אתם יושבים יחד בסלון והוא מתחיל לספר על היום שלו. איך הקולגה שלו ממש "התעלתה" על עצמה בעבודה כשגלגלה עליו את המשימה האחרונה שהבוס נתן לה, ואיך לא היה לו בכלל זמן לארוחת צהריים. הוא ממשיך עם איך שאמא שלו ממש לוחצת עליו להחזיר לה תשובה לגבי האירוע, ונמאס לו מההצקות שלה. את מקשיבה לו, אבל נזכרת שאין מה לאכול הערב, ואומרת, בלי קשר לדבריו, "רגע, אז מה אמרנו שמזמינים לאכול?", והוא בבת אחת מרצין וזז לאחור. ארשת פניו משתנה ואת יודעת שמולך יושב עכשיו לאבי, "לאבי-נעלבי". הוא עונה במרירות, "לא יודע", ומעקם את פרצופו. כשאת מפצירה בו להמשיך עם הסיפור, הוא מפטיר, "לא משנה כבר", וברור לך שהוא נעלב.
היא ביקשה ממנו שוב ושוב שיוריד את הספסל למטה, כי הוא תקוע באמצע הבית, ומקשה על המעבר. "עוד רגע" הוא אומר, "אין לי זמן עכשיו", ואחרי כמה שעות, כשהיא שוב מבקשת, היא מקבלת "עוד רגע" נוסף. היא תוהה האם הוא מרוכז במשהו, אולי קורא מייל חשוב או עובד, אבל כשחבר שלו מתקשר אליו, הוא פתאום מצחקק, ולוקח את הזמן. ואז, כשהוא סוף-סוף מתפנה, היא כבר חצי דרך במדרגות למטה, עם הספסל על הגב. "מה את עושה? תני לי להרים את זה", הוא צועק לעברה. "אני לא צריכה עזרה", היא מסננת לעברו בכעס.
מי לא מכיר את המצב הזה בזוגיות כשאחד מאיתנו נעלב, מושך בכתפו בצורה ילדית, מתחיל בפאסיב-אגרסיב ו'משתבלל' פנימה. מה קורה כשאחד מאיתנו נכנס למוד "לאבי נעלבי" ואינו רוצה לדבר על מה שהוא מרגיש? בשביל להבין איך אנחנו יוצאים מלופ הזה בתוך מערכות היחסים שלנו ואיך אנחנו מצמצמים נזקים, בואו נבין רגע מה באמת קורה לנו.
המערב הפרוע של הרגשות
המילון מגדיר את המילה 'עלבון' כפגיעה אישית, התנהגות של הזולת שאני מפרשת כמבזה, משפילה ומזלזלת. כשאנחנו ילדים, אנחנו מוצאים את עצמנו נעלבים לא מעט, מחברינו, ממשהו שנאמר לנו בבית או מהערה של מורה. עם השנים, אנחנו מנסים לעטות על עצמנו עור עבה יותר ולפתח חסינות מול העולם החיצון. להגיד שזה מצליח? ובכן, הגוף שלנו אומנם מתבגר, אך כשזה מגיע לנפש, קשה להוציא את הילד מהאדם הבוגר. לכן, במובן מסוים כשאנחנו נעלבים, זהו רגע שבו מישהו לוחץ לנו על המקום הרך והפגיע שלנו מבפנים. וכן, זה כואב.
בכל מה שקשור לעלבון, במיוחד במערכות יחסים זוגיות, אנחנו נכנסים למערב הפרוע של הרגשות. מה שעלול להיראות לאדם אחד כמעליב, בהחלט יכול להיחשב על ידי בן/ת הזוג כעניין קליל שאין סיבה להיעלב ממנו. "מה את נעלבת מכל שטות?", "זה ממש לא מה שהתכוונתי לומר, למה אתה לוקח את זה ככה?". מוכר? ברור שמוכר.
עלבון הוא לא בהכרח רציונלי, והוא מעוצב כמעט תמיד בגלל חוויות הילדות שלנו. אם ירדו עליי שאני נראית כמו שד בילדות כי אני "לבנה" מדי, אז בבגרותי הצעה כמו "אולי תלכי לים לתפוס צבע?", עלולה להפעיל ולהעליב אותי בשנייה. לא יעזור כמה התבגרנו בגיל. גם בגיל 50 הילד הפנימי מתכווץ ונפגע.
"אצלי ואצל רבים אחרים, עלבון עשוי להפוך לכעס, ודרך הכעס אני מבינה שהייתה כאן פגיעה. מדובר במצב שאני קוראת לו 'מצב שונא', ואוי למי שיתקרב אליי בזמן הזה"
כל אחד מגיב לעלבון בצורה אחרת. לי, באופן אישי, לוקח זמן להבין שמשהו פה כיווץ אותי וגרם לי לאי-נעימות פנימית. המערכת שלי עובדת לאט במקומות האלה, וכתוצאה מכך יכול להיות שאסתובב בבית עם פרצוף לא מרוצה, בלי שאבין את הסיבה לכך. מתי אני שמה לב שנפגעתי? לרוב כשאני מתחילה להיות פוגענית כלפי בן הזוג שלי בחזרה. זה בדרך כלל ייראה כך:
"אז מה קרה?"
"כלום".
"אל תגידי כלום. אני רואה שמשהו קרה".
"די, עזוב אותי. לא רוצה לדבר! בטח שלא איתך".
כשאני מוצאת את עצמי שולחת לעברו חיצי רעל או מתרחקת ממנו, ממגע ומתקשורת, רק אז אני מתחילה להבין שקרה פה משהו בינינו.
אצלי ואצל רבים אחרים, עלבון עשוי להפוך לכעס, ודרך הכעס אני מבינה שהייתה כאן פגיעה. מדובר במצב שאני קוראת לו "מצב שונא", ואוי למי שיתקרב אליי בזמן הזה. אני מתהלכת ורק מחפשת קורבן לפרוק עליו את זעמי ואת עלבוני.
אנחנו אנשים לא מושלמים וכשאנחנו נפגעים זה בגלל שמשהו או מישהו הזכיר לנו את העובדה הזאת. מישהו לחץ לי על היבלת. מישהו הנכיח מולי אמת מסוימת שלא בא לי לדעת אותה. מישהו שיקף לי משהו לגבי עצמי. מישהו דחף אצבע למקום הפגיע שלי. במובן מסוים, כשמעליבים אותי, זה אומר שחצו גבול פנימי שלי, שפלשו למערכת ההגנה שלי ללא רשות.
כשפוגעים בנו אנחנו מתרוקנים אנרגטית מהכוח שלנו, והערך העצמי שלנו מצטמצם. בשיח הפנימי שלי אני זועקת: מי אתה שתעז בכלל לשבור לי חלקיקים מהאגו? מי אתה שתסדוק את מערך ההגנות שלי ותשים את האצבע שלך על פצעי הילדות שלי? מי אתה שלא תראה אותי? האריה הפנימי שלי שואג. בדמיוני הפרוע אני עושה לבן זוגי בובת וודו, ותוקעת בה מחטים עד אינסוף.
ליגד גרנית. "לאבי נעלבי" מנסה להשיג כפרה על הפגיעהצילום: חיים קמחייש מי שמתוך העלבון יהפוך את הסיטואציה לריב של הטחות והשלכות, עד לפיצוץ הגדול והבלתי נמנע. יש מי יסתובב בבית ויתקע בבן זוגו מבטי שטנה, ויש את אלו שיעשו את שניהם. כל האסטרטגיות הללו הן בגדר מניפולציה פוגענית של ה"לאבי נעלבי", שנעשית כדי לגרום לצד השני להרגיש אשם על שפגע בנו, להבין שהוא טעה, להתנצל, אולי להתחנף ובכך להשיג כפרה על הפגיעה. כל האסטרטגיות האלה הן ניסיונות כושלים לשקם את האגו הפצוע שלנו, לנסות לרפא פצעי ילדות, בזמן שמה שנפגע בסוף ביתר שאת הוא מערכת היחסים שלנו.
אז מה עושים?
קודם כל, חשוב שניתן לגיטימציה וכבוד לאותו אזור אצלנו שנפגע או פגע, גם אם לא במתכוון, ולא ננסה לחוש אשמה לגבי זה. מותר לנו לחוש עלבון. זהו רגש לגיטימי כמו כל שאר הרגשות. עם זאת, על הצד הפוגע לבדוק עם עצמו האם הוא עושה זאת בכוונה, ואם כן - למה? בזמן שעל הצד הנפגע לשאול את עצמו - למה הוא כל כך נפגע? על מה זה לוחץ לו בדיוק?
את התהליך הזה לא ניתן בשום פנים לעשות כשהצד הנעלב עדיין נסער ומופעל. יש להנמיך את הלהבות קודם, או לחכות שיעבור הזעם הראשוני. ואם זיהיתם שפגעתם או שאתם חושדים שזה המקרה, תתנצלו. אתם לא חייבים להסכים עם הצד השני בשביל להתנצל. אתם מתנצלים שמישהו אחר הרגיש לא נעים בגלל אינטראקציה מסוימת אתכם. אז תתנצלו - זה בחינם. "צר לי שגרמתי לך להרגיש ככה". "מצטערת שזה כיווץ אותך". זה לא שם אתכם בעמדת חולשה. זה כן מראה לצד השני שאתם רואים אותו ואת הכאב שלו, וזה כשלעצמו כבר מוריד להבות.
"אנחנו אנשים לא מושלמים וכשאנחנו נפגעים זה בגלל שמשהו או מישהו הזכיר לנו את העובדה הזאת. מישהו לחץ לי על היבלת. מישהו הנכיח מולי אמת מסוימת שלא בא לי לדעת אותה"
אם נפגעתם - תתקשרו את זה לבני זוגכם. הדבר הכי קשה בפאסיב-אגרסיב זה מה שעובר בראש לצד השני. אם אני מרגישה שמשהו עובר על בן זוגי והוא לא משתף אותי בכך, אני עלולה להשתגע. בראשי אני מיד מריצה תסריטים, שברוב המקרים גרועים בהרבה מן המציאות (זהו, הנה, הוא נפרד ממני). אז גם אם אתם עדיין לא לגמרי מבינים מה פגע בכם, תתקשרו את זה.
תגידו לצד השני:
"שומע? משהו פה כיווץ אותי. אני עוד לא מבינה מה, אבל כרגע לא בא לי לדבר על זה".
"לא אהבתי את מה שאמרת. אני חושב שנפגעתי".
"אני כועסת עליך כרגע וצריכה להבין מה קרה פה שגרם לזה".
אתם לא צריכים לדעת מיד על איזו יבלת לחצו לכם, זה יתברר בהמשך, בתקווה בשיח רגוע. אבל כעת אם אתם פגועים או כועסים, תגידו את זה. מותר לכם. לאבי נעלבי היא תגובת הגנה אך גם מניפולציה בתוך מערכת היחסים, ופאסיב-אגרסיב הוא סוג של תוקפנות, אפילו אלימות שקטה. אנחנו רוצים לצמצם עד כמה שניתן את ההתנהגויות אלה בקשר, למגר אותן ולדעת לתקשר את הרגשות שלנו גם כשאנחנו נפגעים.
צריך לזכור שבשביל שמניפולציה תעבוד צריך שניים. נניח שאני בצד הפוגע, זה יהיה קשה לא להתייחס לניסיונות בן זוגי לעורר בי אשמה וחרטה. אבל אם אני מבינה את המקום הילדי ממנו הוא בא, אני אצליח להיות יותר חזקה מול זה ולא "ליפול" למלכודת. בהנחה שלא פגעתי בכוונה, אני אקח אחריות על מעשיי או דבריי ואתנצל עליהם, אבל אני לא מוכנה ליפול לטנגו של מניפולציות האשמה. אני לא אתחנף אליו או ארדוף אחריו כדי שידבר איתי, אבל אני כן אתנצל ואקח אחריות על מעשיי. האחריות על הפגיעה היא שלי. האחריות על האקטינג-אאוט והמניפולציה - שלו.
חשוב לציין שבמערכות יחסים רעילות המניפולציות והפאסיביות-אגרסיביות יוצאות מפרופורציה ויש דברים הרבה יותר עמוקים שיש לתת עליהם את היחס. אם נדמה לכם שזה המצב, גשו לאיש מקצוע שיעזור לכם לקבל בהירות.
בשורה התחתונה, מה שפוגע בי, מה שמעליב אותי, מגיע לחיי בשביל לשקף לי נקודת חולשה שעדיין קיימת בתוכי. אזורי ההפעלה האלה הם מתנות לתהליך התפתחות אישי, אם יודעים לעבוד איתם נכון, ואם אף צד לא מנצל לרעה את החולשות של הצד השני.
בן הזוג שלנו לנצח ידרוך בטעות על מוקשים בנפש שלנו. בזוגיות בריאה נרצה לקחת את נקודות הכיווץ האלה להתבוננות פנימית אישית וזוגית. אם ננצל כל דבר שפוגע בנו כקרש קפיצה, נצליח להתעצם באופן אישי וזוגי. זה מאתגר, אבל זוג מנצח הוא זוג צומח.
בהצלחה!
