באופן כללי, אני לא בן אדם קנאי. אם הייתם יודעים איזו מתנת יומולדת הענקתי ל'שתחיה' ביומולדת האחרון שלה... כפרות עליי, מאז אני עפה על עצמי שאין רעיה מפרגנת ממני. ומצד שני, בחיים לא אשכח איך בתחילת הקשר שלנו, אי שם בתחילת העשור הקודם, הייתי מסתכלת עליה ומתפוצצת מקנאה. היא הייתה כל מה שאני לא.
את זה שהיא בלונדינית ומהממת בטח כבר הצלחתם לראות מהתמונות שממלאות את טוריי האישיים, אבל אני לא בטוחה שאתם מצליחים לראות עד כמה היא גבוהה וכמה הבטן שלה שטוחה. בתור מי שסבלה כל חייה מהפרעות אכילה ונאבקה במשקל ובמנגנוני דחייה, לא יכולתי לסבול את זה. להתעורר כל בוקר לצד האישה המהממת הזו שהייתה מראה לכל מה שאני לא.
אפשר להגיד שהיא הייתה תזכורת חטובה וחותכת לכל המקומות שהיו פצעים כואבים עבורי, לכל מה שחלמתי להיות בעצמי. לזכותי ייאמר שאט-אט לימדתי את עצמי להפוך את הקנאה להשראה. אני זוכרת איך טחנתי לעצמי את המוח שבמקום לקנא, עליי לשמוח ולהתמוגג על המזל שנפל בחלקי. אחרי הכל, היצור ההורס הזה הוא שלי.
צריך להבין שקנאה נכנסת הישר למקום שבו שורר חוסר ערך. היא תמיד שלנו, ואף פעם לא באמת קשורה למושא הקנאה עצמו. לצורך העניין, כל מה שאני הרגשתי מול הגוף החטוב מדי של אשתי לא היה קשור אליה בכלל. היא פשוט האירה לי את המקומות הכואבים שלי, את חוסר הערך והדחייה שחשתי מול גופי שלי. קנאה יושבת בדיוק על המקומות החסרים אצלנו, אך ברגע שאנחנו מחזירים את הקנאה אלינו פנימה, מבינים על מה היא יושבת ומהו החסר בתוכנו שהדליק אותה, העוקץ נעלם וניתן סוף-סוף להתרכז בהענקת מענה וריפוי למקומות החסרים הללו.
דרך טובה לעשות זאת היא לאמן את עצמנו לראות את האנשים שאנחנו מקנאים בהם כאילו היו מנטורים להתפתחות, אנשים שחושפים בתוכנו חלקים שיכולים לעזור לנו להירפא, לגדול ולהתפתח. במובן הזה, קנאה בבן/ת הזוג היא לא פחות ממנוע להתפתחות הדדית. אפשרויות הקפיצה ההתפתחותית שמעניקים לנו בני הזוג שלנו הן קפיצות קוואנטיות ממש. אם בעבודה יש לנו פרסונה מסוימת וכך גם במעגלי החברים השונים, הרי שמול בני הזוג שלנו כמעט ואין לנו מסכות. וגם אם יש בהתחלה, קשה מאוד להמשיך להסתתר מאחוריהן לאורך זמן. הם רואים אותנו עירומים כביום היוולדנו, שקופים וחשופים, על הצדדים היפים שלנו ועל אלה שפחות. עובדה זו היא לא פחות ממצע לצמיחה אדירה.
אז אם גם אתם מרגישים שאתם מקנאים בבני הזוג שלכם, אני מבקשת מכם לחבק את המקום הזה. זה לגמרי טבעי ואנושי. עכשיו רק צריך להבין מה בהם האיר את הפצע הפנימי שלכם. נסו לנתק אותם מהסיטואציה ותחשבו עם עצמכם: במה אתם מקנאים? איפה זה כואב לכם מבפנים? שלב הגילוי הזה הוא מכונן, ואלוהים, כמה שהוא משחרר.
עכשיו אנחנו מתאמנים בלהפוך את הקנאה להשראה. אם הלוק ההורס של אשתי הזכיר לי כל הזמן את הילדה הדחויה והשמנה שהייתי, הבנתי שאין זאת אלא קריאה עמוקה לעבוד עם הילדה הזו ולרפא אותה. ואכן, לא מפתיע שבדיוק בתקופה שבה הבנתי את הדברים גם האהבה לעצמי ולגופי התחזקה. הסתכלתי במראה החיה שבמיטתי ואט-אט הפנמתי את היופי שבי. הגעתי למצב שבו התאהבתי בבטני העגלגלה והבנתי לשם מה היא נועדה, כשהרגע הכי חזק היה כשהבנתי שאפילו הפה הגדול שלי בו התביישתי לאורך עשרות שנים, אינו אלא כלי הנגינה הכי שווה שיש בי.
מה ששלה - שלי
השלב הבא והאחרון הוא פשוט לברך! כי מי אלה בני הזוג שלנו, אם לא חלקים בתוכנו? מה ששלהם - שלנו! עצם העובדה שזרוע אחת בזוגיות עושה/מצליחה/פורצת אומרת משהו גם עלינו, שכן מי זו הזרוע הזו אם לא השתקפות שלנו עצמנו? וברור לי שתפישת המטאיזם יכולה להיות מעצבנת לפעמים, כי באמת אין את מי להאשים ואין עם מי לריב כי הכל חוזר אלינו והכל בנו. אבל אחד הרווחים שלה הוא גם ההבנה שכל דבר טוב שאנחנו רואים בחוץ, לא היינו רואים אותו לולא היה מתקיים בתוכנו. כך שאם אתם מקנאים בבני הזוג שלכם, הזכירו לעצמכם שהדבר שבו אתם מקנאים כבר קיים בתוככם, ופשוט אפשרו לו להתגלות.
בסופו של דבר, אני יודעת שלעולם לא אהיה גבוהה כמוה, בטח שלא בלונדינית ובעלת בטן שטוחה להכעיס, לא משנה מה אעשה. אבל אני כן יכולה להיות הגרסה הכי טובה של עצמי ולאהוב את עצמי בדיוק כפי שאני. תמיד יהיו כאלה שירגישו לכם "יותר" מכם, וכאלה שירגישו "פחות" - ככה המוח שלנו התרגל לקטלג את העולם, אבל תזכרו שאף פעם, בכל העולם כולו, אין מישהו שהוא טוב ויפה בדיוק כמוכם.
