מכירות את החברה הרווקה שמרגע שהיא פוגשת גבר אי אפשר להיפגש איתה בלי שבן הזוג שלה יהיה נוכח? מכירים זוגות שלא הולכים לשום מקום בנפרד? זוגות שנראה שאין להם ממש חברים קרובים חוץ מאחד את השני? מכירים את האתוס שיש דברים שמספרים רק לבן הזוג? שרק מולו אפשר להיות פגיעה, לבכות, להיות לא מושלמת?
אז אני ובן הזוג שלי עושים כרגע מאמץ עילאי כדי לא להפוך לזוגות האלה. אנחנו מנסים לעצב את הזוגיות שלנו בצורה שתאפשר נפרדות, ליצור זוגיות שהיא קרקע לגדילה והתפתחות של היחיד. שניים שהם לא אחד.
לפני שיובל הגיע הייתי בקשר לא בריא, שבו הסימביוזה והתלות ההדדית הרסו כל חלקה טובה והקשר הפך לערפל חמים וממסך של נחמה ונוחות יתר. בן זוגי היה האבא, המטפל, החבר היחיד והמושיע, בזמן שאני הייתי האישה הקטנה, המטפלת והמתווכת לשאר העולם. אין לי ספק שהצורך בנפרדות מגיע אצלי במידה רבה מתוך הפחד לאבד את עצמי גם הפעם, להיבלע.
כחלק מהניסיון לכונן נפרדות ועצמאות בזוגיות שלנו, בחרנו יובל ואני במכוון שלא לעבור לגור יחד מיד. גרנו בנפרד בשלוש השנים הראשונות של הקשר, ובהתחלה ניסינו להקפיד גם על לילות נפרדים כדי לשמור על געגוע בריא, על מסתורין, על זמן נפרד של כל אחד עם החברים שלו. ניסינו לבנות קשר שבו ממד הבחירה גדול מממד התלות, קשר שבו אנחנו מבלים ביחד בגלל שאנחנו בוחרים בזה, ולא מתוך אינרציה.
חדר משלי
המחשבה על מגורים בנפרד נבטה אצלי כבר לפני כמה שנים. חברה טובה עברה לגור בנפרד אך צמוד לבן זוגה, והם גידלו יחד את הילדים במרחב המשותף כשלה יש חדר משלה. מאז שגרתי בבית של ההורים לא גרתי רגע לבד. גרתי בקומונה, עם שותפים ובעיקר עם בני זוג. עברתי קרוב ל-20 דירות בחיי אבל אף פעם לא היה לי באמת חדר משלי, כזה שאפשר לעצב אותו, להחליט אילו רהיטים ייכנסו אליו, מי יתארח בו ומה יתבשל בו.
אף פעם לא ממש הרגשתי שיש לי בית שהוא לגמרי שלי, ותמיד הרצונות של האחר היו חזקים יותר. לא הייתה לי דעה לגבי עיצוב הבית, התפשרתי על סדר וניקיון ולמעשה, תמיד הרגשתי שגם ככה המקום הזה הוא זמני, ועוד מעט אעבור לתחנה הבאה.
לפני חמש שנים בן זוגי נסע לחודש לסיבוב הופעות עם הלהקה שלו באירופה. זה היה הכי הרבה זמן שישנו בנפרד מאז שהכרנו. גיליתי את הקסם שבגעגוע, חזרנו להתכתב בהודעות ארוכות ומתוקות, חיכיתי לשיחות הטלפון שלנו כמו ילדה מאוהבת, חשבתי עליו בלי סוף. אבל מה שעוד גיליתי, והפתיע אותי הרבה יותר, זה שממש נהניתי מהלבד שלי.
זה היה מוזר, פתאום ההרגלים שלי השתנו. בלי ששמתי לב התחלתי לשמוע מוזיקה בבוקר איך שהתעוררתי ובזמן המקלחת, ונזכרתי שזה מה שהייתי עושה בתור ילדה. הכיור היה ריק ונקי מכלים, כי מראש לא ציפיתי שמישהו אחר יעשה אותם. התחלתי לנקות את הבית פעם בשבוע ולטאטא כמעט כל יום, דבר שקשה לשכנע אותי לעשות בדרך כלל. לראשונה מזה מספר שנים, הרגשתי משוחררת, הרגשתי אני.
כבר שנתיים שאנחנו מגלגלים את הרעיון של מגורים בנפרד בשיחות, חושבים על ההשלכות והמשמעויות של ההחלטה הזאת, ומגיעים כל פעם למעצור המשמעותי מכולם: הפן הכלכלי. "איך לעזאזל נממן שתי דירות יחיד בתל אביב?" היא שאלה ששאלנו את עצמנו בכל פעם מחדש. אנחנו לא חיים ממשכורת של ח"כית ואישיות טלוויזיה כמו מרב מיכאלי וליאור שליין, שרכשו שתי דירות באותו בניין במרכז תל אביב. כולה שני מוזיקאים מפלורנטין.
להתרחק כדי להתקרב מחדש
במהלך הקורונה הבנו שאנחנו בכל מקרה עוזבים הדירה הנוכחית שלנו שמתפרקת לנו על הראש, ובמקביל, כל אחד מאיתנו החל לעבור תהליך התפתחות אישי שדורש ממנו להקשיב לרצונות שלו, ללא תלות באחר. אני עצמי נמצאת בתהליך של החלמה מהפרעות אכילה, שעובר דרך היכרות מחודשת והקשבה לגוף שלי אחרי שנים של התעלמות ומאבק בו. בן זוגי עובר תהליך חיפוש משלו שנוגע ליכולת להקשיב לרצונות שלו, ולקבל החלטות לפי מה שעושה לו טוב.
לכל אחד מאיתנו יש דפוס של ריצוי – נטייה לרצות את האחר ולוותר על חלקים בעצמו כדי לשמח אותו. הבנו שיש לנו הזדמנות לתת מרחב לכל אחד להתכנס עם התהליך שלו, אבל לשנינו היו חששות. מה המגורים לחוד יעשו לזוגיות שלנו? מה אם זה ירחיק בינינו?
החלטנו להתייעץ עם מטפלת זוגית כדי לעשות את התהליך בצורה כמה שיותר בריאה. בשיחת הזום עם המטפלת, היא שאלה אותנו אם אנחנו רואים את עצמנו מזדקנים יחד, ושנינו ענינו שכן. אנחנו 10 שנים יחד, עברנו הרבה משוכות, היינו בטיפול זוגי שנה וחצי, התמודדנו עם משברים נפשיים האחד של השני והכלנו אותם.
יש לנו אולפן שבו אנחנו עושים מוזיקה, מפיקים ומנגנים יחד. יובל לוקח חלק בכל פרויקט מוזיקלי שלי, בחשיבה ובתכנון, בפן המוזיקלי כמפיק או כיועץ, ובעיצוב הגרפי של עטיפות האלבומים והקליפים. אנחנו שותפים, במובן העמוק של המילה. חברי נפש, אהובים, קולגות. יש בינינו ברית עמוקה שלא בקלות תיפרם.
לבסוף, קיבלנו החלטה להתנסות של שלושה חודשים. נגור בשתי דירות שונות אבל קרובות, באותה שכונה. שנינו עובדים מהבית ורוב שעות היום מוקדשות ליצירה, אבל יש גם לא מעט יצירה משותפת, ככה שמראש מובטח שנמשיך להיות יחד כמעט על בסיס יומי.
חלק מהמהות של הניסיון היא לאפשר לשנינו זמן שבו אנחנו מכניסים עוד א.נשים לחיים שלנו. זמן להיפגש עם חברים, לארח כל אחד בביתו ולהיפתח להתנסויות וחוויות שאולי לא היינו מעזים לעשות במבנה מגורים זוגי. מנגד, אני יודעת שהוא תמיד שם לידי, מרחק של כמה רחובות, ושאני יכולה לקפוץ או לבקש ממנו שיבוא בכל רגע. אני לא באמת לבד.
כמו כל התהליך הזה, הכול קורה תוך כדי שיחה. אני פתוחה לרעיון שארצה לבלות זמן עם יובל ושהוא לא תמיד יהיה זמין אליי. אני לומדת לקבל שיש לו רצונות אחרים משלי, שלפעמים הוא לא פנוי אליי ושזה בסדר. אני לומדת להיות לבד ולחלוק עם יותר א.נשים גם את החולשות, העצב, והמקומות שבהם אני פחות ממושלמת.
אחד החששות הכי מרכזיים שלנו בהחלטה היה ה"מה יגידו". ואכן, רוב האנשים שאלו אם הכול בסדר, אם אנחנו נפרדים, היו כאלה שאפילו רמזו שאנחנו רוצים להיפרד אבל אין לנו אומץ, והיו גם את אלו שהביעו ספקות שנצליח לחיות ככה בלי להיפרד.
שוב ושוב אני מגלה כמה קשה לחברה לקבל משהו שחורג מה"מקובל", ממה שכולם עושים, אבל זוגיות היא לא קו ישר שכולל תחנות קבועות מראש שחייבים לבקר בהן: דייטינג, מגורים משותפים, חתונה, משכנתא, ילדים, פנסיה. היא לא משחק מחשב שבו אם הזוג לא מתקדם קדימה לתחנה הבאה, הוא בהכרח נפסל ונפרד. אפשר ורצוי גם לזוז רגע לצדדים, לדמיין צורות אחרות, לעצב את הקשר לפי מי שאנחנו ומה שמתאים לנו, ולא לפי חוקים בלתי כתובים של "נורמטיביות".
אנחנו שמים כל כך הרבה משקל על הזוגיות שלנו: בן הזוג אמור להיות החבר הכי טוב, המאהב, אבא לילדים, השותף הכלכלי, זה שאיתו מנהלים משק בית, זה שמכיל אותנו רגשית. איך אפשר לצפות שקשר יחזיק מעמד תחת כל כובד המשקל הזה?
אני ובן הזוג שלי עוברים לגור בנפרד אחרי שבע שנים של מגורים משותפים. בחרנו לעצב את הקשר שלנו בדמותנו ולפי מה שמתאים לנו, ולא לפי מה "שצריך". אני מאמינה שזה דווקא הולך לחזק את הזוגיות שלנו ולקרב בינינו.
