"עמדנו ליד השולחן במטבח. אני זוכר שזה היה בפסח ואמרתי לעדי שכדאי שנלך לטיפול זוגי. הרגשתי שנוצר בינינו ריחוק ולא היה לנו טוב. חשבתי פרקטית ורציתי לתקן כי יש לנו שני ילדים והיינו נשואים כבר שש שנים, אבל עדי הסתכלה עליי ואמרה, 'מה אתה רוצה לתקן? כבר אין לנו רגש האחד כלפי השני, אנחנו צריכים להתגרש'. בכל זאת הלכנו לפגישה אחת עם מטפלת, אבל גם היא אמרה לנו בסוף המפגש שאין פה על מה לדבר. כעבור שישה חודשים התגרשנו".
רווה בן משה (49) ועדי בסון (44) מגני-תקווה חזרו לאחרונה האחת לזרועות השני, אחרי שמונה שנות גירושים, חווים התאהבות מחודשת כמו באגדות, התאהבות שהם לא חשבו שיחוו, ודאי שלא ביחד. כדי להבין איך כל זה קרה, נחזור רגע להתחלה.
"הכרנו במסיבת אבטיחים", הם אומרים וצוחקים. "זה מפגש של חברים שאוכלים אבטיח במרפסת. אני הגעתי קודם", אומר רווה, "וכבר רציתי ללכת הביתה, אבל כשירדתי לחניון, ממש לפני שנכנסתי למכונית, ראיתי מישהי מגיעה עם חברה. ישר נדלקתי עליה, אז עשיתי את עצמי כאילו שרק עכשיו הגעתי ועליתי איתן שוב למעלה, למסיבה".
"התחתנו כי רצינו להיות כמו כולם"
באותו ערב עדי ורווה מתחילים לצאת, וכעבור שנה הם מתחתנים. כשאני שואלת אותם אם הם היו מאוהבים בחתונה, אני זוכה לשתיקה. "האם הרגשנו מאוהבים בחתונה? לא, לא נראה לי", עדי אומרת לבסוף. "התחתנו כי רצינו להיות כמו כולם. הרגשנו שיש מסלול שאנחנו מיועדים אליו - לסיים צבא, לסיים אוניברסיטה, לעבוד, להתחתן ולהביא ילדים. זה היה כאילו נכון. פעלנו מתוך אינרציה".
ומה קורה בחיי הנישואים שלכם?
"בתוך הבית היה רע", היא אומרת. "היה שקט, היה מתח, לא הייתה חברות, לא היה צחוק ולא שמחנו האחד עם השני".
אבל הצפתם את זה? דיברתם על זה ביניכם?
"הפעם הראשונה שהנושא עולה הייתה בשיחה במטבח לפני הגירושים", אומר רווה. "עד אז לא דיברנו על כך. באותה תקופה הילדים היו קטנים מאוד והבית היה כמו מפעל לילדים. עבדנו קשה במשרות ניהוליות וכשהיינו חוזרים הביתה, הקשר בינינו לא היה חם. הוא כמעט ולא היה קיים".
לא קל.
"בערבים, אחרי שהילדים היו הולכים לישון", עדי נזכרת, "היינו יושבים בסלון האחד ליד השני, מה שאמור להיות נעים, ומרגישים בדידות. ואז כל אחד היה מוצא לו פינה משלו, אם זה מחשב, אם זה ספר ואם זה ללכת לישון כי ממילא יש עייפות מצטברת. כלפי חוץ נראינו כמו זוג יפה ומוצלח, אבל בבית שרר דיכאון. הפער בין החיים בחוץ לבין החיים האמיתיים שלנו היה גדול".
אתם אנשים תקשורתיים ופתוחים. מה עצר אתכם מלדבר האחד עם השני בשנות נישואיכם?
"מה שעצר כל אחד מאיתנו מלדבר קודם כל עם עצמו, עצר אותנו מלדבר האחד עם השני", אומרת עדי, ורווה מוסיף: "הצגנו הצגה לעצמנו ולהורינו. זה קשור גם לצעירות שלנו, היינו צריכים להתפתח".
אנשים הופתעו שהתגרשתם?
"אני לא יודע, אבל היו לנו חברים טובים שהזוגיות שלהם, לעומת שלנו, הייתה רועשת", רווה מספר ומוסיף: "הם היו וכחנים ואני זוכר שאפילו תהינו – 'למה הם לא מתגרשים?'. היום אנחנו מבינים שהם נלחמו על משהו שאנחנו ויתרנו עליו". "השקט הכאילו נעים שלנו, סימל את מות הזוגיות שלנו", אומרת עדי.
איך הרגשתם כשקיבלתם את ההחלטה להתגרש?
"אני זוכר את עצמי קם, מסתכל במראה ובוכה", נזכר רווה. "הרגשתי כישלון על כך שלא הצלחתי להחזיק את המשפחה שלי שלמה, כי באותה תקופה חשבתי שזה הדבר הכי חשוב. לא דמיינתי את המרחב המשפחתי המתאפשר לך כתוצאה מכך שאתה מפריד בין הבתים ומכיר עוד משפחות ועוד אנשים. הייתי צריך לצאת מהמרוץ כדי שאוכל להצליח לתקן את זה".
"יש את הרגע הזה שאת אומרת לעצמך, 'מה זה אומר עליי שלא הצלחתי לייצר את המשפחה שרציתי', אבל ברגע שוויתרתי על הפנטזיה, נפתח מקום למשהו אחר", עדי מספרת. "הנחישות שלי להתגרש נבעה גם מהרצון לקבל ימים לבדי. התגעגעתי לזמנים שבהם הייתי מישהי שהיא לא רק אמא 7\24".
איך ניצלת את התקופה הזאת?
"התחלתי לשיר במקהלה, הכרתי חברות, יצרתי מערכות יחסים חדשות והיו לי הרפתקאות".
ומה עבר עליך, רווה, בתקופה הזו?
"קבלי סצנה", הוא מספר בחיוך. "אני יוצא לדייט עם מישהי גרושה שמספרת לי שבכל שבת בלי הילדים, היא מכניסה את התאריך לגוגל, מוסיפה את המילה 'סדנה' והולכת למה שקופץ ראשון. באותו ערב אני מגיע הביתה, עושה בדיוק אותו דבר ויוצא לי 'ריברסינג - שלושה ימים באשרם במדבר'. לא ידעתי מה זה ריברסינג, לא ידעתי מה זה אשרם במדבר, אבל אמרתי, 'יאללה אני שם'. מאותו שלב אני מתחיל תהליך שבו במשך שנתיים בכל שבת שנייה אני נוסע באופן אקראי לסדנאות של יוגה, פסיכודרמה, שירה-מקודשת, הילינג ומה לא.
"כשאני מדבר היום עם אנשים שהתגרשו והם מספרים לי על בדידות חברתית, אני אומר להם, 'תקשיבו, אתם לא יודעים כמה כאלה יש בחוץ'. אבל ברור שצריך להעז להתנסות. גם אני לפני הגירושים הייתי מרובע, פרקטי, שקלתי שמונה קילו יותר והיה לי סטיקר מאחורה באוטו, 'לכל חלום יש את האקסל שלו'".
הטיול ששינה את הכול
במשך שש שנים עדי ורווה מתנהלים כגרושים שמתקשרים ביניהם רק בנושאים טכניים ותיאומים לגבי הילדים. הם מעולם לא התגרשו מההורות שלהם, אבל בינם לבין עצמם הם לא היו חברים. "אני לא ידעתי מה קורה לעדי בחיים והיא לא ידעה מה קורה איתי", אומר רווה.
איך חל המהפך?
"לפני שנה וחצי עברתי אירוע רפואי שגרם לי לחשוב מהם הדברים החשובים שאני רוצה להספיק לעשות בחיים. הבנתי שאני רוצה לראות את הילדים שלי עוברים בפעם הראשונה בטרמינל וטסים לחו"ל. אני יורד באותו יום שישי לסופרפארם ופוגש במקרה את עדי ליד הקופות. ׳אני מרגיש שאני בשל לחופשה משפחתית בחו"ל', אני אומר לה והיא מרימה את הראש ואומרת, 'יאללה'".
עדי, איך זה שאמרת לו כן?
"גם אני חשבתי שהגיע הזמן שהילדים יטוסו לחו"ל ומכיוון שכהורים גרושים אין לנו הרבה אמצעים, הנחתי ששילוב כוחות יוכל לעזור. אמרתי לעצמי שאנחנו לא אויבים ושאין לנו בעיה לחלוק חלל. אז כשרווה הציע, הדלת כבר הייתה פתוחה".
ואז אתם נוסעים ביחד לחופשה משפחתית, ומה קורה שם?
"טסנו ליוון לשבוע, כל ערב ישבנו במרפסת ופתאום התחלנו לדבר כמו חברים ולשתף בדברים שעברנו", עדי נזכרת. "מפה מתחיל להתפתח קשר חברי שממשיך גם בארץ. הפכנו להיות ידידים טובים שמתייעצים האחד עם השני גם לגבי מערכות היחסים שלהם, נפגשים אחר הצהריים לקפה במרפסת, צוחקים ומדברים על החיים. מהר מאוד רווה הופך להיות החבר הכי טוב שלי, מה שלא קרה כשהיינו נשואים. ככל שעובר הזמן הקשר גם הופך להיות מקום מוגן, ואז גם מדברים על דברים יותר עמוקים".
"במקביל גם התחלנו לבלות ביחד. שנינו הרפתקנים ושוחרי אירועים וזה השתלב", רווה ממשיך, "ככה עד הקורונה".
מה קרה בקורונה?
"הקורונה סגרה אותנו בבית 7\24 עם שני ילדים מתבגרים, עצמאים לחלוטין, שגם אם נמות מחר, הם לא ישימו לב", הוא אומר וצוחק. "ואז אנחנו מוצאים את עצמנו יושבים במרפסת במשך שעות ולא מפסיקים לדבר". "ואם כבר שותקים", מוסיפה עדי, "אז זאת שתיקה נעימה".
"בהתחלה הייתי מגיע לכאן בבוקר והולך בלילה, עד ששאלתי את עדי אם היא מסכימה שאישאר כאן ללילה, והיא הסכימה. מאז ועד היום לא נפרדנו", אומר רווה. "דווקא העובדה שאנחנו יכולים להיפרד מחזיקה אותנו, כי יש כאן בחירה".
חוויתם התאהבות כמו שמתאהבים בבן אדם זר שפוגשים לראשונה?
"קשה לומר שזה כמו עם אדם זר, אבל פתאום במרחב המשותף ניצתו מחדש חלקים נוספים", אומרת עדי, ורווה ממשיך: "מה שהיה חסר להשלמת התמונה זה משיכה. אף פעם לא הסתכלנו האחד על השני כעל גבר ואישה. לא ראינו את החלק הזה בתוך המשפחה ואפילו לא בתוך הזוגיות, גם לא כשנכנסו אליה בפעם הראשונה".
הרצון לאחד את המשפחה היה פקטור באיחוד המחודש?
"לא היה לנו שום רצון כזה בכלל", פוסקת עדי בנחרצות. "למרות הערך במשפחתיות מאוחדת, פחדנו לאבד את הזמן החופשי בלי הילדים שיש לגרושים. צריך להבין שבפרק א׳ המשפחתיות שלנו הרגישה לנו כמעמסה".
איך הילדים שלכם קיבלו את העובדה שאתם יחד?
"אנשים לוקחים אותנו הצידה ואומרים, 'תגידו, זה לא מבלבל את הילדים?''", מספר רווה והם צוחקים. "אז לא, הם לא מבולבלים, הם חווים הורים מאוהבים בבית, מתגפפים במסדרונות, מתלטפים ושמחים. הדבר השני ששואלים אותנו הוא אם אנחנו חוזרים - שגם זה מצחיק, כי אנחנו לא חוזרים לשום מקום, אנחנו משדרגים למקום שהוא התחלה חדשה".
אם הייתם צריכים לזקק מסר אחד מהדרך שעברתם, מה הוא היה?
"אני חושב שבפרק א׳ שלנו היינו גרושים רגשית", רווה אומר. "אני מזהה זוגות כאלה, שאין אצלם שיתוף לגבי מה שמתחולל פנימה וכל הפעילות מתנהלת סביב השגרות וגידול הילדים. יש כאלה שמרוצים מסוג כזה של זוגיות, אבל מי שזה מפריע לו צריך לדבר על זה".
"הגירושים שלנו הם ההחלטה הכי טובה שקיבלתי בחיים", אומרת עדי. "זאת הדרך שהייתי צריכה לעבור ואני מוקירה אותה. בעיניי גירושים זה לא דבר רע, זו אפשרות לגיטימית, ודווקא במבט לאחור יכול להיות שלא היינו צריכים לחכות כל כך הרבה שנים עד שהתגרשנו. לכן המסר שלי הוא ללכת אחרי הלב, לא לחיות בכאילו, ולהיות פתוחים להפתעות של החיים כי זה שאנחנו במערכת יחסים מחודשת, זה פלא בעיניי".
יש לכם סיפור אהבה מפרק ב' של החיים? כתבו לנו
