סיפור האהבה של אורין ורובי גרמן (שניהם בני 34) התחיל לפני שמונה שנים. "התחלתי איתו בתירוץ של 'בוא נלמד למבחן ביחד', אבל הוא טוען שהוא זה שעשה לי עיניים ומשך אותי", מספרת אורין בעיניים נוצצות. "החיבור בינינו היה מאוד מהיר. אחרי חצי שנה של היכרות כבר עברתי לגור איתו, והיינו נוסעים ביחד ללימודים, יושבים ביחד בסוף הכיתה ולומדים ביחד למבחנים".
"לא תמיד היה מושלם, היו בינינו ריבים, אבל הזמנים הטובים לגמרי ניצחו את הרעים", היא מספרת. "למדנו לשתף ברגשות ולהסביר מה מפריע לנו, ובעיקר לקבל את העובדה שלכל אחד מאיתנו יש אופי משלו ושזה מה שאנחנו אוהבים האחד בשנייה. ביום ההולדת שלו, לפני ארבע שנים, לקחתי אותו לספארי בטנזניה. זה היה החלום שלו.
"ללא ידעתי הוא קנה שם טנזנייט, שהיא אבן חן שיש רק בטנזניה, ודאג שיכינו ממנה טבעת אירוסין. ההצעה הגיעה יום אחרי יום הולדת 30 שלי, ואף על פי שדיברנו על חתונה וחיים משותפים, הוא בהחלט הצליח להפתיע אותי", היא משחזרת.
"התעוררה השאלה - מה עושים כשיש סרטן?"
באפריל האחרון, בעיצומו של סגר הקורונה הראשון, כששניהם שכבו מכורבלים במיטה, רובי הרגיש גוש מוזר בשד של אורין. "הוא שאל אותי מה זה, ועניתי בהומור לא מוצלח, 'אה, זה סרטן'", משחזרת אורין וצוחקת צחוק מתגלגל. היא לא העלתה על דעתה אפילו שיכול להיות שזה אכן סרטן.
"הוא התעקש שארגיש בעצמי, וממש הרגשתי מעין גולה. בגלל הקורונה היו הרבה תורים פנויים, וכבר למחרת בבוקר הייתי אצל כירורג שד, ובצהרים באולטרסאונד. כעבור יומיים רופא המשפחה שלי צלצל. הוא התנצל על כך שהוא מקיים את השיחה בטלפון, ואמר שאני צריכה לעשות ביופסיה. הכול קרה תוך ימים בודדים. קיבלתי את התוצאות ואמרו לי שזה סרטני. באותו רגע התחיל כדור השלג, והתעוררה השאלה הגדולה - מה עושים כשיש סרטן?".
איך קיבלת את הבשורה?
"הייתי בהלם. לא הבנתי מה אני עושה עכשיו. לא העליתי על הדעת שזה יהיה סרטן, אני רק בת 34, אין לי היסטוריה משפחתית, הייתי בטוחה שתוצאות הביופסיה יהיו שליליות. לא הצלחתי לעכל מה הולך לקרות. התייפחתי בזרועותיו של בעלי כמו ילדה. הוא, לעומתי, לא נתן להלם לחדור אליו. כשישבנו מול הרופאים, אני הייתי עם עיני עגל, בכלל לא בטוחה שהקשבתי למה שהם אמרו, והוא זה שהיה איתי ושאל את כל השאלות".
אורין מספרת שבעלה מצא את הגוש ממש מוקדם, כשהוא היה בגודל של סנטימטר בלבד, כך שאפילו לרופאים עצמם היה קשה לאתר את הגוש. "כנראה ששכבתי בתנוחה שאפשרה לו לזהות את הגידול. הוא הניח את היד במקום הנכון ובזמן הנכון. זה היה פשוט מזל", היא אומרת.
החשש מתופעות הלוואי הכרוכות בכימותרפיה, ובייחוד הפחד מההשפעה על היכולת להביא ילדים, הובילו את אורין לבצע בדיקה גנומית שמטרתה לאבחן האם טיפול שכזה אכן יסייע לה. תוצאות הבדיקה הראו שהיא לא צריכה כימותרפיה. במקום זה, היא קיבלה טיפול הורמונלי שהקפיא לה את פעילות השחלות, והכניס אותה לגיל הבלות בגילה הצעיר.
היום, תשעה חודשים אחרי, הגידול נעלם לחלוטין אבל הקשיים עדיין קיימים. "עברתי ניתוח להוצאת הגידול ובדיוק השבוע סיימתי את ההקרנות. הן היו מעייפות מאוד. חמש דקות של טיפול שוות ערך לשש שעות בשמש, להבדיל אלפי הבדלות", מספרת אורין.
"אני עדיין מקבלת את הטיפול ההורמונלי. המשמעות היא שאף על פי שאני רוצה ילדים יותר מכל דבר אחר בעולם, לא אוכל להיכנס להיריון בשנתיים הקרובות. הטיפול עצמו מלווה בגלי חום ועצבים. זה לא נחמד, אבל ביחס לחולות סרטן אחרות, אין ספק שיצאתי בזול. אני לא יכולה להפסיק לשבח את בעלי שהוא מתמודד עם מצבי הרוח שלי. הוא אומר לי שהוא מכיר אותי ושזאת לא אני. זה מרגיע אותי, ומזכיר לי שזו תקופה שתעבור".
עד כמה הנוכחות והתמיכה של בעלך באמת עזרו לך להתמודד עם המחלה?
"התמיכה שלו היא מה שהחזיק אותי. כלפי חוץ שידרתי חיוביות, אבל בפנים הייתי שבר כלי. ניסיתי להמשיך בחיי היומיום, אבל המחשבות חנקו אותי מבפנים, ולפני כל בדיקה כססתי ציפורניים. בגלל הקורונה אפילו לא יכולתי לחבק את אמא שלי, ורובי היה זה שתמך בי. לא ציפיתי לקבל ממנו כל כך הרבה תמיכה ואהבה.
"הוא עובד חיוני והייתה לו הרבה עבודה גם בזמן הסגרים, ובכל זאת הוא לא נתן לי ללכת לאף רופא, בדיקה או טיפול לבד. גם אם הייתה לי בדיקה באמצע היום, הוא היה יוצא מהעבודה ומשלים שעות לאחר מכן. פעם בשבוע הוא דאג להיות איתי בבית. הוא ממש עשה הכול כדי שתהיה לי תחושה חיובית, תמיד היה איתי, ולא נתן לי להרגיש בחסרונו לרגע. זה חיזק אותי נפשית ודחף אותי להיות חזקה".
מה ריגש אותך במיוחד?
"בעלי הוא אדם שלא משתף רגשות, גבר טיפוסי. כשאנחנו הולכים ברחוב למשל, הוא לא יחזיק לי את היד, אבל פתאום בזמני ההמתנה לרופאים זה כן קרה. הוא הרגיש בכל פעם מה אני צריכה. עצם העובדה שהוא תמיד היה איתי לאורך כל התהליך, חיממה לי את הלב ומאוד ריגשה אותי. זה לא היה לי מובן מאליו. גם עכשיו, כשאני נזכרת בזה, זה מרגש אותי מחדש.
"למשל, הניתוח להסרת הגידול ארך כשעתיים, במהלכן רובי חיכה לי בחדר ההמתנה. בדיעבד גילינו, דרך האפליקציה שלו בטלפון, שהוא עשה איזה 15 אלף צעדים בשעתיים. התחזקתי מהדאגה ומהתמיכה שלו. היום אני מסתכלת עליו באור אחר, אני מעריכה אותו מאוד".
"הבנתי איזו בחירה טובה עשיתי כשהתחתנתי איתו"
דווקא בתקופה הזו של משבר הקורונה, שעה שזוגות רבים חוו קושי כתוצאה מהאילוץ להיות האחד עם השנייה כל היום בבית, לאורין ורובי הזמן המשותף רק עשה טוב. "העובדה שאי אפשר לצאת לשום מקום הכריחה אותנו להיות ביחד רק שנינו, אז היינו יושבים, מתחבקים ומדברים על מה שיהיה בעתיד", משתפת אורין.
"בנוסף, בילינו המון בהמתנה לתורים, לפחות פעמיים בשבוע היינו בבדיקה כלשהי, אז שיחקנו 'ארץ-עיר' ודיברנו הרבה. זה חיזק לנו מאוד את הקשר. תמיד אהבתי והערכתי את בעלי, אנחנו ביחד כבר שמונה שנים, אבל החיבור בינינו ורמת הפתיחות מאוד העמיקו בתקופה הזאת.
"אני מאחלת לכל אחת זוגיות כזו עם הבנה, חיזוקים ותמיכה, וגם צחוק ובכי. הבנתי עוד יותר איזו בחירה טובה עשיתי כשהתחתנתי איתו. זו לגמרי נקודת האור בסיפור הזה. גם הסיטואציה של חיים ומוות הכניסה דברים לפרופורציות. אין ספק שזו הייתה חתיכת שנה מעניינת. אם עברנו את זה, הכול קטן עלינו", היא אומרת.
היום אורין מבקשת להעביר את המסר שהיא עדות חיה לכך שבדיקה מוקדמת יכולה להציל חיים. "יש הרבה תורים פנויים עכשיו בגלל הקורונה, ובבתי החולים מקפידים במיוחד על ההנחיות, אני מתחננת בפניכן - לכו להיבדק!".
מה לאחל לך?
"רק בריאות, ולהמשיך להעריך את הדברים הקטנים בחיים. אני מקווה שאף פעם לא אשכח להעריך אותם".
