשים. סיפרתי לך סיפור על כל בר, פארק ורחוב, ובשלב מסוים אפילו הלכנו על הכביש כי לא היה טעם להשתמש במדרכות. כמו בסרט פוסט-אפוקליפטי שאיכשהו הפך להיות החיים שלנו, החזקנו ידיים וצחקנו ואמרנו כמה הזוי זה שהכול ריק, והרגשנו לרגע אחרונים בעולם. ליווית אותי הביתה, אבל עוד לא הזמנתי אותך לעלות אליי לדירה. התנשקנו בחדר המדרגות עד ששרפו לי השפתיים, וכשאמרנו "לילה טוב", אמרת, "ידעתי שיהיו בינינו זיקוקים".
"כמו בסרט פוסט-אפוקליפטי שאיכשהו הפך להיות החיים שלנו, החזקנו ידיים וצחקנו ואמרנו כמה הזוי זה שהכול ריק, והרגשנו לרגע אחרונים בעולם"
בדייט השלישי דיברנו על הפערים הברורים בינינו. "איך את עם זה שאני לא רוצה ילדים?", "איך אתה עם זה שאני לא מונוגמית?", חייכנו והתחבקנו כשדיברנו על הקשיים האלה כי הם לא נראו אמיתיים. איך אפשר להתייחס ברצינות למשהו עכשיו כשמי יודע מה יהיה מחר, אם בכלל יהיה מחר? הרגשתי שיש לנו רק את הרגע הזה.
ככה זה המשיך - פעמיים בשבוע יצאנו לבר חצי נטוש, שותים עם עוד אמיצים שלא מוותרים על להרגיש בחיים, מתנשקים ונוגעים בלי סוף. באזעקה החזקת לי את היד בחדר המדרגות או במקלט של הבר, שממש לא נועד להחזיק מעמד בהתקפת טילים. חזרנו לשתות, התנשקנו עוד ודיברנו במשך שעות. הלכנו אליי ועשינו סקס אינטימי שכלל מבט ארוך בעיניים. פעמיים בשבוע היינו אחד עבור השני הפוגה קטנה מהמציאות הזאת, היאחזות בגוף אחר, כשכול השאר מתמוטט. בכל לילה אחרי שהלכת, המציאות של המלחמה חזרה למחשבותיי. שוב ידיעות נוראיות, שוב זוועות, שוב אימה וחורבן.
המלחמה יצרה עבורנו נסיבות בלתי אפשריות. בשגרה הילדים אצלך חצי מהשבוע, אבל עכשיו אתה הולך לראות אותם כל יום, ובגלל שעוד לא היו להם מסגרות, אז גם היית איתם הרבה בבית. חוץ מזה, למדתי די מהר שאתה לא כל כך טוב בהתכתבויות. בשבועיים הראשונים היה לי המון זמן לחשוב מחשבות נוראיות והעדפתי לחשוב עליך, אולי זאת הסיבה שנכנסת לי ללב הרבה יותר מהר ממה שאני רגילה. מצאתי את עצמי מתאפקת לא לכתוב לך הודעות.
לעבוד על הפחדים
כל מרחק שתפסת, גם כשהיה מוצדק, עורר בי חרדה. שיתפתי אותך שקשה לי שאתה לא מתקשר איתי כמעט בין המפגשים, והסברת לי שאתה עובד מסביב לשעון, ושבכל רגע שאתה לא בעבודה, אתה עם הילדים. הבנתי אותך. כבר יצאתי עם גברים גרושים לפניך וידעתי לא לצפות להיות במקום הראשון לפני המחויבות שלך עבורם. אתה אבא מדהים עם נוכחות מלאה מול הילדים שלך, וזה רק גרם לי לרצות אותך יותר. גברים אחרים שהכרתי נעלמו לי אחרי שהתקרבנו, אבל הפעם החלטתי להתייחס למרחק שלקחת כהזדמנות לעבוד על הפחדים שלי.
"גברים אחרים שהכרתי נעלמו לי אחרי שהתקרבנו, אבל הפעם החלטתי להתייחס למרחק שלקחת כהזדמנות לעבוד על הפחדים שלי"
בדייטים דיברנו בפתיחות על הקושי שלי עם המרחק שנוצר, והסתכלת לי בעיניים וחיבקת אותי, כשאמרת לי שאין לך שום כוונה לפגוע בי ושאתה רק רוצה להיות איתי. סמכתי עליך. הרגשתי שאני רואה את הלב שלך ויודעת מי אתה. בכל זאת, ביקשתי ממך לתקשר איתי קצת יותר בין לבין. אמרתי לך שהייתי שמחה אם תשלח לי הודעות "בוקר טוב" ו"לילה טוב", ושתמשיך לשאול אם אני בסדר באזעקות, כמו שהיה לך טבעי לעשות בתחילת ההיכרות. השיחות האלה קירבו בינינו והסקס הפך להיות קרוב ואמיתי.
הימים נקפו וראיתי את המאמץ שעשית בשבילי. תקשרת איתי בהודעות כל יום, גם אם מעט, הרמת טלפון מדי פעם מהדרך הביתה מהעבודה, ובכל פעם כשנשמעה אזעקה, אתה היית הראשון לשלוח לי הודעת "הכול בסדר?". אולי אפילו הייתה לך התראה בטלפון על האזור שלי. לי הייתה התראה על האזור שלך.
"אזעקה?".
"כן, הייתי ברחוב. רצתי הביתה".
"שיטטטט. אנחנו בממ"ד. הספקת?"
"כן, אני בחדר מדרגות. הילדים נלחצו?"
"קצת, אנחנו בסדר".
"יופי מאמי. אוף, זה היה מטח רציני. שייגמר כבר".
אותה שיחה כל יום.
המלחמה פתחה אצלי עוד רובד של חמלה ורגישות שלא הכרתי בי קודם. שיתפת אותי בהתמודדות של הילדים שלך עם המלחמה, בחרדות שזה מעלה אצלם ובקושי לראות אותם מגיבים בפחד. רציתי להיות שם בשבילך ובשבילם. גיליתי שאני מסוגלת להכיל דברים שאם לא הייתה מלחמה, אולי לא הייתי סבלנית כל כך כלפיהם. האגו שלי נמס יחד עם הרכות החדשה שגיליתי בעצמי, ולא כעסתי גם כשאיחרת בשעה וחצי, כי היית חייב לעזור לגרושתך עם הילד.
כשהגעת לפגוש אותי רק לכמה שעות ועזבת אחרי הסקס כדי להוציא את הכלב, למרות שביקשת שנישן יחד, חיבקתי ושחררתי. אלה התנהגויות שאין סיכוי שהייתי מקבלת בשגרה, אבל הנסיבות ייחודיות ובכל זאת מדובר בתחילתו של קשר בזמן מלחמה. אם כבר, קורה פה דבר מרגש ונדיר, אמרתי לעצמי ומיד נרגעתי.
עם הזמן, התגברה אצל שנינו ההבנה שאנחנו במקום שונה ושהצרכים שלי לא מקבלים מענה. שאתה זה שמכתיב את הקצב ואני המתגמשת. ביקשתי ממך לא להיות חוג, תחביב כזה שהולכים אליו פעם בשבוע ושוכחים ממנו בכל שאר הימים. דרך השיחות שלנו גילית שאולי הפצע שלך מהגירושים לא הגליד כמו שחשבת, ולאט-לאט הצלחת להגיד יותר בבירור שאתה לא בטוח שיש לך מקום כרגע לזוגיות.
סיפרתי לך שהתחיל איתי מישהו חמוד, וכששאלת מה אמרתי לו, קיוויתי שקצת מתוך קנאה, התוודיתי שאין לי מקום בלב לאף אחד אחר כרגע. בערב הזה ראיתי בעיניים שלך שאתה רוצה אותי מאוד, הלכנו אליי ועשינו את הסקס הכי משוגע שהיה בינינו. בדיעבד, הכתובת הייתה על הקיר. אולי חשבנו שהכול אפשרי כי הבלתי אפשרי כבר קרה. הכול גם ככה כאוטי, אז מה זה עוד קצת כאוס? בדיעבד אני מבינה שרק אני פחדתי שיישבר לי הלב בזמן מלחמה.
חיבוק אחרון
ביום שבת, כמעט חודשיים אחרי השבת הנוראית ההיא, קבענו להיפגש. לא אמרת מתי תבוא, למרות שביקשתי פעמיים לדעת שעה, ובצהריים עוד לא היית ער. זה היה סופ"ש שלך בלי הילדים, ורציתי קצת זמן איתך בין המחויבויות האחרות. ידעתי שתיכף תקום, תתקשר ותתנצל, אבל בתוכי כל הזמן חזרו הקולות שאולי אתה לא מספיק רואה אותי. הגעת בסוף בצהריים המאוחרות, עדיין קצת אפוף מהמסיבה שהלכת אליה בלילה הקודם.
עשינו סיבוב בין ציורי הקיר שציירו ליד הבית שלי עבור החטופים, כל ציור מתעד ילד חטוף אחר. חלק מהילדים כבר התחילו לחזור, והתרגשנו והחזקנו ידיים מול אמנות הרחוב היפה. כשישבנו בקפה, הרגשתי שאתה מרוחק. עוד לא התנשקנו ובקושי נגעת בי, אבל השיחה הייתה נעימה וצחקנו. הצעתי שניסע לבלות את הערב אצלך, כדי שתצליח לראות את הילדים כמו שאתה מקפיד בכל ערב מאז המלחמה. הסכמנו שאני אישאר לשעה אצלך, בזמן שתקפוץ לראות אותם אצל גרושתך. נראית שמח שהערב יחד ימשיך, אבל חשדתי שאתה בעצם מרצה אותי, ושזה לא באמת מתאים לך.
אחרי שחזרת מהילדים, הערב נמשך ברביצה משותפת על הספה. צפינו בהחזרת החטופים ואחר כך נכנסנו למיטה מרוחקים. חיפשתי את הקרבה שלך, אך בקושי חיבקת אותי. התעוררתי באמצע הלילה בחרדה. הפעם לא מסיוטים או מפלאשבקים של סרטוני הזוועה, אלא ממחשבה אחרת שניקרה - אתה לא בעניין או שאני מדמיינת?
בבוקר האווירה המתוחה נמשכה, ורגע לפני שהקפצת אותי הביתה, נתתי חיבוק אחרון לכלב המתוק שלך שכבר נקשרתי אליו, אולי מתוך תחושה פנימית שלא אראה אותו יותר. לא יכולתי לשמור בבטן, וכשנכנסו לאוטו שיתפתי אותך שאני מרגישה את האמביוולנטיות שלך, שאתה מרחיק אותי. אמרת שאתה באמת מרוחק, התוודית שאתה נוהג להיכנס לזוגיות על אוטומט ושאתה חושש שזה שוב יקרה לך.
בשלב הזה כבר הייתי חסרת סבלנות, ואמרתי מילים שלא רציתי להגיד. הטחתי בך שאם אתה לא בעניין אז גם אני לא. השיחה נגמרה כשהורדת אותי בבית בטונים קצת קשוחים, אבל גם מפויסים. שנינו התנצלנו והבטחנו אחד לשני שנדבר שוב, שזה לא הסוף, אך ביומיים הבאים הייתה מינימום תקשורת בינינו, ובתוכי כבר ידעתי שזה נגמר.
בשיחת הטלפון האחרונה שנינו היינו עצובים. אמרת את מה שכבר ידעתי, שאתה רוצה אבל לא יכול בעוד שאני רוצה ויכולה, שהלב שלך חסום והלב שלי הכי פתוח שהוא היה. ביקשת סליחה אבל לא כעסתי בכלל. לא הייתה הונאה, שקר או פגיעה בינינו.
"את מדהימה. זה אני שחסום".
"אני יודעת שאני מדהימה, אבל זה לא עוזר לי. עוד שלושה חודשים או שנה אתה תתעורר ותבין שפספסת אותי".
"אולי אם עוד תהיי רווקה...".
"אני לא אהיה".
"אני מצטער".
"אין על מה, היינו כנים מההתחלה. אנחנו פשוט רוצים דברים שונים".
"קשה לי לסגור את השיחה, זה נורא עצוב".
"גם לי, אבל נראה לי שצריך".
כנראה שהיינו אחד לשני רק רומן מלחמה, נחמה הדדית שרוצה להאמין שיש עוד טוב בעולם. החיוכים והצחוקים שחלקנו והתחושה שכשאני איתך הכול בסדר, גם אם מסביב הכול קורס, היו עבורי רגעים של אור בחשכה גדולה. תקווה למשהו חדש, התרגשות אמיתית בתוך כל השכול והאבל, אפשרות להיות שמחה ומאוהבת אל מול אימה גדולה. מקווה שהייתי כזאת גם בשבילך. מה שבטוח - היו זיקוקים.
