הילדים שלי לא יודעים את זה אבל בלילה, כשהם הולכים לישון, הספה המרכזית בסלון, זו שהם כל כך אוהבים לקפוץ עליה ולקשקש עליה "בטעות" עם טושים מידי פעם, הופכת להיות "ספת המריבה". זה לא קורה הרבה, בערך מדי חמישה-שישה שבועות, אבל כשאחד מאיתנו מזמין את השני "לבוא לספה", המשמעות ברורה: המזמין כועס על משהו והולכים לריב על זה כמו שצריך.
כמובן שלא כולם חייבים לריב בעודם יושבים על ספה, אבל אם אתם נמצאים בעיצומו של ריב ומבקשים לשוחח עליו, מוטב שתמצאו לעצמכם מקום קבוע, זמין ונוח שאינו המיטה שלכם.
לאחרונה לקחנו את הילדים לחמשוש אצל חברים, והתחלנו לריב שם נוראות. לא ידענו איפה לשים את עצמנו. בסוף מצאנו פוף רחב מספיק בשביל שני אנשים, התיישבנו עליו והריב היה פשוט מצוין, אולי הכי טוב שהיה לנו. במוצ"ש הצעתי לאותו חבר לרכוש ממנו את פוף הקסם הזה, אבל הוא סירב מיד. "אני לא יכול לוותר על הפוף הזה", אמר, "כי אז איפה אני אריב עם אשתי?"
אין ספק אם כן שאחד הדברים הכי חשובים שזוג צריך ללמוד לעשות הוא לדעת לריב נכון. אבל מה זה אומר? קודם כל, ריב טוב הוא כזה שבסופו לא מתגרשים (למרות שיש זוגות שעדיף להם להתגרש). ריב טוב הוא בונה, מגשר על הפערים ואף מביא לפתרון. אבל מובן שבתחילת הדרך כל זה נשמע כמו חלום רחוק, טוב מכדי להיות אמיתי. כי ריב מתחיל מכעס, או מחברו חמום המוח, זעם.
חוק ראשון במריבות זוגיות: אל תשאף לנצח
ריב הוא פעילות. אומנם בלתי נמנעת, אך גם בריאה אם עושים אותה נכון, שיש בה סכנת התלקחות ואף פיצוץ. כלומר, התרחקות. לכן התנוחה האופטימלית לריב היא ישיבה. שכיבה היא אינטימית מידי לדעתו של הצד הכועס, מה גם שיש חשש שהצד שכועסים עליו יירדם, ועמידה היא תנוחת ריב נפוצה אך גרועה. לא נוח לעמוד באותו מקום הרבה זמן, וכך הופכת העמידה להליכה. קשר העין נשבר, והפיתוי לנוס מהמקום רק גובר ("אתה חתיכת אטום, אני הולכת").
אבל כמובן שלכל זוג יש את ההרגלים שלו. אני מכיר זוג שדווקא העדיף לריב תוך כדי הליכה. השניים היו מחכים עם הריב להליכות המשותפות בטיילת, עליהן הקפידו לפחות שלוש פעמים בשבוע. הבחור סיפר שריבים בהליכה הם בהכרח יותר מתונים, אולם הם קשים יותר לתפעול מרגע שיש ילדים (לכו תמצאו בייביסיטר עם זמינות גבוהה כל כך להתייצב אצלכם בכל ריב וריב). כמובן שאם אתם רבים תוך כדי ריצה משותפת, מומלץ שתשים לב שהיא לא מתחילה לרוץ לכיוון הרבנות.
אז לוקיישן יש, נכונות יש, כעת בודקים מי רוצה להתחיל. לרוב אני מגיע לסיטואציה הזאת עם נאום שלם ומוכן מראש, הכולל טיעונים מנצחים (בעיניי) ותיאור סדור ומפורט של השתלשלות העניינים. אני בטוח שהצדק עמי. אני מושלם הרי, בן זוג לתפארת, זו רק היא, כפוית הטובה, שלפעמים שוכחת שאני מתת האל מתוך הערפל.
אלא שבשלב הזה אני נאלץ להזכיר לעצמי חוק חשוב בזוגיות: אסור שאחד מאיתנו ינצח. יש כעס ולכן יש רצון להכניע את הצד השני, לגרום לו להודות בכל ולהתחנן לרחמים בעודו מניף דגל לבן של מפסידים. אך זהו רצון הרסני לזוגיות. רק ישות אחת צריכה לנצח את הריב הזה - הזוגיות שלכם. ומניסיוני, אם שני הצדדים חותרים לניצחון, ברוב המקרים הצד ש"ינצח" יהיה הצד שידו גם ככה על העליונה, דבר שיותיר את המפסיד או המפסידה בתסכול עמוק, אפילו בתחושת חוסר אמון ותוחלת ("בשביל מה לדבר על דברים אם הוא תמיד מנצח? עדיף לסתום").
אז איך גורמים לזוגיות לנצח? קודם כל, מאווררים. צד אחד שוטח את טענותיו במלואן, השני רק מקשיב, לא עונה ולא מעיר, גם אם הוא משוכנע שהכול שקרים. אתה רוצה לחיות איתה? אז עשה טובה ותשמע איך היא מבינה את מה שקרה. זה לא באמת משנה שיש לך מסמכים שמוכיחים אחרת, כי אם זה מה שקרה בחוויה שלה, כנראה שיש בעיה זוגית שגורמת למצב להראות כך בעיניה.
רק אחרי שהצד הפותח מכריז שסיים, מגיע תורו של הצד השני לתאר איך הוא רואה את הדברים, ולקבל הקשבה מלאה. אם יש ביניכם אהבה, שמרו עליה. מילה שנאמרת בזוגיות לא תישכח לעולם. דברו בכבוד והימנעו מעלבונות. מגע קל של חמימות יעזור לזה לקרות.
הוויכוח על מה באמת קרה
לשלב שמגיע כעת קוראים בבתי הדין "שלב ההוכחות". זהו השלב שבו מתחילים להתווכח על העובדות. בספרו מאיר העיניים "טיפה אפלה בקליפה", כותב הבלשן פרופ' עידן לנדו: "דיאלוג רציונלי חותר תמיד להגיע לשפה משותפת שעליה יש הסכמה מרבית, גם אם לא מוחלטת, כדי לנסח בבהירות את הסוגיות שעליהן אין הסכמה. הניסיון המעשי מוכיח שמהלך כזה אפשרי תמיד, בהינתן רצון טוב משני הצדדים.
"לעומת זאת, דיאלוג לא רציונלי חותר לערער את השפה המשותפת, כך שמחלוקות על משמעויות המלים יתנהלו במקביל למחלוקות על סוגיות עקרוניות. הדרך הזאת מבטיחה מראש כישלון חרוץ בכל החזיתות".
מי מאיתנו לא היה שם? הוויכוח על "מה באמת קרה" מידרדר בקלות לפרשנויות יתר של חצאי משפטים שנאמרו, שתיקות, משמעויות כפולות ונסתרות שמתחבאות בהיסטוריה הרחוקה של הקשר הזוגי, הכול רק כדי להוכיח ש"כן אמרת שתקפלי את הכביסה". זה מגיע לפעמים לרזולוציות מגוחכות שמובילות לאי-אמון ברצון הטוב של בן הזוג לשמור על מערכת היחסים.
הדבר הנכון הוא להכיר בכך שכך רואה הצד השני את פני הדברים. כי רק כשמבינים את תמונת העולם של הזולת, אפשר להתחיל לעבוד. אפשר לשאול למשל, "מה אני יכולה לעשות אחרת?" כי כשסופרים יותר סימני שאלה מסימני קריאה, מתחיל הפיוס.
אבל לפעמים זה לא קורה בכזאת קלות. לפעמים אחד הצדדים מצוי במשבר אמון שגורם לו לקום בעצבים מהספה ולצאת בהצהרות טוטאליות ונצחיות (שיישכחו אחרי מספר שעות). לא נורא, קורה. הספה לא הולכת לשום מקום.
אחרי שהרוחות נרגעות, מגיע שלב הסיכום. פה מגיע פטנט בשם "תקן אותי אם אני טועה", ובו כל צד מנסח במילותיו את מה שהצד השני טוען ומבקש, כשבסוף אמור להגיע שלב האישור. אחר כך כל צד מתחייב לשינוי, וכדאי לעשות את זה הכי קונקרטי שיש. "מעכשיו אשתדל ל…" - זה לא קונקרטי. אל תשתדל, תיישם. "ממחר אקפל את הכביסה לפני שאת חוזרת מהיוגה" - זה משהו שתוכל לעמוד בו דווקא בגלל שהוא ברור ומדיד.
עוד טריק שעוזר לי ולרעייתי בחיים קשור במילות קוד. למשל, מילת הקוד "רודריגז" היא אזעקה שאומרת, "בוא נקטע את השיחה הזו כבר עכשיו, כדי שהיא לא תיהפך לחילופי דברים לא נעימים". אם היא אומרת לי "רודריגז", אני מיד עושה אחורה פנה. זה לא הזמן לשאלות. מילות הקוד שלנו הן דרך קצרה ויעילה להעביר מסר מורכב כשכולם עצבניים.
אווררתם? הקשבתם? אתם מרגישים את הפיוס ממלא את האוויר ביניכם? סיימו את זה בחיבוק. האמן לי שלחבק אותה אחרי ריב קשה, מספק פי 30 מלנצח אותה בריב, משהו שפעם הייתי מחפש. באופן הזה אני מרגיש שהכנעתי לא את אהובתי, אלא את האנרגיה המטרידה שהפריעה לנו, את רוח הרפאים שחציה אגו וחציה אי-הבנות, חציה היא וחציה אני.
למלא את האוויר באהבה טרייה שנחצבה בקושי רב, זו תחושה מעצימה. בכל זאת, רק כך אני שב ומוכיח לעצמי איזה בעל מושלם אני. איך היא לא רואה את זה?
