הם הרגישו שמרוץ החיים ויוקר המחייה סוגרים עליהם, ואזרו אומץ כדי לשים לזה סוף: דניאל ורנן, ענבר ואלדד וסיגל ואייל הם שלושה זוגות שנטשו את הדירה הקונבנציונלית בישראל ועברו לגור במשאית, בסירה ובדרכים.
דניאל אמיר (34) ורנן ליפשיץ (37) נשואים כשנה וחצי. הם מגדירים את חייהם כ"גלאמפינג על המים", מאחר שהם חיים יחד בסירה. את מסעם המשותף הם החלו באפריל שעבר בטורקיה. משם הפליגו ליוון, אלבניה וכעת הם בדרכם ליעד המופלא מונטנגרו.
"אנחנו זורמים עם החיים בקצב אחר ורגוע יותר. גילינו שעולם ההפלגה רחב ועשיר, ושצריך יותר מחיים שלמים כדי למצות אותו", מספר רנן בעיניים נוצצות. גם דניאל שותפה לתחושה: "אני קמה בבוקר בשקט עם קפה למיטה ואין לי שגרת יום קבועה יותר. אנחנו כן עובדים קצת כדי להתקיים, אבל כל יום אצלנו נראה אחרת והוא מלא ועמוס בחוויות".
השניים הכירו לפני שלוש שנים באפליקציית טינדר, כשהאהבה לים חיברה ביניהם מהרגע הראשון. רנן מספר: "עברתי שינוי רציני בחיים. בעבר עבדתי בתור ביולוג באיכילוב וגרתי בדירת שותפים טיפוסית בתל אביב. היום אני גר בסירה".
לפני המעבר החד, השניים חיו יחד בדירה גדולה בירושלים, שכללה שלושה חדרים ושתי מרפסות. את הסגרים הם העבירו בצפייה בסרטונים ביוטיוב על אנשים שמפליגים בעולם, כך גם התעורר אצלם הרעיון לצאת למסע בעצמם.
"ייתכן שנריב ולא נדבר, אבל ברגע שנצטרך לתפעל את הסירה או לעגון, זה כבר לא יעניין מי כועס ועל מה. ברגע כזה אין ברירה אלא לשתף יחד פעולה"
לדבריהם, רגע ההחלטה היה רגע מכונן במערכת היחסים. "היה זה רגע ממש חמוד", אומרת דניאל. "הסתכלנו האחד על השני במבט כזה של 'אז אנחנו הולכים על זה?', והיינו נבוכים מהסיטואציה. היינו בסך הכול חצי שנה ביחד, והבנו שלקנות סירה זאת מחויבות. זה אומנם לא בית, אבל זה בהחלט נכס משותף וזה מעיד על רצון לעתיד משותף".
כדי שהמהלך יצא לפועל, עברו השניים לגור אצל ההורים לתקופה, חסכו כסף והתארסו. כעבור שנה הם רכשו את הסירה והתחתנו. "הסירה נראית כמו בית ומרגישה כמו בית ולשם כיוונו. היא אומנם בגודל ממוצע אבל היא מפנקת וחדר השינה מאוד גדול", הם מתארים.
רומנטי ככל שזה נשמע, אי אפשר להתכחש לעובדה שדניאל ורנן התחילו את חייהם המשותפים כזוג טרי בסירה נודדת. בעוד היסודות צריכים להיות יציבים, תהיתי לעצמי איך מפתחים ואף מתחזקים זוגיות כשהסירה מתנדנדת והים סוער. איך מתמודדים עם הצורך בספייס במרחב קטן שלא מאפשר קפיצה רגע להורים או לחברים, ומה עושים כשרוצים לברוח, אך לקפוץ ללב ים זאת לא אופציה?
"החיים בטבע ובים מלווים בהמון חרדה", מאשרת דניאל. "זאת התמודדות זוגית כי אין מישהו אחר לחלוק איתו את מה שאנחנו עוברים. שנינו צריכים להתמודד עם זה ביחד. אז ייתכן שנריב ולא נדבר, אבל ברגע שצריכים לתפעל את הסירה או לעגון, כבר לא מעניין מי כועס ועל מה. אין לנו ברירה אלא לשתף פעולה ולעבוד ביחד למרות הריב".
רנן מוסיף שגם אם קרה והשניים רבו, הם לא זקוקים למרחב גדול מדי ויכולים לייצר לעצמם את ההפסקות גם בתוך הסירה הקטנה. "אם רבים, אז אחד הולך לחדר והשני לסיפון. אומנם מדובר במרחק של שלושה מטרים, אבל זה מספיק. אנחנו לא מרגישים שצפוף לנו. מראש חיפשנו סירה ספציפית עם מבנה שידענו שיהיה טוב וקל לחיות בו".
כשאני שואלת האם קיים הבדל ביחסים לפני ואחרי המעבר לסירה, הם מספרים כי הסירה דווקא השפיעה לטובה על הקשר. "בנינו את הזוגיות שלנו תוך כדי", אומר רנן. "אנחנו הרבה יותר מסונכרנים והתקשורת מיטבית. מתקיימת משוואה של תן וקח - בעגינות אני נלחץ ודניאל יודעת להרגיע אותי, וכשדניאל נלחצת מהגלים ומהרוח, אני זה שמרגיע אותה".
"מבחינה כלכלית זה אפילו נוח יותר לחיות ככה", הוא מוסיף. "שנינו לא צריכים הרבה כסף בשביל להתקיים. בארץ קיימת תרבות צריכה ואילו על הסירה מבינים שיש יותר מדי ושלא צריך הרבה. ההוצאות השוטפות לשנינו עומדות על 1,200 יורו בחודש בלבד".
"אם רבים, אז אחד הולך לחדר והשני לסיפון. אומנם מדובר במרחק של שלושה מטרים, אבל זה מספיק. אנחנו לא מרגישים שצפוף לנו"
"הנוף קירב אותי לטבע והטבע קירב אותי לאלדד"
ענבר ואלדד מאור (29 ו-33) הם זוג טרי יחסית שבחר לעזוב דירה גדולה ומרווחת בבאר שבע כדי לבלות את חייהם בצורה אחרת. השניים התחתנו לפני ארבעה חודשים בלבד, והם מתגוררים יחד במשאית כבר שנתיים. "אנחנו חיים במשאית רגילה שבתוך הארגז שלה יש בית. המשאית חונה בחוות בודדים באזור הדרום, ובגלל שיש עבודות קבע אנחנו לא נודדים", הם מסבירים.
ענבר ואלדד הכירו כשעבדו כמדריכי נוער בקיבוץ. בהתחלה הם לא חיבבו האחד את השנייה, אך אט-אט האהבה לטבע ולטיולים חיברה ביניהם והפכה אותם לחברים טובים, ולאחר שלוש שנים לזוג מאוהב. "נערים שעבדנו איתם כל הזמן אמרו לנו שבסוף אנחנו נתחתן, בזמן שבתחילת הדרך התחלחלנו מהרעיון כי היינו כמו אחים. היה זה ערב אחד שטרף את הקלפים, ומאז אנחנו ביחד", אומרת ענבר.
היאמספרת שבתחילת דרכם הזוגית, השניים שכרו דירה גדולה בבאר שבע, שכללה שני חדרי שינה, מטבח גדול, סלון וחצר גדולה לכלבים. למרות המרחב, בזמן הקורונה התחושה הייתה שהדירה סוגרת עליהם. "שנינו מגיעים מעולמות החינוך והטיפול הלא ריווחים, וידענו שיהיה לנו קשה לממן חיים רגילים מהמשכורות האלה. כיוון שטבע וטיולים הם חלק בלתי נפרד מהזוגיות ומהחיים שלנו, חיפשנו חלופה מתאימה".
כשאני תוהה מתי עלה הרעיון לעבור לגור במשאית, הם משיבים לי שלרגל גיל 30, החליטה ענבר להגשים לאלדד חלום ולעבור לגור במשאית לשבוע. "יש קסם בלחיות במקום קטן וזה מאוד מקרב", היא אומרת. "הנוף קירב אותי לטבע והטבע קירב אותי לאלדד".
"במשאית אין מקום להרבה דברים וגם מבינים שאין צורך. מתמקדים אך ורק בדברים החשובים, ואז גם אין מרדף כלכלי. הכול הרבה יותר רגוע"
כששמעו שהמשאית מוצעת למכירה, הם הבינו שייתכן וזאת ההזדמנות שלהם לעבור לגור בה בצורה קבועה. השניים מספרים כי המעבר מדירה קונבנציונאלית בעיר אל משאית בטבע, בהחלט השפיע על תפיסת עולמם. "לומדים לחיות באופן מינימליסטי. במשאית אין מקום להרבה דברים וגם מבינים שאין צורך. מתמקדים אך ורק בדברים החשובים ואז גם אין מרדף כלכלי. הכול הרבה יותר רגוע".
רגוע או לא, בכל מערכת יחסים יש ריבים, ויכוחים ורצון במרחב אישי. אם כך, איך זוג יכול להתקיים במרחב כה קטן? מה עושים כשצצים ריבים וויכוחים? "האמת היא שאנחנו רבים הרבה פחות מפעם", אומרת ענבר. "אם קרה ורבנו ואין חדר אחר ללכת אליו, אנחנו פשוט יוצאים החוצה. כל תפיסת המרחב משתנה בהתאם למקום ולסביבה".
"באופן כללי, יש הרבה יותר אינטימיות והרבה יותר ביחד", היא מכריזה. "אנחנו יכולים פשוט להיכנס כל אחד לאוטו שלו ולנסוע, אבל אנחנו בוחרים להישאר האחד עם השנייה. אנחנו הולכים יחד לראות את השקיעה מעל הנחל, מטיילים בטבע, יש לנו את כל מה שצריך - נוף, שקיעה, כלבים, ואנחנו מגשימים את הזוגיות שחלמנו עליה. זה גם משהו שהוא רק שלנו וזה מאוד מקרב".
"כל הזמן נישקנו את המינוס, אז עשינו מהלך כלכלי"
שני הזוגות הללו הם נשואים טריים שעדיין נמצאים בירח הדבש של הקשר ביניהם, אבל מה קורה לאחר כמה שנים, כשהשגרה השוחקת מתחילה לאתגר את שלום הקשר? האם גם אז אפשר לעזוב את ארבעת הקירות ולצאת לנדוד בדרכים? סיגל ואייל (34) נשואים מזה תשע שנים. הם הכירו כסטודנטים בבאר שבע, כשגרו דלת ליד דלת בדירת שותפים.
לפני שנתיים ובשיא הקורונה הם החליטו לעזוב את דירתם הקבועה, ולצאת למסע שנתי חובק עולם עם שני ילדים קטנים. הטיול תוכנן לפני התפרצות המגיפה העולמית, כשמטרתו הייתה לקחת פסק זמן ממרוץ החיים ולבלות זמן משפחתי איכותי ביחד.
"שנינו עבדנו במשרה מלאה. אני בחינוך ואייל כאח בהדסה. תוסיפי לזה שני ילדים, עומס ולחץ כלכלי. היינו מוטרפים מהחיים", אומרת סיגל. "ובכל זאת, חיינו טוב. גרנו בווילה, היו לנו שני רכבים, אבל יוקר המחייה הפך אותנו לעבדים. אייל עשה משמרות בשישי-שבת כדי שנוכל לממן את זה. בשלב מסוים, אמרתי לעצמי, די! לא יכול להיות שאלו החיים שלנו ושככה הם חייבים להיראות. כשהתחתנו היה לנו חלום לעשות מסע של שנה, אז חיכינו שהילדים יגדלו, עד שכבר לא יכולנו לחכות. היינו חייבים שינוי".
"אמרתי לעצמי, די! לא יכול להיות שאלו החיים שלנו. כשהתחתנו, היה לנו חלום לעשות מסע של שנה וחיכינו שהילדים יגדלו, עד שכבר לא יכולנו לחכות. היינו חייבים שינוי"
את המסע הם מכנים: "טיול אחרי צבא עם שני ילדים". סיגל מספרת כי המסע הזה רק העצים את הזוגיות שלהם ומאז שהם טסו, הקשר שלהם רק נמצא בעלייה. "תכנון הטיול עצמו כבר היה מדהים מבחינה זוגית. מדי יום רביעי היה לנו דייט, שהוקדש לשיחה על נושא מתחלף שקשור בטיול. יצרנו שיח על החלומות שלנו, החששות, לא דיברנו על כסף או על דברים טכניים. הדגש היה זמן משפחתי-איכותי".
כדי לממן את הטיול לקח הזוג החלטה כלכלית דרמטית. "כל הזמן נישקנו את המינוס, אז עשינו מהלך כלכלי. מכרנו דירה שהייתה מיועדת להשכרה בפולין והשתמשנו בכסף הזה. התפטרנו מהעבודה והפכנו את שנת תכנון המסע לשנה מלאת אקשן ותשוקה משותפת", היא מספרת בהתלהבות. "ואז פרצה הקורונה. אייל עבד במשמרות כפולות, השמיים נסגרו והמסע שהיה אמור להתחיל באוגוסט, עמד בסימן שאלה. אמרתי לאייל שאנחנו הולכים על זה לא משנה מה. אנחנו חייבים להתנתק מכל הכבלים שכובלים אותנו".
הם בדיוק עמדו לחגוג שבע שנות נישואים, ועל כן הגדירו את השנה השביעית של הקשר ביניהם כ"שנת שמיטה". "שמטנו הכול חוץ מהזוגיות והילדים. שמנו את הכלב באומנה, טסנו ליוון עם מזוודה וטרולי ושכרנו וילה על הים. אחר כך נדדנו ממקום למקום עם רכב, ולאחר ארבעה חודשים טסנו למקסיקו".
אני שואלת את סיגל איך שומרים על הזוגיות כשצריך לעבור ממקום למקום עם שני ילדים קטנים, לדאוג ולטפל בהם. "אנחנו ביחד כבר 11 שנה והחוזקה שלנו כזוג היא שאנחנו משלימים זה את זה, ויודעים לשתף טוב פעולה. יצרנו לעצמנו זמן אישי כי הקפדנו על שגרת יום ולילה לילדים, אבל זמן זוגי היה בהתחלה יותר מאתגר. בגלל שוויתרנו על טלוויזיה, החלטנו שאנחנו יושבים יחד בערבים ומשוחחים עד שנרדמים".
אם מבלים כל היום יחד במשך חודשים, אז על מה כבר נשאר לדבר? אני תוהה. "השיחות משנות פנים מילדים ועבודה לנושאים עמוקים יותר ופילוסופיים, כמו: ערכים, תפיסות עולם, משמעות. גם דנו יחד על החזרה לארץ, היכן נגור ועל חינוך הילדים העתידי".
השניים כבר הספיקו לשוב לארץ, אך סיגל מאמינה שיש משהו חזק מאוד ב"זום-אאוט" שמביאה איתה היציאה מהשגרה הרגילה. "כל זוג צריך לקחת לעצמו 'שנת שמיטה' ולחשב מסלול מחדש", היא אומרת. "אי אפשר לעשות זאת בשטף של מרוץ החיים. המסע והטיול הם תפאורה לתהליך הפנימי שכל זוג צריך לעבור ביחד ובנפרד. זה רק תורם לקשר לדעתי".
