קרן אדמוני (51) ואמיר מזרחי (52) הכירו זה את זו כשהיו בני 13. שניהם ילידי חיפה, הם נולדו באותו בית חולים ולמדו באותו בית ספר. בחטיבה הם אפילו הסתובבו עם אותם חברים, והוא היה אצלה בבית עם חבר משותף. היא, מצידה, הייתה דלוקה עליו בתור נערה. הוא לא ידע.
עם השנים, כל אחד מהם המשיך בחייו, אבל למרבה ההפתעה - שניהם התקדמו בדרך זהה. שניהם למדו משפטים באנגליה באותן שנים, שניהם עשו התמחות בבית המשפט המחוזי בחיפה באותה שנה, אבל הם מעולם לא נפגשו. החיים המשיכו להתקיים בקווים מקבילים לחלוטין, שלא הצטלבו. "שנה אחרי שסיימתי את ההתמחות, החלטתי לעבור לפלורידה. התחתנתי, נולדו לי שתי בנות וגרתי שם 11 שנים", משחזרת קרן. "במקביל גם אמיר התחתן, הפך לאבא לשתי בנות ופתח משרד עצמאי. עשינו ממש את אותו מסלול, אבל בשני קצוות של העולם".
חלף הזמן, קרן פתחה בהליכי גירושים, והחליטה לחזור ארצה. "יום אחד, לפני 12 שנה, הייתי באזור בתי המשפט בחיפה, עמדתי במעבר חציה ודיברתי בטלפון. עמד לידי גבר שגם דיבר בטלפון. לפתע, הוא הסתובב אליי ואמר – 'את מוכרת לי'. מיד זיהיתי ושאלתי - מה אתה אומר, אמיר מזרחי".
ענק. איך זיהיתי בקלות שכזו?
"היו מתפרסמות עליו כתבות מדי פעם במדור עורכי דין, ועקבתי. הזכרת לו מי אני, הוא התעניין בשלומי וסיפרתי לו שאני בדיוק בהליכי גירושים, הוא ענה שגם הוא. החלפנו מספרי טלפון, אבל לא עשינו בהם שימוש. לכל אחד היה איזה ריבאונד אחר, ולמעשה רק חודש אחרי אותו מפגש מקרי התחלנו להתכתב. הרעיון היה להיפגש לקפה ולהשלים פערים, אבל הקפה הפך לדייט. אמיר אסף אותי, ובילינו כמה שעות בדירה החדשה שלו, דירת מטר על מטר ריקה בלי כלום".
מדהים. איך הקשר התפתח מאז אותו הדייט?
"ממש מהר. שלושה ימים אחר כך יצאנו לטייל בשבת עם הבנות. לכל אחד מאיתנו יש שתי בנות. זה היה הדייט השני שלנו, וכבר התנהלנו כמו משפחה. אני זוכרת ששמרנו שלא להחזיק ידיים כדי שהבנות לא יתבלבלו. הכול היה מאוד ראשוני, ובכל זאת זכור לי שאחרי אותו דייט אמרתי להוריי שאני מרגישה שמצאתי את הנפש התאומה שלי. חודש אחרי כן, הוא עבר לגור איתי בדירה הקטנה שהייתה לי. הבנות ישנו על מזרונים, והיה מאוד קשה, ובכל זאת כבר דיברנו על ילד משותף".
"חודש אחרי כן, הוא עבר לגור איתי בדירה הקטנה שהייתה לי. הבנות ישנו על מזרונים, והיה מאוד קשה, ובכל זאת כבר דיברנו על ילד משותף"
וואו.
"זמן קצר אחרי כן מצאנו את עצמנו הולכים לתכשיטן וקונים טבעות. עשינו לעצמנו טקס החלפת טבעות באיזו מסעדה בחיפה. אצל אמיר חרוט 'קרן שלי לנצח', ואצלי חרוט - 'אמיר שלי לנצח'. אחר כך כבר עברנו לדירה יותר גדולה, נכנסתי להיריון ונולד לנו בן, פרי אהבה ענקית".
מרגש!
"לגמרי. זה מרגיש כמו משהו מאוד גדול מהחיים, אין לזה הסבר, אבל זה לגמרי נועד. אנחנו משלימים האחד את השנייה, ואפילו משלימים משפטים זה של זו, אבל האמת היא שהשנים הראשונות היו מאתגרות. שנינו הגענו עם חבילות מנישואים לא פשוטים וחבלי הלידה שלנו היו קשים. לי אישית לקח זמן עד שהמנגנונים האוטומטיים התחלפו באחרים, עד שלמדתי שאני יכולה לסמוך, לתת אמון ולהיות בטוחה בקשר ולבוא בגישה אחרת. למדנו שמה שהיה הוא לא בהכרח מה שיהיה.
"היה מאתגר גם לחבר את שתי המשפחות. הדינמיקה הייתה מאוד רגישה עד שהגענו למצב שיש הרמוניה גם בפן של החינוך. הצלחנו בזכות זה שהערכים שלנו זהים, כך שהפגנו די מהר חזית אחת בחינוך. זה נתן את הטון ואפשר לנו לצלוח הכול בצורה טובה. היום אנחנו משפחה הומוגנית. כשמבינים שבן הזוג הוא החבר הכי טוב ולא הולך לשום מקום, אז הרבה יותר קל".
אמיר: "אני זוכר שלקחנו את הילדים לטיול קרוונים ספונטני בנורבגיה. אמרנו לעצמנו שמטיול כזה או שחוזרים כל אחד בנפרד או שזה יחזיק. זה התברר כאחד הטיולים המדהימים והמגבשים. העובדה שיש לנו ילד משותף, שהוא החיבור של שנינו, עשה את החיבור למשפחתי. הוא מגבש את כולם".
למרות הקשיים התקדמתם ממש מהר.
"נכון, זה באמת הרגיש שזה נועד להיות", הם משיבים סימולטנית.
קרן: "כמו בקלישאות, זה היה - 'זה'. ההתאמה הייתה מוחלטת, החיבור ביננו מושלם מכל הבחינות, יש לנו אפילו חברים משותפים מהילדות. יש לנו את אותם תחביבים, אותו בתחום עיסוק וגם בזה אנחנו מפרים האחד את השנייה. זאת אהבה אמיתית, בזכות זה צלחנו את האתגר של לבנות פרק ב', וזה רק חיזק וקירב אותנו עוד יותר".
"כמו בקלישאות, זה היה - 'זה'. ההתאמה הייתה מוחלטת, החיבור ביננו מושלם מכל הבחינות, יש לנו אפילו חברים משותפים מהילדות. יש לנו את אותם תחביבים, אותו בתחום עיסוק וגם בזה אנחנו מפרים האחד את השנייה. זאת אהבה אמיתית"
מניין הגיעה הבחירה להביא ילד משותף תוך פרק זמן קצר כל כך?
אמיר: "מהר מאוד הבנו שהקשר הזה הולך לשם. העובדה היא שקנינו טבעות חודש אחרי הדייט הראשון. מעבר לזה, גם לנוכח הגיל הביולוגי היינו צריכים לקבל החלטה".
"אם היינו מכירים טיפה קודם, לדעתי היינו עושים יותר מילד אחד", מוסיפה קרן.
חשבת בכלל על ילדים נוספים אחרי שהתגרשת?
"ממש לא! די סגרתי את הבסטה מבחינתי".
ואתה?
"כשהתגרשתי הדבר האחרון שחשבתי עליו היה שאני הולך להיכנס לזוגיות עם ילדים נוספים. כשיצאתי מהבית, שכרתי דירת רווקים קטנה. תכננתי ליהנות קצת מהחופש. לא חלמתי להיכנס למחויבות שוב. הייתי צוחק אם היו אומרים לי שזה הכיוון. בדיעבד, זה הדבר הכי טוב שקרה לי. חלפו 12 שנים מאז אותו רגע במעבר החצייה, ולאחרונה אפילו החלטנו לעשות מסיבת חתונה".
מה גרם לכם לעשות מסיבת חתונה אחרי 12 שנים ביחד?
"אני רציתי להתחתן עוד בתחילת הקשר, ממקום של חוויה מתקנת. אמיר לא חשב כמוני, הוא אמר שאנחנו לא צריכים רב שייתן לנו גושפנקא, ושכף רגלו לא תדרוך שוב ברבנות", אומרת קרן ואמיר מוסיף: "אני עורך דין בתחום של דיני משפחה, ודריסת הרגל בבית הדין הרבני היא לא בדיוק כוס התה שלי".
קרן, איך קיבלת את הסירוב של אמיר במשך השנים?
"בשנים הראשונות לקחתי את זה די קשה. עם הזמן השלמתי עם זה".
אמיר, מה השתנה בינתיים?
"בספטמבר שעבר קרן חגגה 50 וארגנתי לה מסיבת הפתעה. תוך כדי ארגון המסיבה, הרגשתי שזאת אחלה הזדמנות להציע לה. אף אחד לא ידע על זה חוץ מהבן שלנו. כנראה, שאחרי כל כך הרבה שנים, ואחרי שהבנתי שקרן היא האדם שאני רוצה להזדקן איתו, חשבתי שזה יהיה הכי מדהים לערוך מסיבת אהבה".
קרן: "זאת הייתה הפתעה מוחלטת. הייתי בשוק מעצם מסיבת ההפתעה. היה רגע שאמיר תפס לי את היד והוביל אותי לקדמת הבמה לברך אותי. הרגשתי את היד שלו רועדת מהתרגשות, וזה לא הסתדר לי, הוא הרי טיפוס מאופק ורציני. הוא בירך אותי בברכה בנאלית מאוד, ולפתע הוא כרע ברך ושלף קופסה עם טבעת. כולם היו בהלם וצעקו - 'וואו!', אני כמובן פרצתי בבכי, וצעקתי - 'סוף סוף! עשר שנים אני מחכה'. כולם צחקו, בכו והתרגשו".
מסתבר שאף פעם לא מאוחר לקבל טבעת.
"אם עד לאותו הרגע היינו באהבה גדולה, זה נתן לנו מקפצה של התאהבות מחודשת, והחזיר אותנו להתחלה מרגשת. גם ארגון החתונה היה חוויה מתקנת. עשינו הכול ביחד, בהסכמה ובשיתוף פעולה מלא, בלי להתווכח על דבר".
"הכול זרם", מאשר אמיר. "מכיוון שאנחנו מאוד דומים, ההחלטות התקבלו בצורה פשוטה וטבעית. נהנו לארגן את החתונה בלי מתח. כנראה שמילת המפתח היא באמת חברות והתאמה".
איך זה הרגיש לעמוד תחת החופה בפעם השנייה?
"האמת היא שזה הרגיש לנו כמו הפעם הראשונה. לא היה שום דבר שאפשר היה להשוות לפעם הקודמת", אומר אמיר. "לגמרי", מסכימה קרן. "זה גם היה מצחיק כי חברות שלי ארגנו לי מסיבת רווקות, ואני כבר בת 50".
מה למדתם על זוגיות מניסיונכם רב השנים?
אמיר: "לדעתי התאמה, עניין ותחביבים משותפים זה דבר שמאוד חשוב לזוגיות, ומחזק את החיבור לטווח ארוך. כמי שעוסק בענייני משפחה אני רואה הרבה פעמים שאנשים נמצאים בזוגיות שנייה עם פרטנרים שמאוד מזכירים את בני הזוג הקודמים שלהם. זה מאוד שונה מהמצב שלנו".
"גם אני מאמינה שהסוד לזוגיות מוצלחת הוא בסיס משותף", מאשרת קרן. "הרצון להיות ביחד והאהבה שאנחנו חולקים הביאו אותנו להילחם. ברגע שאתה מבין שזה האדם שאתה רוצה לחיות איתו כל חייך, אתה לא מוותר, ואם יש רצון משותף, מצליחים לעשות את הדברים אחרת.
"במיוחד בפרק ב', כשאתה מגיע לקשר ממקום של טראומה, עם המחשבה שזה כבר לא הצליח פעם אחת אז למה שזה יצליח עכשיו? או עם פחד שהנה, עוד רגע שוב תעבור פרידה, אבל ברגע שהאסימון נופל ומבינים שאין מצב שמישהו קם והולך וששום דבר לא יפרק את הקשר הזה, אז גם אין על מה לריב ועושים את הדברים אחרת. היום אנחנו גם יודעים לריב נכון, ומכירים מראש את התגובות של הצד השני, אז אנחנו ישר צוחקים. חוץ מזה, שלפעמים זה טוב לריב. ברגע שנפסיק לריב, נתחיל לדאוג. ככה זה עוד מראה שאכפת לנו".
חשבתם מה היה קורה אילו נפגשתם קודם?
קרן: "לפעמים אנחנו משחקים עם המחשבה הזאת. אני חושבת שזה פשוט לא יכול היה לקרות. יכול להיות שהיינו צריכים לעבור דרך, כדי להגיע לנקודה הזאת. רגע לפני שנפגשנו הייתי במקום לא טוב, בשיא הגירושים, במאבקים קשים, אבל כן רציתי לאהוב שוב. המפגש עם אמיר הצית משהו. התאהבתי בו. הוא פשוט בן אדם מקסים. המסר שלי הוא לא לאבד תקווה באהבה, היא קיימת, זה רק עניין של תזמון. אני הרגשתי שעשינו את הבלתי אפשר ביחד וזה הצליח. אנחנו אחד שהוא שניים. ממש כמו נשמה תאומה, זה כנראה גורל".
