קשה להיות במקום שרע לך בו, אך לפעמים לא פחות קשה לעזוב את המקום הבעייתי הזה, במיוחד אם מדובר בנישואים שמעורבים בהם ילדים, חלומות על עתיד משותף ולא מעט שנים שהוקדשו למענם. הבעיה מתחילה כשמושכים את הסיפור הזה הרבה מעבר לסף היכולת. כשאתה יודע כבר זמן מה שאסור לך להיות במקום הזה, שכל יום יפגע בך יותר, ועדיין אתה מתקשה לעזוב. ארבעה גברים שגררו עמם קשרים זוגיים נטולי תשוקה ואושר, לעיתים במשך שנים, הסכימו לשתף אותי ביום בו הבינו שהם לא יכולים יותר.
יואב, בן 40, פרוד טרי ואבא לשתיים, העביר שנים בזוגיות הקשה שהייתה לו עד שהבין סוף-סוף כי עליו לעזוב. "אני לא אשקר לך, ברור לי שאני לא טלית שכולה תכלת", הוא מבהיר מיד. "בטוח שלא הייתי 100 אחוז בסדר ושלשנינו יש חלק בכל מה שקרה, רק שפרודתי היא אישה מאוד קשה. יש לה בעיה חמורה של ביטחון עצמי, היא כל הזמן צריכה תשומת לב, וזה בא לידי ביטוי בזוגיות שלנו בצורה מאוד חזקה. היא כל הזמן קינאה, כל הזמן בדקה אותי, חיטטה לי בטלפון, טענה שאני מפלרטט עם נשים אחרות. פשוט קינאה הרסנית".
זה תמיד היה ככה או שזה משהו שהתפתח עם השנים?
"מההתחלה ראיתי סימנים של חוסר אמון, אבל הבעיות החמירו אחרי לידת הבת הראשונה שלנו. היא בדיוק פוטרה מהעבודה והחלטנו יחד שאין לה למה לצאת לעבוד כי זה גם ככה לא ישתלם כלכלית, מאחר שכל הכסף ילך על צהרונים. החלטנו שעדיף לילדה לבלות עם אמא שלה. ככה זה נגרר ואז נולדה לנו עוד בת, והיא עדיין לא הלכה לעבוד.
"חברים אמרו לי שזאת בדיוק הבעיה, שהעובדה שהיא לא עובדת ולא מעסיקה את עצמה גורמת לה לחפש אותי כל הזמן בקטנות. אני חושב שזה עניין של אופי, שזה תמיד היה ככה, אבל עם השנים זה הלך והתגבר, וגם האופן שבו בדקה אותי כל הזמן הלך והחמיר. מבחינתי, מהרגע שהתחתנתי איתה יש לי אמון מלא בה ואני מצפה לאמון מלא ממנה, אבל זה לא היה ככה וזה יצר בינינו הרבה מתחים".
ניסיתם ללכת לטיפול? להציל את מערכת היחסים?
"במהלך השנים הלכנו לטיפולים זוגיים אבל זה לא ממש עזר. בשלב מסוים אמרתי לה שלדעתי היא צריכה ללכת גם לטיפול אישי והיא באמת עשתה את זה, אבל זה לא החזיק מעמד יותר מדי זמן. תראה, אפילו בטיפולים היא אמרה והודתה שיש לה בעיות. היא אמרה שהיא מודעת לבעיות שלה, אבל היא אף פעם לא לקחה עליהן אחריות, תמיד ציפתה שאני אלמד לחיות איתן ולהכיל אותן, לא משנה כמה פעמים המטפלים הסבירו לה שאני לא אמור להכיל את הבעיות שלה והיא לא את שלי".
יואב יכל לעזוב כל השנים הללו אבל הוא בחר להישאר, עד שהגיע היום בו נשבר. "בערב חג לפני שנתיים אבא שלי היה בבית חולים ורציתי ללכת לבקר אותו כדי שהוא לא יהיה לבד בחג, אבל היא לא הסכימה. היא התחילה להגיד לי שזה ערב חג ושאני צריך לכבד את המשפחה שלה ושאני צריך להיות איתה. זה התפתח לריב מאוד בוטה ומכוער, נאמרו שם הרבה דברים משני הצדדים שעדיף אפילו לא לחזור עליהם, עד שבשלב מסוים היא אמרה, 'טוב בסדר, זה לא שהוא עומד למות'. זאת הייתה הנקודה שהבנתי שזה נגמר. כאילו, מה? אני צריך שאבא שלי יגסוס בשביל שאשתי תרשה לי לראות אותו?!"
איך אתה מרגיש עכשיו, אחרי הפרידה?
"קודם כל, אני הרבה יותר רגוע. עדיין לא התגרשנו רשמית, אנחנו מחכים שיהיו הסכמות על הרכוש ואז נוכל להתגרש באופן סופי, אז כרגע אנחנו פרודים וחיים באותו בית. בגלל שברור לנו לאן זה הולך, אני מרגיש הרבה יותר טוב וגם האווירה בבית פחות מתוחה. אני מתרכז בעצמי ובילדות. זה לא פשוט עבורן כי הן יודעות שאוטוטו אחד מאיתנו יעזוב את הבית, אז אני מנסה להיות שם בשבילן.
"אם לומר את האמת, היה לי רגע אחד ששקלתי לחזור ולנסות לעבוד על מערכת היחסים שוב. זה היה כשראיתי את הקטנה שלי בוכה, פשוט נשבר לי הלב. אבל עמוק בפנים אני יודע שאני עושה את הדבר הנכון, גם עבורן, כי אני מאפשר להן לחיות בבית רגוע יותר, בלי ריבים בלתי פוסקים, צעקות ומתח".
"פחדתי לוותר על החלומות שלנו"
עופר בן ה-46 היה נשוי 15 שנים ומודה כי הקשר אמור היה להסתיים הרבה לפני כן. לדבריו, הוא תמיד סבל מבעיות בקשר, בעיקר בתקשורת. "היו רגעים של שיפור, אבל עם הזמן נוספו גם בעיות קשות באינטימיות", הוא אומר. "אחרי הלידה של הבן הקטן שלי המצב כבר התדרדר לחלוטין. זה הגיע למצב שבלידה שלו היא ממש זרקה אותי מחדר הלידה בגלל הבושה שלה ממני. אחר כך היא נכנסה למשבר קשה עם עצמה והוציאה הכול עליי. היא הייתה אומרת לי מה היא חושבת עליי, כאילו שהיא לא מכירה אותי בכלל. לא הבנתי מאיפה זה הגיע".
אבל הנטייה שלו להססנות ודחיינות השאירה אותו במקום. "יש לי חרדה מליזום דברים", הוא מודה בכנות. "אני חושב יותר מדי לפני כל צעד שאני עושה. בנוסף, בנינו בית בצפון ועברנו לגור שם, היו לנו הרבה חלומות והיה בי פחד לוותר על כולם. חששתי ממה שיקרה מבחינה כלכלית, ואיפשהו גם היה לי חשש מסוים מהמצב הנפשי שלה, ממה שעלול לקרות אם וכאשר ניפרד. גם היום, מבחינתה, היא עדיין רוצה שנחזור, היא בדעה שהכול ניתן לגישור ולתיקון. אני לא מאמין בזה כבר".
מה היה המסמר האחרון מבחינתך?
"הדברים הלכו והתדרדרו כל הזמן. ניסינו לטפל ולתקן, אבל זה לא עבד. היינו בכמה מפגשים עם יועצת נישואים ובאמת היה שיפור קל במצב, אבל הוא לא נמשך לאורך זמן. אפילו ניסינו את אתגר 30 הימים - אתגר שבו צריך לעשות סקס במשך 30 ימים ברצף, כל פעם בצורה מגוונת ומעניינת, וזה אמור לגרום לדברים להשתפר, אבל אחרי שבועיים נשברנו.
"בשלב מסוים אפילו הייתה מחשבה לפתוח את היחסים, לאפשר לי קצת חופש והיא הראתה נכונות לזה. טסנו לאמסטרדם ושם קיבלתי בפנים את העובדה שזה לא הולך לקרות. קיבלתי ממנה התקף קנאה ולא קרה שום דבר בכיוון. רק אחרי כל זה הבנתי שאם אני לא קם ועוזב עכשיו, בשלב מסוים אני אמצא את עצמי במיטה עם אישה אחרת, ולא הייתי מוכן שזה יקרה; גם בגלל מה שזה היה עושה לעתיד שלי עם הילדים, וגם כי כבן אדם לא הייתי מוכן לעשות לה את זה. מבחינתי, זו הפגיעה הכי קשה. ראיתי לאן זה הולך והעדפתי לעצור את זה".
איך זה השפיע עליך? מה לקחת מהחוויה הזו?
"אני לא חושב שהשתניתי בצורה קיצונית. השינוי הכי משמעותי הוא שהיום אני מרגיש הרבה יותר נוח עם מי שאני. אני לא נתקף בביקורת עצמית על מי ומה שאני. פעם, בכל פעם כשהייתי נתקף בביקורת עצמית, הייתי שומע את הקול שלה בדברים שהייתי אומר לעצמי, ועכשיו זה כבר לא קורה. אני גם פחות נגרר למקום של חרדות. זאת אומנם דרך ארוכה אבל אני עובד על עצמי".
"לקח לי זמן להבין שאני בסדר ושאין קשר לגבריות שלי"
"יש בי אהבה והיא תנצח", כתב ארקדי דוכין. תומר, בן 41, גרוש עם ילד, האמין בזה בכל ליבו. "תמיד חשבתי שאהבה חשובה יותר מהכול ושכל זמן שיש אהבה אפשר להתגבר על הכול, אבל בסוף הבנתי שזה לא עובד ככה. כשאשתך דוחה כל מגע איתך, בין אם מדובר על נשיקת בוקר טוב או סתם ליטוף, ועוד עושה את זה בצורה הכי דוחה שאפשר, אתה מבין שאתה לא גבר.
"הייתה פעם אחת שחיבקתי אותה בלילה, והיא הסתובבה וביקשה שאעיף את היד שלי ממנה. זה רגע שבו אתה מבין שאם האישה שבחרת לחיות איתה את החיים שלך בעצם נגעלת ממך, איזה מין גבר אתה בכלל?"
תומר מספר שכבר אחרי החתונה, הנישואים שלו התחילו לחרוק, למרות שבשלב זה הוא עדיין לא חשב על גירושים. "אחרי החתונה ההתדרדרות הייתה מהירה. שום דבר לא היה מספיק טוב, לא המגע, לא הסקס, הכול התדרדר. הבעיה הכי גדולה הייתה שלא משנה כמה ניסיתי, כמה התחננתי שנלך לטיפול, כמה איימתי בגירושים, היא כל הזמן חזרה ואמרה שמבחינתה הכול טוב ושאני מדמיין. שיש תקופות לא טובות ושככה זה".
מתי הבנת שזה אבוד?
"לא היה אירוע ספציפי, אבל בשלב מסוים הבנתי שאני מוותר על עצמי יותר מדי. ניסיתי למשוך כמה שיכולתי, בעיקר בגלל שנולד לנו ילד והיה לי חשוב לשמור על התא המשפחתי, אז סבלתי וסבלתי. זה לא היה פשוט. לקח לי זמן להבין שאני בסדר, להבין שזה לא שאני לא גבר אלא שמשהו אצלה לא בסדר. רק לפני שנתיים זה הבשיל. באתי ואמרתי לה שזה נגמר ושאין דרך חזרה. אמרתי לה שניסיתי כל מה שאני יכול ושכבר לא נשאר לי שום דבר אליה, שום רגש, ושאני לא רוצה להיות פה יותר".
איך היא הגיבה?
"נראה לי שרק ברגע הזה נפל לה האסימון. פתאום היא הייתה זו שביקשה שנלך לטיפול, הסבירה שהיא מבינה שיש לה בעיה ואמרה שתעשה מה שצריך, אבל מבחינתי זה כבר היה מאוחר מדי. פשוט לא נשארו בי רגשות אליה מעבר לכבוד שאני רוחש אליה בתור האמא של הבן שלי. הרגע הזה שבו אמרתי לה שנגמר היה כבר הרבה אחרי הכעס, הייתי שלם מכל הבחינות. הבהרתי לה שאני לא מוכן להתגרש בריב ושאנחנו נתגרש כחברים הכי טובים, ובאמת נשארנו לישון באותה מיטה עד היום בו התגרשנו".
איך אתה היום? מה השתנה?
"היום אני בתהליך פסיכולוגי כדי להשתחרר מכל מה שעברתי. אני עברתי התעללות נפשית של שנים והיא השאירה בי לא מעט צלקות. כרגע אני מפחד להתאהב. אני כבר לא מאמין באהבה, אני מבין שאהבה זה ממש לא הכול".
"לא רציתי לעשות לה רע, פשוט רציתי שיהיה לי טוב"
ליאור, בן 38, גרוש ואבא לשני בנים, העביר שנתיים מחייו בדשדוש בתוך קשר שהיה צריך להסתיים שנים לפני כן. "מבחינתי, הבנתי שנגמר לי כשקלטתי שלעיתים קרובות מדי אני מרגיש שלא בא לי לחזור הביתה. הרגשתי שאני צריך משהו אחר, וזה גרם לכך שכל זמן שהייתי בבית הייתי מצוברח והוצאתי את זה עליה או על הבנים. הבעיה הייתה שפחדתי. פחדתי לשבור לה את הלב, לבנים. פחדתי להרוס את כל מה שבנינו במשך כל כך הרבה זמן, לוותר על כל החלומות שלנו, על כל התוכניות לעתיד, אז משכתי ומשכתי, כמעט שנתיים.
"אני חייב לומר שאלו לא היו שנתיים רעות מאוד, אבל הן גם לא היו טובות בשום אופן. היה יותר ריחוק מקרבה וזה תסכל אותי. בשלב מסוים הבנתי שבגלל התסכול שלי אני עושה רע לשנינו, והבנתי שאני צריך לקחת אחריות אז אמרתי את המשפט שכל כך חששתי לומר, במשך כל כך הרבה זמן. להפתעתי, היא אפילו לא הזילה דמעה. היא הרגישה בדיוק כמוני".
איך הכול התחיל?
"היינו יחד מגיל 22, נפגשנו בקורס פסיכומטרי ומאותו רגע אי אפשר היה להפריד בינינו. התחתנו בגיל 27, שאומנם הוא לא כזה צעיר, אבל את כל שנות העשרים שלנו העברנו יחד כזוג. אני חושב שבמקום כלשהו, אצל שנינו הייתה תחושה שפספסנו משהו".
"ההתדרדרות בקשר שלנו התחילה אחרי שמונה שנות נישואים בערך", הוא נזכר. "זה לא קרה בגלל משהו מיוחד, פשוט התחלנו להתרחק. אנחנו אנשים מאוד מאופקים - לא מרימים את הקול, לא רבים, אז זאת הייתה התרחקות מאוד שקטה. בדיעבד, אולי זאת הבעיה. אולי אם היינו יודעים לריב, להוציא את מה שיש לנו על הלב, דברים היו נראים אחרת. אולי היינו מדברים על הדברים".
מה עשתה לך ההחלטה להיפרד?
"האמת? זה הקל עליי, בשיא הרצינות. לא רציתי לעשות לה רע, פשוט רציתי שיהיה לי טוב. על הדרך הבנתי שהמהלך הזה עושה לשנינו טוב. היחידים שהיה להם קשה עם זה הם הילדים, אבל אנחנו עוטפים אותם באהבה ומוכיחים להם שהעובדה שאמא ואבא לא נשואים, לא אומרת שום דבר על האהבה שלנו כלפיהם. לפעמים זה מצליח יותר ולפעמים פחות. יש רגעים של בכי וכעס מצידם, אבל זה טבעי, אני חושב".
4 צפייה בגלריה
אולי אם היינו יודעים לריב, להוציא את מה שיש לנו על הלב, דברים היו נראים אחרת
(צילום: shutterstock)
מה השתנה בך בעקבות החוויה?
"הדבר היחיד שהשתנה זה שאני לא סוחב תחושות לא טובות לאורך זמן. אני קשוב יותר לבטן, ואם לא טוב לי במקום מסוים, אז אני מנסה לעשות משהו לגבי זה מהר יותר. כשהיינו נשואים התמהמהתי עם התחושות האלה כי חששתי לאבד את כל מה שעבדנו עליו כל כך קשה. בדיעבד, אם היה לי יותר אומץ, אולי היינו מרוויחים שנתיים מהחיים שלנו. היום אני משתדל להזכיר את זה לעצמי כדי לא לבזבז זמן".
"גבר לא ממהר לעזוב את המקום הנוח שלו"
"לא מעט פעמים אנשים מתחתנים מהסיבות הלא נכונות", מסביר רועי צור, פסיכותרפיסט ומטפל זוגי. "אחת מהן היא הפחד מבדידות. כשאתה זקוק לבן או בת הזוג שלך יותר ממה שאתה רוצה אותו, קשה לך לעזוב. לגברים, אגב קשה יותר ליזום גירושים מנשים".
מה גורם להבדל הזה?
"לא מעט פעמים נשים יוזמות פרידה כשהן מרגישות שכלו כל הקיצים. מבחינתן, הן ניסו לעבוד על הקשר, עשו כל מה שיכלו, הן לא סתם קמות והולכות. לרוב הן גם יותר מחוברות לעצמן מגברים. זה לא אומר שהן לא מפחדות, הן פשוט יותר שלמות.
"אם נסתכל על זה מנקודת מבט פטריארכלית, נשים מטפלות בבית ובמשפחה. לגבר יש מי שמטפלת בו והוא לא ימהר לעזוב את המקום הנוח שלו, אז מבחינתו הוא אומר לעצמו, 'מקסימום אני אבגוד'. כמובן שגם יש את עניין האגו - תחושת הכישלון, הפחד ממה שיגידו, תחושות כמו 'איזה מן גבר אני אם נכשלתי', חששות מגורל הילדים שהולכים דווקא עם האמא. יש כאן מערכת של שיקולים – לפעמים אישיים, לפעמים חברתיים ולפעמים גם משפטיים. בסופו של דבר, יש פחד לעזוב ויש פחד מהלא נודע. אנשים מפחדים לעשות שינויים שמובילים אותם אל אי-ודאות".
