"ככל שהמדיה מראה יותר ויותר תמונות מעזה, נהיה אופנתי לבקר את ישראל. הפוסטרים של החטופים הפכו לפנים של האירוע, לכן התחיל טרנד של לתלוש את הפוסטרים. זה אפילו נהיה אופנתי לצלם את עצמך ברשתות החברתיות תולש פוסטרים, או לצלם פוסטרים ששינית להם את הכותרת", מעיד בצער דדה בנדייד, אמן רחוב ישראלי, שיזם יחד עם זוגתו, ניצן מינץ, ועם טל הובר, מעצבת ובעלים של חברת המיתוג Giraff, קמפיין להעלאת המודעות לחטופים הישראלים, דרך יצירת פוסטרים עם שמות ותמונות של החטופים, שכל אחד, בכל מקום בעולם, יכול להדפיס ולתלות.
"זה פשוט מופרך", אומרת ניצן. "אנשים שתולשים פוסטרים בכלל לא מתעניינים בזה שהתמונות בפוסטרים הן אמיתיות, שיש אנשים שיושבים עכשיו בבית ומחכים לילדים שלהם שיחזרו משבי חמאס. דדה ואני אמרנו לא פעם שאם זה היה קמפיין של כלבים או חתולים שהלכו לאיבוד, אף אחד לא היה מעז לתלוש את התמונות שלהם. אבל יהודים? בלי בעיה. גם תמונות של תינוקות וזקנים אנשים פשוט קורעים בלי לחשוב פעמיים".
"לדעתי האקט הזה של תלישת הפוסטרים חושף שיש עדיין אנטישמיות. שמענו מהסבים ומהסבתות שלנו, בין שהם מאירופה ובין שממדינות ערב, על כמה התעללו בהם וכמה אנטישמיות הם ספגו, אבל אנחנו כצעירים, לא כל כך האמנו להם שזה טבעו של עולם. חשבנו שהעולם מחייך אלינו היום, שהכול בסדר".
ניצן: "דדה ואני אמרנו לא פעם שאם זה היה קמפיין של כלבים או חתולים שהלכו לאיבוד, אף אחד לא היה מעז לתלוש את התמונות שלהם. אבל יהודים? בלי בעיה. גם תמונות של תינוקות וזקנים אנשים פשוט קורעים בלי לחשוב פעמיים"
דדה: "יש כל כך הרבה אנשים שלא עוצרים לחשוב מה בדיוק קרה. הם פשוט מזהים אדם 'לבן' שנחשב לכאורה חזק יותר, ומיד משתלחים".
"הקמפיין הזה שייך כבר למאות אלפי אנשים"
דדה וניצן, שמתגוררים בניו-יורק כרגע, קמו באותה שבת שחורה של ה-7 באוקטובר, וחוו חוסר אונים נורא. "להיות מנותק בניו- יורק, כשהלב שלך בארץ, ולא להבין מה בדיוק קרה, זו הרגשת חוסר אונים אדירה", אומר דדה. "בשיחה הראשונה עם המשפחה מהארץ נאמר לנו שיש יותר הפצצות מהרגיל", אומרת ניצן. "לא לקחנו את זה קשה וגם הם לא, אבל השיחה השנייה כבר הייתה שונה לחלוטין. אמרו לנו – 'ניצן ודדה, אל תחזרו לעולם לארץ, משמידים את המדינה'".
וואו.
דדה: "היה לנו ברור שאנחנו חייבים לעזור ולו בקצת לארץ. לא קראו לנו למילואים אז הרגשנו שאנחנו יכולים לצעוק מפה את הצעקה של הארץ, שהעולם חייב לדעת".
ניצן: "אנחנו לא אמנים פוליטיים, זה לא מרכז העשייה שלנו בדרך כלל, אבל לא יכולנו שלא להגיב כשמאיימים על הבית שלנו, בהשמדה של החיים של המשפחות שלנו, החברים והאדמה שלנו".
הפתרון שלהם היה לנסות לעזור דרך הדבר שהם יודעים לעשות הכי טוב: אמנות רחוב. הם צירפו אליהם את טל הובר שנמצאת בישראל, והשלושה החלו לעבוד על יצירת מאגר פתוח וזמין להורדה של פוסטרים של חטופים, שכל הזמן מתעדכן. "לקח לנו 24 שעות עד שפרצנו עם הקמפיין", אומרת ניצן. "זה לא הרבה זמן, אבל בשבילנו זה היה נצח. אנחנו משקפים בתחושות שלנו את כל הישראלים וגם הרבה מאוד יהודים שנמצאים ברחבי העולם. אנשים כמעט קפצו מהגגות מרוב תסכול, זעם וחוסר הבנה באשר לאיך הם יכולים לעזור".
דדה וניצן הדפיסו כאלפיים עותקים ראשונים של הפוסטרים ויצאו לרחובות מנהטן כדי לתלות אותם. "חצינו את מרבית העיר ברגל עם ארגז כבד, וקנינו גם ערכות של מסקנטייפ כדי לחלק לאנשים", מתארת ניצן. "לא חשבנו שנהיה היחידים שיתלו את הפוסטרים. בנינו על זה שאם נפנה לאנשים זרים, כל אחד ייקח מקבץ קטן ויתלה בשכונה שלו. זאת הייתה המטרה, אבל אף אחד לא זרם איתנו. זה היה מזעזע". "זה היה מייאש ושובר רוח", אומר דדה. "חצינו רחובות ושכונות במנהטן והדבקנו כמה שיכולנו על עמודים ובתחנות סאבוויי, אבל כל מי שהראינו לו בדרך את הפוסטר, לא רצה אפילו להסתכל. אנשים לא רצו לדעת במה מדובר".
ניצן: "היו הרבה תגובות מזלזלות, זה היה נורא. אין גבול לאטימות האנושית. סיימנו את אלפיים העותקים הראשונים לבדנו. חזרנו לדירה שבורים פיזית ונפשית ודיברנו עם טל, סיפרנו לה מה קרה והחלטנו שלושתנו להעלות את הקבצים דרך הרשתות החברתיות שלנו כמין פנייה לקהל הרחב, שידפיסו ויפיצו".
הבקשות עזרו, ובבוקר הם גילו שהפוסטר נהיה ויראלי בן לילה. הקובץ שעיצבו עבר בקבוצות בפייסבוק ובוואטסאפ, בהתחלה של ישראלים בניו-יורק ואחר כך בכל העולם. יום אחר כך, הם כבר התחילו לקבל תמונות של הפוסטרים תלויים בערים באירופה, בדרום אמריקה, במזרח הרחוק ובאוסטרליה.
"מטרת הקמפיין היא הסברה על החטופים כי אחרת אף אחד בחו"ל לא ידע שזה קורה", אומר דדה. "קהילות של ישראלים ויהודים בכל העולם התגייסו בן רגע. הריצו את זה בקבוצות, חברו האחד לשני דרך קבוצות וואטסאפ, התארגנו בחבורות ויצאו להדפיס ולתלות".
ניצן: "במקביל הקבוצה שהתחילה מאיתנו ומטל הובר המשיכה לגדול. הפכנו לחמ"ל רציני שעובד מסביב לשעון, בהתנדבות. כרגע אנחנו רק קבוצה אחת מתוך מאות בכל עיר בעולם. יש עכשיו ממש חמ"לים שמנהלים את עצמם ושואבים מידע ופרטים מהאתר שהצוות שלנו מעדכן. לכל אחד מאיתנו יש אין-ספור תפקידים, וכל אחד אחראי על עוד מתנדבים בעולם. הכול נעשה באופן מאוד אורגני, ומתוך ההתארגנות הזאת קמים עוד רעיונות יצירתיים, כמו שולחנות השבת עם הפוסטרים של החטופים. לכל אחד יש רשות לקחת את הקבצים ולעשות איתם מה שהוא רוצה. הקמפיין הזה שייך כבר למאות אלפי אנשים".
דדה: "פנו אלינו לעשות שלטי חוצות ב'טיימז סקוור', הקרנות ענק על בניינים ומשאיות דיגיטליות. אנשים מגייסים לעצמם כספים, משיגים ציוד ופשוט הולכים על זה".
מה אתם חושבים על תגובות הנגד של עמודים כמו JewsOfNY שמפיצים את השמות והפרצופים של התולשים?
ניצן: "זה מאוד חשוב, ומעודד אותנו מאוד".
דדה: "כבר שמענו על מקרים שבהם מעסיקים או בתי ספר שנחשפים למידע על התולשים, גורמים לפיטורים או לסילוק שלהם".
ניצן: "בעיקר חשוב לנו להמשיך את המודעות לחטופים. מטרת הקמפיין לא הייתה חשיפת האנטישמיות, זה תוצר לוואי שבטעות קרה, אבל אנחנו רואים בו ערך מאוד גדול. אנחנו לא יכולים להמשיך לחיות בעולם הזה באשליה, אנחנו חייבים להבין אילו כוחות עומדים מולנו כדי שנוכל להתגונן ולשמור על עצמנו".
קמפיין הפוסטרים הגיע כבר לאו"ם ולפרלמנטים של מדינות רבות. "נציגי האו"ם מביאים איתם את הפוסטרים ומשתמשים בהם להסברה". אומרת ניצן. "חברי הפרלמנט הצרפתי והצ'כי הצטלמו עם הפוסטרים, וגם נשיא גרמניה והקונגרס בארה"ב. זה מתגלגל כמו כדור שלג ענק וזה מה שגורם לקמפיין לעבוד".
אתם בקשר עם משפחות החטופים?
דדה: "המשפחות יוצרות איתנו קשר כל הזמן בקצב שלהן. הן מודות לנו שאנחנו שומרים על הזיכרון ועל הפנים של היקרים להם בתודעה".
ניצן: "כל התמונות שיש לנו במאגר הגיעו ממשפחות החטופים. יש היום כ-240 חטופים, ולנו במאגר יש 220 תמונות, כי אנחנו עובדים רק עם תמונות שהמשפחות אישרו. אנחנו בדרך כלל מחכים שיפנו אלינו. אנחנו לא באים להציק, לא רוצים להטריד".
ניצן: "מטרת הקמפיין לא הייתה חשיפת האנטישמיות, זה תוצר לוואי שבטעות קרה, אבל אנחנו רואים בו ערך מאוד גדול. אנחנו לא יכולים להמשיך לחיות בעולם הזה באשליה. אנחנו חייבים להבין אילו כוחות עומדים מולנו כדי שנוכל להתגונן ולשמור על עצמנו"
מדינת ישראל יצרה איתכם קשר, הציעו עזרה, תקציב או השתתפות בהסברה המדהימה שאתם עושים לגמרי בהתנדבות?
ניצן: "איך אנחנו יכולים בכלל לצפות עכשיו למשהו מהממשלה שלנו? אני בכלל לא מצפה לשמוע מהם, רק שלא יפריעו לי, רק שלא ישימו לנו מקל בגלגלים. איבדתי אמון בממשלה הזאת בצורה כל כך קיצונית, שאפילו לרגע לא חשבתי שמישהו מהם יטרח ויסייע לקמפיין. המדינה מנוהלת לחלוטין ע"י מתנדבים. אני לא כל כך מבינה מה עושים האנשים שמקבלים משכורות".
"ניסיתי לפגוש אותו במשך ארבע שנים"
ניצן ודדה כבר כמעט 11 שנים זוג לחיים וליצירה, והם מעידים על עצמם שמהיום שנפגשו, הם לא נפרדו לרגע. "אתה רוצה לספר את הסיפור הרומנטי שלנו או שאני אספר?", ניצן שואלת ומחייכת. "הצד הרומנטי שלנו יספר", דדה מחייך בחזרה. "שנינו אמני גרפיטי ואמני רחוב עוד לפני שהכרנו. גדלנו בתל אביב ויצרנו ברחובות העיר במשך שנים", ניצן נזכרת. "דדה התחיל את העשייה שלו במרחב הציבורי שנתיים-שלוש לפניי. אני מודה שהייתי גרופית. ממש אהבתי את העבודות שלו והוא מאוד הרשים אותי.
"דדה הוא אנונימי, אף אחד לא יודע מי הוא או איך הוא נראה, ואני הייתי בחורה סקרנית ועקשנית. ניסיתי להגיע אליו ולא הצלחתי כי הוא לא היה נגיש והיה קשה להבין במי מדובר. אז התחלתי ליצור את אמנות הרחוב שלי ולכתוב את השירים שלי, ליד העבודות שלו שכבר היו ברחוב. עשיתי לו 'פוקינג' כדי לעורר את תשומת ליבו. עשיתי את זה במשך שנתיים וזה לא עזר. ואז התחלתי לכתוב לו בפייסבוק, ונהיינו חברים לעט. זה לקח שנתיים נוספות של התכתבויות עד שהוא הסכים לפגוש אותי. ניסיתי לפגוש אותו במשך ארבע שנים".
מקסים.
דדה: "תוך שבוע גרנו יחד, חלקנו סטודיו ועשינו הכול ביחד. מאז לא נפרדנו לשנייה. אנחנו מבלים הרבה מהזמן המשותף שלנו בסטודיו, או שאנחנו משוטטים בעיר ומחפשים לוקיישנים חדשים ליצירה. אחד הדייטים הראשונים שלנו היה לטייל לחפש לוקיישן לעשות עליו גרפיטי".
ניצן: "התחלתי ליצור את אמנות הרחוב שלי ליד העבודות שלו, שכבר היו ברחוב. עשיתי לו 'פוקינג' כדי לעורר את תשומת ליבו. עשיתי את זה במשך שנתיים וזה לא עזר. ואז התחלתי לכתוב לו בפייסבוק. זה לקח שנתיים נוספות של התכתבויות עד שהוא הסכים לפגוש אותי. ניסיתי לפגוש אותו במשך ארבע שנים"
ניצן: "החיזור של אותן ארבע שנים מאוד השתלם לי, אני שמחה שהתעקשתי. אנחנו לא נשואים וכנראה שגם לא נתחתן כי זה לא ממש מעניין אותנו, אבל אנחנו נשואים בכל תחום אפשרי. המטרה המרכזית של החיים שלנו היא להיות ביחד 7-24, ושלא יפרידו בינינו אפילו לא ללילה אחד".
דדה: "בינתיים זה מצליח. אנחנו חולקים סטודיו בארץ ומנסים לתכנן את הפעילות האמנותית שלנו יחד גם בארץ וגם בחו"ל, כדי שנוכל תמיד לטוס יחד ולא לבלות זמן בנפרד. קמפיין הפוסטרים הוא שיא הטוטאליות של שנינו יחד כזוג. הפכנו לחמ"ל נייד שעובד מהבית, מהסטודיו, מהרכבת, בבתי קפה. ביחד כל הזמן".
ניצן: "קל וטבעי לנו לעבוד יחד, אנחנו מסתדרים ממש טוב. אני מרגישה שיש לי מזל בעולם הזה שמצאתי חיבור כזה".
לפני שיזמו את קמפיין ההסברה הישראלי החשוב ביותר שמתקיים כרגע בחו"ל, ניצן ודדה חיו חיים של זוג אמנים בדרום תל אביב. בערב רגיל בבית הם בדרך כלל מאזינים יחד לפודקאסט או נהנים מסדרת דוקו על כוס יין. "אנחנו שני סחים", ניצן קובעת משועשעת. "אנחנו לא עושים סמים, אוכלים מאוד בריא ואוהבים לעשות כושר. אנחנו אוהבים לטייל בארץ, לעשות פיקניקים, לשבת על ספסלים ברחוב ולהסתכל על אנשים, לשבת בטבע ולצייר פרחים".
מה אתם הכי אוהבים האחד בשני?
ניצן: "דדה הוא הבנאדם הכי נאמן בעולם. אני יודעת שכל עוד הוא חי, הוא יישאר איתי לא משנה מה. אני יכולה לסמוך עליו בעיניים עצומות, הוא לא פוזל לשום מקום. הוא לא ילך, הוא לא רוצה ללכת ממני לדקה. זה מאוד חשוב לי. אני ממש תופסת ממנו, הוא חכם ומעניין".
דדה: "ניצן היא פרטנרית מושלמת. היא מקבלת את השיגעונות שלי, מבינה אותם ומכילה אותם. אנחנו משלימים זה את זו כמעט בכל צורה. היא מתעסקת יותר בטקסט ואני יותר בציור ואפשר לראות את ההשלמה הזאת בכל המובנים. עברנו ואנחנו עוברים יחד גם את הדברים הכי קשים בצחוק ובהומור".
איך ייראה העתיד שלכם כזוג?
ניצן: "אנחנו כבר הרבה זמן מנסים להיכנס להיריון. זאת תוכנית שאנחנו עובדים עליה כבר מעל שנה ואמן שזה יקרה. כל עוד הקמפיין מצריך מאיתנו עשייה בחו"ל, אנחנו נשארים כאן. החלום שלנו ושל כל המדינה זה שהחטופים יחזרו ונוכל לשכוח מכל הדבר הזה. מצידי, אני מוחקת את האתר מחר אם החטופים חוזרים. זה החלום וזה הדבר היחיד שאנחנו מסוגלים לחשוב עליו כרגע. נזרקנו למים שלא הכרנו ואנחנו לא יודעים כרגע מה יהיה מחר".
