מספר מחקרים שנערכו בשנים האחרונות והתמקדו בפרידות כואבות של נשים וגברים, מצאו דבר מעניין. מסתבר שיותר נשים מדווחות על תחושות קשות יותר לאחר הפרידה בהשוואה לגברים, אולם כאשר בוחנים את הקושי וההתמודדות עם הפרידה לאחר מספר חודשים, משהו קורה: מסתבר שרוב הנשים כבר התגברו על הפרידה והמשיכו בחייהן, בעוד שדווקא הגברים עדיין עסוקים בתהליך הפרידה.
מה יכול להסביר את הפער הזה?
ובכן, אחד ההסברים שהחוקרים נתנו הוא שגברים, בהכללה כמובן, נוטים להמשיך הלאה עם חייהם, להתקדם עם השגרה ועם כל הפעילויות שלהם, כאילו שלא קרה דבר. כתוצאה מכך, הם נמנעים מעיבוד הרגשות הקשים. נשים, לעומת זאת, נוטות לעצור את חייהן לאחר הפרידה. הן מאפשרות לעצמן את הזמן כדי להתאבל, נוטות לדבר על הקושי שהן חוות עם חברות ועם אנשים קרובים, לשמוע מוזיקה שקטה ולחשוב על הדברים שקרו. הן לא ממהרות לצאת לבילויים, להפך- הן מאפשרות לעצמן לעבד את הפרידה, לחוות את הרגשות הקשים ובאמת להתאבל על הקשר שהיה ונגמר.
מה קורה בטווח הארוך? כל המחקרים הגיעו לתובנה אחת משמעותית – נשים לרוב מצליחות להחלים באופן מלא, וגברים פחות מצליחים להחלים. כמובן שאנחנו מדברים פה על סטטיסטיקות, מה שאומר שברור שתהיינה נשים שימשיכו הלאה וגברים שיעצרו ויעבדו את הקושי, אבל כאשר מדובר על ממוצעים, מסתבר שרוב הנשים נוטות לעצור, ורוב הגברים נוטים להמשיך בשגרת חייהם. במקום להתאבל, הם נוקטים באסטרטגיית התמודדות, שבה הם נמנעים מלעבד את הרגש במלואו.
"מסתבר שרוב הנשים נוטות לעצור, ורוב הגברים נוטים להמשיך בשגרת חייהם. במקום להתאבל, הם נוקטים באסטרטגיית התמודדות, שבה הם נמנעים מלעבד את הרגש במלואו"
מנגנון הגנה זה מכונה הדחקה. מטרתו להגן על האדם מפני חוויה של תוכן רגשי המאיים עליו או מעורר אצלו חרדה. גברים שחינכו אותם מגיל צעיר להסתיר קשיים, רגשות, לשמור דברים לעצמם, ייטו לעשות שימוש במנגנון הזה, ובכך ידחיקו את הכאב שבפרידה. אולם הקושי ואיתו גם הצורך בעיבוד רגשי, לא הולכים לשום מקום. הם ממשיכים להתקיים רק בתצורה מודחקת, ולכן ההתגברות על הפרידה לעולם לא תהיה מלאה.
קשה לי ואני צריך עזרה
בהרצאה מעולה שהחוקרת ד"ר ברנה בראון העניקה ל-TED, היא מדברת על מחקר שבו ניסתה להבין אילו אנשים חיים את חייהם במלואם ואיזה תפקיד ממלאת הפגיעות בחיינו. מסתבר שבראון ערכה ראיונות עומק עם מאות אנשים. היא רצתה לבחון את אופן ההתמודדות שלהם עם קשיים מחד, ומנגד ביקשה להבין עד כמה הם שבעי רצון מהחיים שלהם באופן כללי.
בזמן שישבה לנתח את התוצאות, היא חילקה את מאות העמודים שמילאה בכתב ידה עם תשובות המשתתפים במחקר. היא חילקה אותם לשתי קבוצות - אלו שהביעו שביעות רצון גבוהה מחייהם ואלו שלא. אחר כך היא ניסתה להבין מה מבדיל בין שתי הערמות, ואז היא הבינה: ההבדל טמון ביכולת של האנשים להפגין פגיעות.
אנשים שמסוגלים להפגין פגיעות, לפי בראון, הם אנשים שמסוגלים לחיות בלב שלם עם עצמם, לומר לסובבים אותם שהם צריכים עזרה, להפגין חולשה, להכיר בכך שהם לא מושלמים, ובעיקר להיות מוכנים שיראו את הפגיעות שלהם, בלי שיצטרכו לשתק אותה. אנשים שמראים פגיעות גם מתאוששים יותר מהר, כי הם לא מסתירים מעצמם את הקושי, יודעים לבקש עזרה ומאפשרים לעצמם לקבל תמיכה חברתית, שהיא אחד הגורמים הכי חשובים בהתמודדות עם משבר.
הדבר המדהים שנמצא הוא שאין קשר בין מספר האירועים הטראומטיים או כמות גורמי הלחץ בחייו של אדם, לבין המידה שבה הוא או היא יהיו שבעי רצון מהחיים. האושר בחיים קשור למיינדסט, לאופן ההתמודדות, למידה שבה אתה מוכן לקבל את מה שקורה לך, גם את הקשיים, במקום לברוח מהם ולהסתיר. אלו האנשים בעלי יכולת ההתמודדות הכי טובה עם החיים. לכן, נשים שמעבדות את הקושי, לא נלחמות בכאב ומוכנות לצלול לתוכו, יודעות שאומנם מצפה להן תקופה קשה בטווח הקצר, אבל אחריה הן יוכלו להמשיך עם חייהן במלואן.
ד"ר לירז מרגלית היא חוקרת התנהגות ויחסים בעידן הדיגיטלי.
